א

סימן יז

מי שקנה סחורה מחבירו והסרסור ביניהן הי' בן המוכר שנושא ונותן בכל אשר לאביו ואח"כ זקף המוכר על הלוקח במלוה כל הסך המגיע לו וכשהגיע הזמ"פ אמר הבן ללוקח הריני כאלו התקבלתי ממך המגיע ממך לאבי נגד שאני חייב לך כי אני הנושא ונותן אצל אבי כידוע לך וידי כידו. אח"כ תבע המוכר מהלוקח באמרו שהבן לא סילק לו ועם היותו נאמן אצלו עכ"ז הי' לו לסלק ליד המוכר עצמו באשר שלו נתחייב ולא ע"ש הבן כ"ש שלא סילק כלל מזומן:

תשובה הנה מתחלה יש לעיין בדין המבואר בש"ע סס"י ק"כ דפסק רמ"א שאם פרע לאשת המלוה אם היא בת דעת נפטר הלוה בכך כאלו נתנו למלוה עצמו ופי' הסמ"ע שם שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית ומקור הדין הוא הובא שם בשם תשו' הרשב"א סי' אלף צ"ו אך היא באמת ממהר"מ מרוטונבורק כהובא תשו' זו אות באות בתשו' מהר"מ סי' רכ"ה ובמרדכי פרק המפקיד וכ"ה במיימוני דשייכי לספר משפטים סי' ג' ושם היא עם הג"ה. והגה"ה ההיא הוא הדין הנז' בש"ע סי' קכ"ט סעי' י"ב בהג"ה דהא המלוה האמין להערב כו' ע"ש. ומהרש"ל ביש"ש פ"ט דב"ק סי' ל"ט העתיק תשו' מיימו' הנ"ל עם ההג"ה וחלק על מהר"מ בשני הדיני' ונסתייע מתשו' הרא"ש שהביא הטור סי' ע"ב סעי' כ"ה ובש"ע שם סעי' ל"א. והש"ך סס"י ק"כ הביאו ובסי' קכ"ט סק"ל כ' שכן עיקר והנה ראיית מהר"מ מעובדא דהנהו גינאי דספ"ק דגיטין דמשום דכל יומא הוו מפקדי גבה כו' וכ"ש הכא גבי אשתו והיינו כשאשתו בת דעת ומניחה לישא וליתן כו' ומהרש"ל השיג ע"ז דלא דמי כלל פקדון למלוה שהלוה חייב בכל האונסים שבעולם עד שיחזירם לידו אם כן אף לאשתו ובניו לא פטר אף שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית אף על גב דפקדון כה"ג מיפטר. וכ"ד הרא"ש בתשו' הנ"ל לחלק בין פקדון לשאלה ואמנם ראיית הרא"ש ממתני' דפרק השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו כו' י"ל דאינה ראי' לפמ"ש היש"ש עצמו דאפי' לגבי פקדון כה"ג חייב משום דדוקא אשתו ובניו כשידוע שנושאים ונותנים בשלו דומה לההוא דכל יומא הוו מפקדי גבה כו' משא"כ בסתם בנו או אשתו ל"ל הכי ול"ד לכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דשא"ה מדלא אתני המפקיד כו' ע"ש. אך לכאורה י"ל הא דשליח אפי' למאי דמפרשינן שכירו ולקיטו י"ל דלא גריעא מברזיליה וא"כ אמאי חייב אע"כ צ"ל דלא דמי שאלה לפקדון. מיהו י"ל שכירו ולקיטו גרע מברזיליה. ולכאורה יש להביא ראי' מהגמ' דפקדון לא גרע ממלוה מהא דאיתא ספ"ק דגיטין דף י"ד ע"א הולך מנה לפלוני שאני חייב לו כו' פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ופריך הש"ס פקדון לימא לי' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ומתרץ בשהוחזק הנפקד כפרן. הא לאו הכי אם בא לחזור חוזר משום דחוב הוא לו שיצא הפקדון מהנפקד ליד איש אחר. אבל בהלואה אפי' לא הוחזק הלוה כפרן אינו יכול לחזור בו כמ"ש בחידושי הריטב"א שם בשם כולהו רבוותא. וביאר הטעם בסמ"ע סי' קכ"ה ס"ק י"ב דבהלואה זכות הוא להמלוה שתצא ההלואה מיד הלוה ע"ש. וא"כ כיון דאפי' בפקדון שאינו זכות להמפקיד קיי"ל דאם מסר הנפקד למי שהמפקיד רגיל להפקיד אצלו הוא פטור כ"ש שי"ל כן בהלואה שזכות הוא לו שיהי' פטור כשמסר החוב למי שהמלוה רגיל להפקיד אצלו וכמ"ש בתשו' מהר"מ. ויש לומר דודאי הלואה כל שכן לענין שאין הלוה יכול לחזור בו. אבל מ"מ לענין לפטור מאחריות אינו פטור משום שכל הנאה הי' שלו דומי' דשואל ולא דמי לנפקד וגם חייב בכל האונסים שבעולם יותר משואל דפטור במתה מחמת מלאכה משא"כ בלוה. והנה גם גבי שואל מצינו בגמ' ר"פ המפקיד דף ל"ד ע"א שהחמירו בו מה"ט דכל הנאה שלו לענין דלא מקני ליה כפילא עד שישלם ולא כמו בש"ח וש"ש דבדבורא מקני לי' כפילא וכ"ש בלוה דכתי' עבד לוה לאיש מלוה עיי' בר"ה דל"א ע"ב ובסמ"ע סי' י"ד סק"ו שיש לומר שאע"פ שזכות הוא למלוה שיצא החוב מיד הלוה ומה גם שיצא ליד מי שנאמן אצל המלוה עכ"ז הלוה חייב באחריות עד שיגיע ליד המלוה ממש וכן ראיתי במל"מ פט"ז מה' מלוה ולוה ה"א סד"ה הא דאמרי' שכ' בשם מהרש"ך ח"ב סי' י"א דאפשר דמטעם עבד לוה לאיש מלוה הוא דאמרי' דהלוה מעות הן באחריותו עד שיגיעו לידו ואם זרקן בפניו ונאבדו חייב באחריותן. ואע"פ שהמל"מ כ' עליו שהפריז על המדה דאין לו ענין עבד לוה לאיש מלוה צ"ל כוונתו דחיוב זה הוא מפני חיוב האחריות שעל הלוה אבל מ"מ היינו מפני גודל החיוב שעל הלוה משא"כ בפקדון וכ"כ הרשב"א בהדי' בחידושיו פ"ק דקדושין דף י"ג בד"ה ופריך רב אחאי. שהשיג על הרמב"ן וז"ל גם בדינו של רבינו ז"ל אני מסתפק במה שאמר דבפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד דכיון דשדיא קמי' תוך ארבע אמות אמאי לא. דבשלמא בחוב לא מיפטר עד דיהיב לי' מיד ליד א"נ בדאמר לי' מלוה זרוק לי חובי והפטר כדאי' בפרק הזורק. וטעמא דמלוה ברשותיה דלוה הוא וזוזי דידי' נינהו וחייב באחריותן עד דיהיב מיד ליד ואי נמי דזריק להו ברשות מלוה ומפטר לי'. אבל פקדון דכל היכא דאיתא ברשותי' דמארי' הוא ובאחריותי' מאן קא מחייב לי' לנפקד ומוקי ליה באחריותי' עד דמהדר לי' מיד ליד והא אוקמי' ויהבי' בתוך ארבע אמותיו ולולי שאמרה רבינו הי' הדבר פשוט בעיני כן ועיקר עכ"ל הרשב"א (ועיי' במרדכי בגיטין פרק מי שאחזו סי' תכ"ז בשם ריב"א ג"כ לחלק בין מלוה לפקדון אמנם ראבי"ה שם אינו מחלק וכ"כ הרא"ש שם פרק הנ"ל סי' ז' ועיי' בתוס' שם דע"ה ע"א ובחי' הרשב"א שם אך דבריהם יש לפרש ג"כ כהריב"א והרשב"א דקדושין) ועפי"ז י"ל דכמו כן החילוק בין פקדון ובין מלוה לענין החזרה ליד מי שהמפקיד רגיל אצלו דדוקא בפקדון נפטר הנפקד בכך מטעם הנ"ל דכל היכא דאיתא ברשותי' דמארי' הוא ובאחריותי' והנפקד לא קיבל עליו רק חיוב שמירה והרי העמיד שומר במקומו אשר הוא ג"כ נאמן אצל המפקיד כמותו הלכך נפטר בכך וה"ל כמו אוקמי' ויהבי' בתוך ארבע אמותיו דהמלוה. משא"כ בלוה דההלואה ברשותי' דלוה הוא וזוזי דידי' נינהו לא מיפטר כלל ע"י שנותן לאיש אחר זולת המלוה דעדיין הן ברשות הלוה לענין זה כמקדם עד דיהיב למלוה מיד ליד כמו דלא נפטר אפי' בזרק לתוך ארבע אמות של המלוה. וכן בנמוק"י פרק הזהב גבי ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי האריך לחלק בין הלואה לפקדון לענין אם אמר הלוה למלוה והנפקד למפקיד תא ושקול זוזך דבפקדון נפטר הנפקד עי"ז מאחריות משא"כ בהלואה והובא בב"י סי' קצ"ח ועב"י שם בשם המרדכי פרק הניזקין והוא במרדכי שם סי' שצ"ד וכן משמע קצת דעת המגיד דבסוף פ"א מה' שכירות גבי פקדון הזכיר שאם הנפקד שלח הפקדון לבעליו ע"י מי שהיו הבעלים רגילים להפקיד אצלו שהוא פטור מאחריות ושכן כתבו ז"ל ונ"ל שנתכוון להרשב"א פ"ק דגיטין גבי הולך מנה לפלוני פקדון כו' ע"ש ואלו גבי לוה ששלח חובו למלוה שהביא הרמב"ם פי"ו מהל' מלוה ולוה דין ב' שהלוה חייב באחריות עד שיגיע המעות למלוה לא הזכיר המגיד חידוש דין שאם שלחו ע"י מי שהמלוה ר גיל להפקיד אצלו שיהי' עי"ז פטור מאחריות משמע דס"ל דלעולם אין הלוה נפטר בכך מאחריות וכנ"ל והנה דברי המגיד הנ"ל לענין פקדון הביא הב"י בסי' קכ"ה ססע"י ד' ובכנה"ג בהגהת הב"י שם אות ד' הבין דהרשב"א והר"ן פליגי על המגיד שלדבריהם אפי' בפקדון חייב הנפקד באחריות אפי' שלחו ע"י מי שהמפקיד רגיל להפקיד אצלו כו' וכ"כ התומים סי' קכ"ה סק"ה ולפע"ד הפי' בהרשב"א הוא ג"כ כמ"ש המגיד. ומ"ש הרשב"א דחייב באחריות זה קאי רק על דין השני שכתב שם וכן נמי אי שדר לי' מפקיד דגברא מהימנא הוא כו' ע"ש בחי' הרשב"א וז"ש המגיד וכן כתבו ז"ל ולא מצאנו מי שכתב כן בנד"ז רק בחי' הרשב"א. אך גם ברבינו ירוחם במישרים נט"ו ח"ב משמע ג"כ דהא שמסרו למי שהי' המפקיד רגיל להפקיד אצלו אין נפ"מ רק לענין שאין הנפקד יכול לחזור בו אפי' לא הוחזק כפרן. ומיהו התומים פי' דחיוב האחריות היינו משום ששלחו בדרכים ועיי' מזה ג"כ במל"מ ספ"א מה' שכירות והנה לענין פקדון נראה ג"כ דכשמסר לאשתו ובניו דמפקיד לא נפטר מאחריות אם אינו יודע שהם נושאי' ונותני' בתוך הבית והבעל מאמין להם וכמ"ש מהרש"ל דהכי משמע בתשו' הרשב"א ח"א סי' תשצ"ו שהביא הב"י בסי' ע"ג מחודש ה' ול"ש אחר ול"ש אשתו ובניו כו' ובתשו' שהביא הב"י סי' ש"מ סעי' י"ב דשואל חזרה לדעת המשאיל צריך כו' וע' ד"מ סי' ש"מ סק"א שכ' ואולי יש לחלק בין שואל למפקיד כו'. אך לפע"ד א"א לומר בפי' ב' תשוב' הנ"ל דמשום חומרא דלוה ושואל אתי עלה. דהא הראי' שהביא בתשו' דשואל מהא דב"ק דנ"ז מהא דאמר ר' אלעזר הכל צריכין דעת בעלים הרי פרש"י שם דקאי ג"כ על כל הארבעה שומרים. והרי בשומר שמסר לשומר שהשני רגילים הבעלים להפקיד אצלו הוא פטור. וכן מ"ש בתשו' דסי' תשצ"ו ולא שנא אשתו ובניו כו' הרי א"כ כמ"כ בפקדון צ"ל דל"ש דבהכי מיירי בגיטין שם ואמאי נאמר כן דהא הרשב"א מיירי בענין שאין שולחו בדרכי' כ"א שמוסר לאשתו דהמלוה בעירו רק שאין המלוה בביתו ובכה"ג בפקדון אמאי יהי' חייב אלא עכצ"ל דמיירי בסתם אשה שאינו ידוע שנושאת ונותנת בתוך הבית ובכה"ג ל"ד למי שידוע שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לכן אפי' בפקדון חייב ועיי' בד"מ סי' רצ"א ס"ק י"א שכ' ג"כ על תשו' הרשב"א דשואל שאפשר ה"ה בפקדון. אבל הסמ"ע סי' ע"ב סעי' ל"א ס"ק צ"ח פי' ב' דרכי' בענינים אלו ושניהם אינן כמו שביארנו אף שהדרך הא' שכ' היינו ג"כ לחלק בין החזרת פקדון ובין החזרת שאלה והלוואה וכמשנ"ת. אבל מ"מ ס"ל דבאשה הנו"נ בתוך הבית אז החזרה לידה כמו ליד בעל דמיא לכן אפי' בהחזרת שאלה והלואה מהני וכמ"ש סס"י ק"כ. ובפקדון נחית דרגא דמהני החזרה לסתם אשתו ובניו:

ודרך ב' כ' דאין חילוק בין פקדון לשאלה כו' ובכולם השמירה כשהיא בידו יכולה להיות ע"י בנו ואשתו דהנפקד והשואל אבל החזרה מהנפקד והשואל והלוה למפקיד ולמשאיל ולמלוה צריכה להיות דוקא מיד ליד ולא לאשתו ובניו דהמפקיד והמשאיל והמלוה וכ' בכנה"ג סי' ע"ב בהגהת הטור אות מ"ט שכדרך זו הב' כ"ד הע"ש והב"ח ומיהו כשהאשה נו"נ בתוך הבית ידה כיד בעלה דמיא ואפי' בחזרה פטור בין במפקיד בין במשאיל בין במלוה כו'. והדרך שביארנו זהו דעת מהרש"ל והש"ך כי הש"ך בסי' ע"ב סעי' ל"א סס"ק קל"ו הסכים בזה לדעת הב"ח דאפי' בהחזרת פקדון אין הנפטר פטור כשהחזיר לאשת המפקיד אלא כשהיא נו"נ בתוך הבית וסס"י ק"ך סק"ה הביא דעת מהרש"ל דבהלואה אפי' נו"נ בתוך הבית לא נפטר בכך ובסי' קכ"ט סעי' י"ב סק"ל כ' שכדעת מהרש"ל הוא עיקר אף דשם מיירי על לוה שפרע לערב. הרי במהרש"ל פ"ט דב"ק סעי' ל"ט בחדא מחתא מחתינהו א"כ ודאי תופס דעת רש"ל עיקר. רק צ"ע דבסי' ע"ב שם השוה שואל לנפקד ולכאורה שואל דומה ללוה כדמשמע בהדיא במהרש"ל שם ובתשו' הרא"ש ונ"ל דשם כ' לדעת תשו' מהר"מ ורמ"א סס"י ק"ך ולא לדעת מהרש"ל או אפשר שואל דומה לנפקד בענין זה כיון דגוף החפץ של המשאיל הוא משא"כ בלוה דזוזי דידי' נינהו וכמש"ל בשם חידושי הרשב"א דקדושין. ואין להביא ראי' דשואל פטור בכה"ג ממ"ש בהגמי"י פ"ד מה' גניבה אות ב' בשם הר' חזקיה אדם הנפקד אם שאל חפץ מן הפקדון שבידו ולאחר זמן החזירו למקום שהי' מונח יחזיר בחזקת פקדון ואין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא. דדעת שומר חשוב כדעת בעלים עכ"ל. אלמא דשואל סגי כשמחזיר ליד שומר דבעלים. דמ"מ אין להוכיח משם כלל דסגי כשמחזיר ליד מי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו דהתם עדיף טובא דמחזיר למי שהוא שומר ממש דהבעלים עתה וגם שממקום ששאל לשם ממש מחזיר משא"כ בנד"ז. והצ"ע שבהגמי"י שם על דברי הר' חזקי' היינו רק משום די"ל דהוי שואל שלא מדעת דהוי גזלן וא"כ כלתה שמירתו ועיי' מזה בש"ג פרק המפקיד גבי מתניתין וגמרא דהמפקיד חבית אצל חבירו כו'. ומ"מ אפי' לפ"ד תשו' מהר"מ ב"ב לא נפטר הלוה רק לענין אם פשעה אשת המלוה דמאחר שהיא קיבלה עליה שמירת המעות ודינה כשומר חנם עכ"פ שחייב בפשיעה ע"כ נפטר מזה הלוה אבל מותר האחריות שאין ש"ח חייב בהן כגון גניבה ואבידה ואונסים מדוע יפטר מהן הלוה דהא כל טעמו דמהר"מ הוא דמדמי לה לדין הנז' בגמ' ובש"ע סס"י רצ"א סעי' כ"ו לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד תמיד כו' ע"ש ואם כן לכאורה קשה טובא דלא מיבעי' לדעת הרמב"ם והש"ע שם הרי מבואר שם בהדיא דאם הראשון שואל והשני ש"ש כיון דמיעט שמירתו פושע הוא. א"כ לפ"ז אפילו בשואל שהחזיר חשיב פושע ועיין ש"ך שם ס"ק מ"ו בשם רש"ל ועיין בלח"מ ספ"א מה' שכירות בד"ה עבר השומר כו' ואם נאמר כו' וזה כרש"ל. אלא אפי' לדעת שאר הפוסקים מ"מ על גניבה ואבידה ואונסי' ודאי השואל חייב וא"כ אין שייך לפטור מטעם דמהר"מ רק נפקד ולא שואל וכ"ש לוה ועיין בהגמי"י פ"א מה' שכירות אות ט' שכ' בשם מהר"מ הדין בנפקד שהחזיר כו' וא"כ לכאורה תמוה תשו' מהר"מ איך דימה הלואה לפקדון וצ"ל כוונת מהר"מ דמיירי שלא נגנב החוב כלל ולא נאנס כ"א שהאשה אשת המלוה פשעה בו או לקחתו לעצמו ואכלתו וכה"ג. דע"ז אין לחייב השואל לדעת שא"פ החולקים על הרמב"ם שם מאחר שהיא נאמנת אצל המלוה כו'. כי דין השומר הראשון הוא על השני רק שהראשון לא נפטר מכל החיובים שהיה מוטל עליו מה שהשומר השני לא נתחייב בהם כגון השואל שמסר לש"ח דנשאר על השואל חיוב אונסי' וחיוב גניבה ואבידה שאין הש"ח חייב בהם. אבל מחיוב פשיעה שהש"ח מתחייב בהן נפטר השומר הראשון וכ"ש ממה שאכלתו דה"ל מזיק בידים. וא"כ גם בלוה י"ל כן דמ"מ מדוע יפסיד האחריות שהיה מוטל על הלוה מכל דבר. וי"ל דאין זו פסידא כלל מאחר שקצת אחריות מקבלת עליה אשת המלוה שהיא נאמנת אצלו כמו הלוה והיינו אחריות דפשיעה ויתר האחריות מגניבה ואבידה וכה"ג עכצ"ל גם לדעת מהר"מ נשאר על הלוה:

ובתומים סי' ע"ב ס"ק מ"ח כתב ג"כ כעין זה אבל בע"א. והביאו בנתי"מ שם סעיף ל"א וכתב שפשוט הוא. ולפע"ד נהפוך הוא דאינו פשוט כלל כי מנ"ל דבאשה שאינה נו"נ בתוך הבית יהיה הדין כמו שהבעלים רגילים להפקיד אצלו תמיד כו' הלא רש"ל וש"ך חולקים ע"ז בהדיא. גם מה דלפ"ז באשה הנו"נ בתוך הבית פטור אפי' מכל האחריות אין לזה טעם כלל אם לא שנאמר דכיון דכל אשר לו בידה אם כן מאחר שגם כשיחזיר לו ודאי יתן ויפקיד אצלה א"כ אפוכי מטרתא ל"ל לכן כשהחזיר לידה ה"ל כידו ממש. ועיין עוד בתשובת ח"צ סי' קכ"ו גבי חנוני ופועלים וכו' היכא דרגיל החנוני להפקיד גבי שכיר כו' דמ"מ יוכל לומר לדידי לא מהימן לי בשבועה כי על ממון שנתתי בשליחותך אני* מחוייב להאמינו בשבועה אף שהאמנתיו על ממון שלי כו' ע"ש א"כ גבי לוה דזוזי דידי' נינהו אף כשהחזיר למי שהמלוה רגיל להאמין לו יוכל לומר לדידי לא מהימן לי בשבועה כי על ממון של הלוה איני מחוייב להאמינו במכ"ש מחנוני דהממון שנתן לשכיר הוא שלו רק כיון שנתנו בשליחות המלוה אינו מחוייב להאמינו וכ"ש ממון דלוה ממש שאין המלוה חייב להאמינו וצ"ל כיון דזכות הוא למלוה כשהלוה מסלק החוב וזכין לאדם כו' כמ"ש בגיטין די"ד א"כ הדר ה"ל כממון שלו. ול"ד לפקדון שהממון של המפקיד ממש שכבר האמין לנפקד השני בממון זה:

ומ"מ בנד"ז שהלוקח שהוא כלוה לא סילק במזומנים רק שהבן אמר לו הריני כאלו התקבלתי. נראה דלענין זה ודאי לא הוה כאביו אף שנושא ונותן אצל אביו בכל המו"מ דהנה בתה"ד סי' שי"א פי' בהא דאמרי' במשנה פרק קונם יין וחכ"א יכול הוא להפר נדרו שלא ע"פ חכם ויאמר הריני כאלו התקבלתי. ה"ט דמחילה כקבלה היא כדפי' רש"י בגיטין דע"ד ב' ולא משום אפוכי מטרתא למה לי. והרשב"א בחידושיו בנדרים דכ"ד ע"א פי' דמחילה זו מהני דוקא כשהוא בענין ששייך לומר אפוכי מטרתא למה לי ועיין מזה בהר"ן בנדרים דכ"ד ע"א. דאיכא מ"ד שבר"ן שם ס"ל כתה"ד והובאו ב"י בי"ד סס"י רל"ב. והשתא לטעמא דמחילה כקבלה פשיטא דאין כח זה רק להאב שהמעות שלו משא"כ הבן אף שנאמן אצל אביו מ"מ למחילה לא הימני'. דלא מיבעיא אם היה מוחל לגמרי דאיתא במל"מ פי"ו מה' מלוה בשם כמה פוסקים דחשיב כמזיק בידים אם כן כשהלוה רואה שהנאמן בא להזיק הממון איך יתן לו ואין לך פשיעה גדולה מזו. אלא אפי' בנד"ז שהבן בעצמו חייב מעות להלוה ואומר הריני כאלו התקבלתי המעות המגיע ממך לאבי כי אני אסלק לאבי מה שמגיע לך ממני. י"ל דלא הימני' ______________________________________________ *)כנראה צ"ל:

איני. ______________________________________________ האב רק במעות דאב שבידו לא שיאמין לו על מעות הבן שיסלקם להאב. דבדרך פקדון נאמן אצלו לא בדרך הלואה ואפי' אם נאמן אצלו גם דרך הלואה היינו כשמלוה לו מעות מזומנים. אבל על שיקבל המגיע לחבירו מבנו י"ל ע"ז לא נאמן בנו כ"כ אצלו דלמאי דהימניה הימניה למאי דלא הימניה לא הימניה וכאותה דאמרינן בפרק שבועות הדיינים דמ"ב ע"א כבי תלתא הימניה כארבעה לא הימניה ע"ש. ועוד נהי דהבן נאמן אצלו הלא גם הלוה נאמן אצלו מאחר שהלוהו אלא מ"מ כשהלוה משלם החוב להבן זכות הוא למלוה דיוצא מהלואה לפקדון כמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק י"ב ומוכרח הוא. אבל כשאין הלוה מסלק במזומנים כ"א שנכנס חוב הבן תחת הוא י"ל מאי אולמי' דהאי מהאי כמ"ש הסמ"ע סי' רצ"ג סק"ט. ואף להש"ך שם דפליג על הסמ"ע וכ"כ בכנה"ג סי' קכ"ה בהגב"י אות ד' מ"מ י"ל דעכ"פ אינו זכות למלוה וא"כ לא זכה הבן להאב וה"ל המעות דלוה והמעות דלוה לא הימניה כמש"ל בשם הח"צ סי' קכ"ו. ועוד אף אם הבן נאמן יותר מהלוה וזכות הוא למלוה מ"מ מאחר דלא סילק הלוה במזומן א"כ עדיין לא זכה האב כלל בהממון המגיע מבנו להלוה דמלוה אינה נקנית רק במעמד שלשתן. וכיון שכן במה נפטר הלוה מהמלוה. ועוד דכיון דה"ל מעות דלוה ודהבן עדיין הרי ע"ז אינו מחוייב להאמינו כמש"ל בשם הח"צ כנ"ל ולטעם דאפוכי מטרתא למה לי י"ל לכאורה דמהני. אך זה אינו דאפוכי מטרתא דגבי נדרים היינו נמי משום מחילה כמ"ש הרשב"א אלא דס"ל דמחילה מהני רק כשי"ל אפוכי מטרתא למה לי. והכא מחילה בכדי לא מהני רק משום שהבן יסלק אח"כ לאביו והרי לגבי האב אינו דומה כשהלוה נותן מזומן ליד הבן או שנותן החוב דבן ולא גרע מבינונית וזיבורית דאינו נקרא אפוכי מטרתא בפב"ת דכתובות דק"י ע"א וכשהלוה היה חוזר ומקבל מעות אלו שמסלק להבן שיתן לאביו אם היה חוזר ומקבלם מיד הבן עבור המגיע לו מהבן י"ל ג"כ דהאב יוכל לתבוע ממנו וכה"ג מצינו בכתובות דס"ט ע"ב דר' יוסי אמר וכי אינה אלא שדה כו' והיינו כמו אפוכי מטרתא למה לי ולא קיי"ל כרבי יוסי אלא כרבי מאיר ולפי' התוס' שם היינו דבאמת אינה יכולה למוכרה ומש"ה אין זה אפוכי מטרתא. ועד"ז גם כאן. ועוד דאף אם היינו אומרים דאילו היה מסלק במזומנים היה רשאי לחזור ולקבלם בחוב הבן מ"מ עכשיו שלא סילק א"כ עדיין לא זכה האב במעות שלו כ"א אחר שיסלק הבן וא"כ נשארו טענות דלעיל. ולכן פשוט דבכה"ג אפי' לדעת תשו' מהר"מ ורמ"א סס"י ק"ך לא נפטר הלוה כלל מחובו וחייב לסלק להמלוה: