ז

ע"כ נראה לצדד ההיתר באופן אחר דהנה דעת תשו' עה"ג (סי' ע"ב) דטב"ע גרוע היינו אחר ג' ימים מצטרף עם סי"ב שבגופו להתיר אף למ"ד דשני סי"ב אינן מצטרפין [...] ס"ק פ"ו השני הביא שמהרח"ש נסתפק בדין זה. וא"כ במשאל"ס דרבנן ודאי יש להקל כדברי עה"ג. וא"כ בנד"ז אף דהטב"ע הוא גרוע עכ"ז גם ענין שנמצא במקום טביעתו ממש עד שי"ל שזהו שנמצא כדלעיל (אות ה') לא גרע מסי' בינוני דמקום עכ"פ. ואם כן מצטרף לטב"ע הנ"ל. וא"ת הרי לעיל צרפנו טענה זו לעשות דין זה לדין משאל"ס דרבנן. וא"כ שוב אין לצרפו להטב"ע י"ל דעולה לכאן ולכאן דאמאי לא. ועוד אפי' שאף בלי טעם דזהו שנטבע זהו שנמצא נידון כמשאל"ס דרבנן כיון שזה ארבעה שנים שנשתכח שמו ואבד זכרו כמ"ש בפסקי מהרא"י (סי' קל"ט) הביאו הרמ"א סוף סעיף ט"ו ע"ש בחמ"ח ס"ק ל"ג ובב"ש ס"ק נ'. ואף שהרדב"ז חולק על מהרא"י אך בנ"ד שידוע שנטבע ולא עלה רק שלא שהו עד השיעור יש לצרף סברת מהרא"י. כיון דלכ"ע בלאו הכי יש כאן רוב גדול לאבד. יותר מבספינה שטבעה. ועוד דהנה להאומרים דאם לא שהה כשיעור שת"נ לא יצאה מאיסור ספק דאורייתא. עכצ"ל דהיינו משום שעיקר החששא מדאורייתא שמא עלה במקום שנטבע ממש סמוך לו. דעל זה לבד מהני השהייה במקום הטביעה ועי' מזה בתשו' מהר"א בן ששון (סי' א') הובא בק"ע דהמכתב מאליהו (סי' ח' סעיף ס"ה). וז"ל מה שאנן צריכין השהייה במשאל"ס אינה משום שמא יצא במקום רחוק דא"כ מה תועיל השהייה ניחוש שמא יצא במקום רחוק שהרי אין לדבר סוף. אלא ודאי דהשהייה היא שמא יצא באותו מקום או קרוב לו עכ"ל. ולכן בנ"ד אף שלא שהו עליו שם כ"כ יש כאן אומדנא עצומה מלבד אומדנא דמהרא"י שהרי הניח כל בגדיו על שפת הנהר. וכן מצאום שם כמו שהניחם. ואלו עלה במקום הטביעה או סמוך לו לא הי' אזיל לעלמא ערום ויחף והי' ודאי נוטל בגדיו. ומצינו במרדכי בשם הר' אליעזר מווארדין שסמך על עלילה זו כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים. ואף שחלקו עליו וכ' שהמתיר ראוי לשמתא כמש"ש במרדכי פרק בתרא דיבמות (סי' צ"ב) היינו מתרי טעמי. האחד שאין לסמוך על חזקה זו לענין להתירה לכתחילה אף במשאל"ס דרבנן. והשני דכיון דמדרבנן ודאי החשש שעלה במקום רחוק וכדפי' רש"י ביבמות (דף ק"כ). חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר עכ"ל. א"כ מאי מהני מה שנמצאו כליו על שפת הים דילמא עלה למרחוק ולא יכול לחזור אחר כליו. וגם לא ידע להיכן יחזור. אבל בנידון זה לגבי החששא שמא עלה במקום טביעתו או סמוך לה ממש. שפיר יש לצרף חזקה זו שאלו עלה כאן לא הי' מניח בגדיו והולך ערום. וה"ז עדיף ממה שסמכו לענין חששא דשאלה דהיא ג"כ דאורייתא על כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי וכן טבעת משום דחיישינן לזיופא כמבואר ביבמות (דף ק"כ ע"ב). ובתוס' שם בכלים שאין דרכן להשאילן כמו שפי' ריב"ן דלא חיישינן לשאלה עכ"ל. הרי מה שאין דרך להשאילן מהני להסיר חששא דשאלה אף דהיא חששא דאורייתא דאין מעידין זולת זה כמ"ש וכש"כ יהי' מהני סברא הנ"ל דודאי לא הי' הולך ערום אלו שנטבע ואפי' סמוך לו. וכיון דבלא"ה יש כאן רוב גדול שבודאי מת ע"כ בצירוף חזקה הנ"ל ואומדנא דמהרא"י יש לדון דה"ל כמו ששהו עליו עד שת"נ במקום הטביעה. ולכן אף אם לא נמצא כלל הנטבע או עכ"פ אלו נמצא שלא במקום טביעתו יש לדונו כדין משאל"ס דרבנן. ובדרבנן יספיק להתירה לכתחילה הטב"ע שהכירוהו כמה אנשים שהוא זה אף שהטב"ע יש לחוש בו משום דנתפח כנ"ל מ"מ יצטרף לזה מה שנמצא במקום שנטבע ממש ואי אפשר שיבוא לשם נטבע מרחוק מצד הגרעבליש כנ"ל. די"ל שהוא שקול עכ"פ כמו סימן אמצעי. ע"כ עכ"פ עם הטב"ע הנ"ל ה"ל כשני סימנים בינונים ומצטרפין למהוי סימן מובהק בדרבנן עכ"פ. ולכן אם הענין הוא כמ"ש בהגב"ע המתחיל אח"כ עוד שמעתי שמחמת הגרעבליש שיש בנהר אי אפשר שיבוא הנטבע ממקום רחוק למקום שנמצא אזי לענ"ד שיש להתירה מכבלי העיגון להנשא כדברי כת"ר ובאופן שיסכימו להתירה עוד מן המורים המפורסמים:

אה"ו מנחם הנה כ"ז כתבתי על סמך שהעד הכירו בטב"ע בפניו כאשר כן תופש כת"ר בתשובתו בפשיטות ואף שהטב"ע גרוע משום דאשתהי עכ"ז י"ל דחזי' לאצטרופי בנדון זה כדלעיל. אך בגוף הגב"ע אין מבואר כ"א והכיר אותו בגופו ובזקן ובפאת ראשו בטב"ע עכ"ל. וא"כ שלא הכירו רק בגופו ובזקן ובפאות. אין זה הכרה כדתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ולא חזי אף לאצטרופי הגם כי בחמ"ח סעיף כ"ו ס"ק מ"ו שמצרפין דעת ר"ת היינו כשזולת זה יש ג"כ עדות ממש ע"ש בב"ש. משא"כ בנ"ד כו' ואף שעוד אמר כי באמת הכרתי אותו היטיב הכל ע"י סימנים הנ"ל. אך במכתב הרב דהראדישץ שכ' באו לפני כמה אנשים ורצו להגיד בתו"ע שהכירו אותו אחר כמה שעות שנלקח מן המים שהביטו בו בכל גופו ואחרי עיונן היטיב הכירו אותו רק בתחילה הי' קשה להם להכיר מחמת שנתפח עכ"ל. א"כ י"ל שהכירו אותו ע"י טב"ע בפניו כמו סתם הכרה דפירושו כן. אף שהזכירו שהביטו בו בכל גופו. היינו שתואר הגוף מסייע להכרה בפניו שע"י שהביטו בכל גופו והבינו שהוא זה אזי הכירו אותו גם בפניו אף שנתפח. וכמ"ש כת"ר בשם תשו' ח"צ סי' קל"ד שנסתייע מדברי הרמב"ן ע"פ ויכר יוסף את אחיו. וכן משמע ביבמות (דף פ"ז דף פ"ח ע"א). ואתון הוא דלא ידעיתו ליה כו' שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן כו' וכ"ה פ"ב דכתובות דף כ"ז ע"ב. הרי שהתחדשות חתימת זקן גורם מניעת ההכרה בפניו. אף שהפנים לא נשתנו כלל. כן יש לומר להפך שע"י תואר הגוף יבוא לההכרה בפניו שבתשו' עה"ג (סי' ע"א) הביא ראי' זו והאריך בזה. אך עכ"ז אף שיש לפרש כן דברי העדות עכ"ז י"ל מידי ספיקא לא נפקא שמא הפירוש שהכירו אותו ע"י טביעת עין היטב בהגוף לבדו. אך אפשר בכל גופו כולל ג"כ פניו. הגם שבלשון המשנה פ"ט דסוטה (דמ"ה ע"ב) גבי נמצא ראשו במקום אחד וגופו במק' אחר. משמע דהראש אינו בכלל גוף. י"ל היינו כיון שנז' שניהם ראש וגוף אזי ודאי מפרשים גוף בלא ראש. אבל בעלמא מצינו בכמה מקומות שגוף כולל כל גוף האדם מראשו עד רגלו כנזכר בערוך ערך גף השלישי והרביעי והחמישי ומהן בסנהדרין (דף צ"ח ע"א). גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כו' ובפ"ק דקדושין דל"ז כל מצוה שהיא חובת הגוף כו'. וכן משמע דכוונתם כן ממה שאמרו רק בתחילה הי' קשה להכיר מחמת שנתפח. ובודאי שבתחלה רצו להכירו בפניו שזהו עיקר ההכרה הסתמית. אלא שהי' קשה להם להכירו בתחילה מחמת שנתפח והיינו כמו שכתוב בגב"ע הראשון שהי' קצת נפוח בפניו ובחוטם אם כן מה שלסוף הכירוהו היינו ודאי גם כן במקום הכרה זו שבתחילה הי' קשה להם להכיר עכ"ז אחרי עיונן היטב בכל גופו הכירוהו גם בפניו. (ועי' בכה"ג בק"ע סעיף ס"ד בשם מהריב"ל ועי' בגוף התשובה). ואף שאין פירוש זה מוכרח לגמרי בדבריהם. מ"מ כיון דיותר משמע כן הפירוש י"ל כן משום דכיון שאמר בפה מלא שהכירו אותו יש לדין דהכרה מעליא קא אמרינן דהיינו בפניו. וגדולה מזו מבואר בתשו' הרב"י ההובא בק"ע סעיף קנ"ד. וז"ל בספור המעשה כתוב הכרתי היהודים ג"כ כי האחד הי' ארוך כו' ומשמע דלא הכירם בטב"ע כו'. אבל בלשון מעשה ב"ד כו' ע"ש. וכן מצאתי בק"ע שבסוף ספר מכתב מאליהו להגאון בעל סדר אליהו בסי' ו' אות מ"ז וז"ל נכרי שאמר שראה לפלוני מת והכירו ואמר שהי' בו כך וכך סימנים שאינן מספיקים להתיר אין אנו אומרים שלא הכירו אלא מחמת הסימנים אלא שהוא הכירו בטב"ע ולהודיע מי הוא אמר כל הסימנים ההם. הראנ"ח סי' ע"ה מורי הר"ם סי' מ"ב ונ"ו דף פ"ח מהר"א בן ששון סי' ט"ו מהרח"ש סי' ד' עכ"ל. וכ"ד הכנה"ג בהגהת הטור סעיף של"א בשם הרא"ם וסעיף של"ב בשם הראנ"ח ומהרי"ט ודעת עצמו למעשה. והטעם צ"ל חשוב דלשון הכרה היינו הכרה בפניו דזהו פי' הכרה ע"כ אין מוציאין לשון זה מפשוטו:

ועיין בתשו' מיימוני דשייכי להל' גירושין ס"ס ט' ובפסקי מהרא"י סי' קס"א וא"כ כיון שאמר אותו עירון כו' לא דייקינן בתריה כו' יעו"ש ואפ"ל עוד טעם דכיון דקיי"ל אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואמרינן בגמרא דק"כ ע"א מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם. ופירש"י אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים על כן משום הכי כשאדם מעיד על המת שהכירו אנו תופסים דמהסתם שהכירו בפניו מאחר שלפי האמת אין הכרה אחרת זולתה והוא אומר שהכיר אותו א"כ פשט העדות משמע ודאי שהכירו בפניו. וזה עדיף ממ"ש בק"ע סעיף תכ"ה בשם תשו' צ"צ סי' ק"ג אית לן למימר כו' ידע שהוא תוך ג"י כו'. וע"ש בהתשו' דנסתייע מדברי תה"ד סי' ר"מ שכתב בשם מור"ם דאם העיד העד לאחר שלשה ימים לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר שלשה ימים דכיון דמעיד בסתם שנהרג אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שראוהו מיד והכירו או שהי' עם ההרוגים וראה שהרגוהו. ע"כ אלמא אזלינן בתרי' ולא דייקינן אבתרי' אלא תלינן דידע בודאי שמת עכ"ל התה"ד. והרי התם י"ל דלאו כ"ע דינא גמירי דאין מעידין לאחר ג"י. וכיון שהכירו יפה בטב"ע מעיד שנהרג אפ"ה כ' תה"ד כשמסיח סתם שנהרג אינו מסיח בדבר דרגילי עלמא למימר בהו בדדמי. ור"ל דאילו ראהו אחר ג"י הי' אומר כן. מכ"ש לענין הכרת פנים דזהו מושכל ראשון. שאין הכרה מוחלטת ודאית רק בהכרת פנים ולא בתואר הגוף ועי' בצ"צ סי' ק"ו גבי וליכא למימר דילמא האי ר' יחיאל לא ידע דין זה דאין השואל רשאי להשאיל כו'. מיהו המעיין בגוף תשובת מור"ם בתשו' מיי' לספר נשים סי' ט' מבואר שלא סמך להקל על טעם הנ"ל לבד שהביא התה"ד כ"א בצירוף עוד סניף ע"ד ר"ת כו' ע"ש. אך גם בנד"ז אפשר לעשות סניף מזה שפסק בתשו' פנים מאירות ח"ג סי' ב' להקל בנטבע במשאל"ס ע"י סימנים אמצעיים ע"ש שהוא כעין שאילתנו. ע"כ נראה להקל ע"ד שכתבתי למעלה אם יסכימו כו' כנ"ל:

ומ"מ אמרתי שדברי אלו יהיו עדיין לא למעשה. עד אודיע למע"ל הנלע"ד שנית אי"ה ולא רציתי לעכב מכתבי לגמרי שלא ידמה לכבודו שלא עיינתי בתשובתו כלל [לשון הרב דאיהומען:

עכ"ל אדמו"ר נ"ע. ואח"כ נתבשרתי מאתו שאוכל להתיר בצירוף עוד רב מפורסם]: