אוצר החסידיםשארית יהודהשו"ת אבן העזרסימן ז

סימן ז

אשתו מאוסה עליו אם כופין ליתן לה מזונות וכסות ²⁵⁰

גיה"ק ²⁵¹ .

אודות מהו' זוסמן, לכוף לגבות ממנו מזונות וכסות כדין תורה, ואין ספק אצלי שנעלם ממנו ולא ידע או שכח גופא דעובדא כאשר הציע בפני, שהיתה מאוסה אצלו מימי קדם, גם קודם החופה צעק לפני מעכ"ת, גם אחר שנה או שנתים, רק כל הקירובים שהיו ביניהם הכל הי' מחמת דברת בני האדם רבים וכן שלמים החרדים במצות, ודברו על לבו ברכות ובקשות, וגם שהי' נע ונד, וברבות הימים נתחזק אצלו מיום אל יום גודל הריחוק עד אשר נחלה מזה, מחמת שאין יכול להטות ולהפוך לבו.

ובכל כה"ג מקובלני מפי רבינו הג' אחמו"ר נ"ע שיכול הבעל לומר קים לי כהרא"ם ²⁵² וב"ח ²⁵³ שבחלקת מחוקק ²⁵⁴ ובית שמואל ²⁵⁵ רס"י ע"ז.

ואמת כי מה שהקשו החלקת מחוקק והבית שמואל מתשובות הרא"ש כלל מ"ב ²⁵⁶ , כבר תירץ הבית שמואל בעצמו בסי' קי"ז ס"ק כ"ג ²⁵⁷ . ומה שהקשה מתשובות מהרי"ק סי' ק"ז ²⁵⁸ , המעיין שם יראה שלא כתב אלא דרך אפשר ומספיקא לא מפקי' ממונא (נגד) הרא"ם וב"ח ושלטי גבורים ²⁵⁹ . ולכן גם הרמ"א לא ביאר בסוס"י קי"[ז] ²⁶⁰ , מפני שסמך על מ"ש רס"י ע"ז וי"א ²⁶¹ כו', למימרא דספיקא הוה. ומ"ש החלקת מחוקק סק"ג חלתה יוכיח ²⁶² , נמשך אחר מ"ש בסי' ע"ט סק"ג בשם רש"ל ²⁶³ , אבל רמ"א שם לא הגיה על השו"ע. גם לא אשתמיט חד מן בתראי לכתוב כן זולת מהרש"ל ויחידאה הוא. גם יש לומר דחלתה אף שהוא חולי ארוך לא נתנו דבריהם לשיעורים, אבל אם נעשית חולנית כל ימיה, ובפרט עד שאינה יכולה לטבול, לא גרע ממכות ופצעים שביו"ד סוס"י קפ"ז ²⁶⁴ . וכיון שהיא מאוסה בעיניו עד שאין כופין אותו להיות עמה, וכדמשמע נמי מדברי מעל', קרוב הדבר שהיה יכול לכופה. אלא מפני כי הוא גרם זה לאו כל כמיני'. ועוד נראה בעיני כי מ"ש מהרי"ק שאין יכולין לכופו להיות עמה, כן משמע נמי מתשובות הרא"ש, שלא יפה רגמ"ה כח האיש מכח האשה, ובאשה אי אמרה מאיס עלי לא כייפי' כו', ואם כן דון מינה ומינה, כי היכי דהתם אין הבעל נוטל שלה, ולכל הפחות אם תפסה, אם כן הוא הדין והוא הטעם שאינה נוטלת משלו דמי מזונות (עי' בס' בני אהובה על הרמב"ם פי"ד מה"א הט"ו ²⁶⁵ דפסק בטוען מאוס עלי פטור ממזונות על כל פנים, והביא ראי' מהרמב"ם עיי"ש). כל זה ראיתי והצעתי לפניך, אף כי דברי רבינו הג' אינם צריכים חיזוק ממני. אך כדי דלא להוי מילתא בלא טעמא כתבתי.

גם זה ממילא מובן שבלא טענה לא יכול הבעל לומר קים לי כהרא"ם, משום דאינו אנוס כל כך אלא שיצרו אנסו. אבל מי שבתום ויושר לבו הולך ואין רואין בו שום שמץ קלות ח"ו, מאי הוה ליה למעבד ולבי אנסי'. אבל מכל מקום אי אפשר לפוטרו בלא שבועה, להפיס דעת האשה שלא תאמר עיניו נתן באחרת.

ונדון התוספת כתובה, חקרתי שלא נתן אלא מרגליות, ולא פסקתי להשליש רק הכ"ה רובל שקבלה ממה שמכרה מהמרגליות. וגם לא פטרתיו אלא ממזונות דלהבא, אבל מה שלותה ואכלה חייב לשלם אם לותה בעדים כדין תורה.

הערות

250. תוכנה: על דבר איש שאשתו מאוסה, עליו ויש אומדנות שבאמת הוא כן, ושהבעל הולך בתום ויושר ואין בו שום קלות ח"ו, ולא משום שעיניו נתן באחרת, אם כופין את הבעל ליתן לה מזונות וכסות. ביאור מסקנת אדמו"ר הזקן, שיכול הבעל לומר קים לי כדעת הפוסקים שאינו חייב ליתן כסות ומזון. ומ"מ ישבע, שאין זה מחמת שעיניו נתן באחרת.
251. גלילי ידו הטהורה קבלתי.
252. שו"ת סי' ל (מובא בב"ח דלקמן).
253. סי' עז ס"ב ד"ה ומ"ש רבינו אם היא רוצה: באומר מאיסה עילואי ולא בעינא לה ... דאפילו בזה"ז שאין מגרשין האשה בע"כ כתקנת ר"ג ... דאינו מחויב לזונה דכאילו נעקר האישות לאלתר דמי מאחר דמאיסה עליו.
254. ס"ק ג.
255. ס"ק ו.
256. שבשו"ע ורמ"א סי' קיז סי"ז: נודע לו שהיא נכפית והוציאה מביתו, והנה תובעת ממנו שאר כסות ועונה, והוא משיב שהדבר ידוע שאין הדעת סובלתה להסתופף אצלה גם סכנה יש בדבר וחפץ לגרשה ... ועתה שתיקן הגאון רבינו גרשום ז"ל שאין לגרשה בעל כרחה איך יתכן שיתחייב להם שאר כסות ועונה, אם כן יפה כח האשה הרבה מכח האיש, דאלו נולד מום זה באיש אין אנו אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה. וכתב ע"ז בחלקת מחוקק שם: משמע להדיא במקום שאין כופין באיש אין כופין באשה וצריך לקיים לה שאר כסות ועונה.
257. לפי זה צריך לומר מ"ש כאן ימנע ממנה שאר כסות ועונה, היינו אפילו ידו משגת ליתן לה הכתובה [משא"כ במאוסה גרידא צריך להסכים ליתן לה כתובה].
258. שברמ"א שם: לדידן דסבירא לן דאסור לגרש בע"כ של אשה פשיטא דאפשר לומר ... ולא מבעיא לענין חיוב הכתובה ושלא להתגרש בע"כ, אלא אפילו לענין שיתחייב לה בשאר כסות ועונה אפשר לומר כן.
259. כתובות כז, ב אות ב (הובא בב"ח שם) בשם ריא"ז: אם רוצה לגרשה מתחלת מרדו ולתת לה כל כתובתה הרשות בידו.
260. שאם אין לה מום חייב בשארה וכסותה.
261. י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה אין מוסיפין לה על כתובתה.
262. דבתחלת נשואין חלתה אינו מעלה לה מזונות ואחר הנשואין צריך לזונה בימי חליה.
263. על מ"ש הטור סוס"י עט: ואם ראה הבעל שהחולי ארוך ואמר לה הרי זה גיטך וכתובתיך ורפאי את עצמך רשאי, כתב רש"ל בביאוריו לטור (הובא בב"ח סוס"י עט): לדידן דנהגינן שלא לגרש אשה בעל כרחה מתקנת רגמ"ה לא מצי אמר לה כלל הא גיטך וכו' ואפילו בחולי ארוך.
264. סי"ד: אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול תצא מתחת בעלה כדי שלא יבטל מפריה ורביה. ובשוע"ר שם (ס"ק נז): אם אינה רוצה לקבל גט מתירין לו לישא אשה אחרת.
265. גם בשו"ת צמח צדק אהע"ז סי' קלב הוכיח כן משם.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.