אוצר החסידיםשארית יהודהשו"ת אורח חייםסימן ג

סימן ג

עשיית כלים מתשמישי קדושה

נדרשתי לאשר שאלני שלוחו דמעל', בנידון הארון הקודש של כסף שרוצה להתיכו ולעשות ממנו כלים של הדיוט. הנה מדברי המ"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג משמע דכשם שיכול היחיד למכור תשמישי ספר תורה למ"ד הכי, הכי נמי מפקיע קדושת התשמישים שישתמש בהם הלוקח כל מה שירצה. ומשום הכי כתב דאף הריב"ש לא אסר אלא בספר תורה כו', ואף שבהדיא כתב הריב"ש סי' רפ"ה הטעם באיסור הס"ת דכמו שאין ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין להתנות ולהוריד ספר תורה מקדושתה כך אין יכולין להתנות בדמים להורידן כו', והכי נמי יש לומר בתשמישים ⁹⁶ , אלא ודאי סבירא ליה להמ"א דבאמת דבתשמישים נמי יכולין להתנות ולהוריד מקדושתן, ולא דמי לספר תורה.

אבל באמת אפילו אם תימצי לומר שכן הוא דעת המ"א, דבריו תמוהין מאד, דהא בהדיא תניא (מגילה כ"ו ע"ב) תשמישי קדושה נגנזין. ובית הכנסת ⁹⁷ שאני, לא מיבעי לדעת הרמב"ן ⁹⁸ דסבירא ליה דתשמישי מצוה נינהו, אלא אפילו לדעת הר"ן ⁹⁹ שם דסבירא ליה דהטילו חכמים חומר קדושה, מכל מקום אינו חמור כל כך כתשמישי קדושה עצמן. ובעל כרחך צריך לומר כן, דלא תקשי ליה מהתוספתא ¹⁰⁰ אבני מזבח שנפגמו כו', שהביא ¹⁰¹ לעיל מזה, וכה"ג איתא בפ"ד דעבודת כוכבים ¹⁰² שגנזו חשמונאי אבני מזבח ששיקצום כו', אע"ג דחיללוה, מכל מקום כיון דאשתמש לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי להדיוט ואפילו אחרי שבירתן כדאיתא שם, והוא הדין כסף וזהב אפילו לאחר שהתיכן כדמוכח התם. ולפ"ז דברי הש"ע ביו"ד סימן רפ"ב סעיף י"ח ¹⁰³ הם כפשטן, דמאן דמתיר בס"ת הוא דמתיר בתשמישיה, ושם היתר א' להם שישארו בקדושתן אצל הלוקח, וגם טעם אחד הוא, דהא לא שנו אלא שלא מכרו כו' (מגילה שם ¹⁰⁴ ) קאי אכל הני דמתני', ומאן דאוסר בס"ת משום דלא קאי אלא אבית הכנסת לחודיה הוא הדין נמי דלא קאי אתשמישי ספר תורה, וחד טעמא לתרווייהו, דכמו שאי אפשר להתנות להוריד מקדושת עצמו כך אי אפשר להתנות על הדמים כמ"ש הריב"ש. משא"כ הרא"ש ונ"י סבירא להו דנהי דאי אפשר להתנות להוריד מקדושת עצמן אבל בקדושת דמיהן יכולים להתנות. אבל שיהיו יכולים להתנות להוריד מקדושת עצמן גם בתשמישים ליכא למ"ד.

ולזאת לא מצאתי לו היתר אלא לעשות מזה טסין או כתר לס"ת דעילויא הוא, ואפילו למכרה בשביל כך, כגון להקהל, יש לסמוך על דעת המתירין בספר תורה. ובפרט כי לפי מה ששמעתי שמתנה היא ביד מעל', והרי היא כאילו כבר עבר הנותן ומכר על מנת למכור, מאחר שידע שאין למעל' ס"ת כמדה זו, או שמדומה לקבל בחובו, דבזה יש להתיר המכירה לכו"ע.

ובזה אצא ואומר שלום מאדה"ש.

הערות

96. שאילו היה אסור להורידם מקדושתן, היה אסור להוריד אף הדמים מקדושתן ולהשתמש בדמיהן.
97. שהתירו למכור (ע"י ז' טובי העיר) על מנת שהלוקח יעשה בהם מה שירצה.
98. מגילה (ר"פ בני העיר): דבית הכנסת עשאוהו כתשמיש מצוה כסוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן.
99. מגילה (ח, א סוד"ה ומאן דשרי): הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם.
100. מגילה (פ"ב ה"י): אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון וטעונין גניזה.
101. רמב"ן שם.
102. ע"ז נב, ב.
103. שהקשה המ"א ממ"ש בשו"ע שם: "יחיד שמוכר ס"ת שלו ותשמישו יש מי שמתיר להשתמש בדמיו ויש מי שאוסר". ומפרש שהאוסרים לא אסרו אלא בס"ת ולא בתשמישו.
104. כו, סע"א: אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר כו'.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.