א

סימן קסו

ע"ד השאלה הא' שנוטלים חבית הנקרא טון. ונוטלין ממנו השני דעקין ואין מקפידין איזה מדה שיהיה ארבעים הין או פחות ומעמידין את הטון המפולשת הלז בפראלעבקע ומחזיקין אותה מעט עם פלעקר סביב. איכא דמעמידין אותה על תהום הנהר ואיכא דמעמידין אותה רחוק מן התהום תלויה באויר. והחביות מליאה מים יותר מחציה ממי הנהר וקודם הטבילה שופכין לתוכה מים חמין הרבה מן היורה שבזאוואד שמרתיחים לצורך הזאוואד. עכ"ל השאלה:

הנה אם מעמידין אותה על תהום הנהר דהיינו על קרקעית הנהר ממש. א"כ אין שום חיבור בין מים שבתוך החבית אל המים שבתוך הנהר ממש. ולכן צריך להשגיח היטב שיהיה בתוך החבית שיעור מקוה מים כשרים שאינן שאובין דהיינו מי הנהר יהיו בה ארבעים הין. ואזי אע"פ ששופכים לתוכה מים חמים הרבה. כשר וישר. ולפי שקשה להשגיח ע"ז שלא תחסר לפעמים מארבעים הין ותפסל ע"י ג' לוגין מים שאובים ע"כ יותר טוב שתהיה מעט תלויה באויר היינו שיהיה הפסק בין סוף שולי החבית ובין קרקעית הנהר עכ"פ חלל שלשה אצבעות. (אף במקום אחד בלבד ר"ל לצד אחד לבד כמו דרום או צפון יהיה בין שולי החבית ובין קרקעית הנהר שלשה אצבעות). (שנינו פ"ו דמקוואות מ"ט כותל שבין שני מקוואות שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהיה במקום אחד כשפו"ה. ופי' הר"ש לשתי מצד זה לצד זה. ולערב מלמעלה למטה. וכן פי' הרא"ש פרק תינוקת בהל' מקוואות סי' ט"ז. והרמב"ם פי' להפך וז"ל שתי הוא האורך וכמוהו בכותל מלמעלה למטה וערב הוא הרוחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל עכ"ל. וכתב הש"ך סי' ר"א סעיף נ"ד ס"ק קי"ח וז"ל ונחלקו המפרשים איזה מקרי שתי ואיזה מקרי ערב ולכך כתב הב"ח דלענין מעשה אין להם הכשר אא"כ יש נקב כשפו"ה במקום אחד בין בזו בין בזו עכ"ל. ולכאורה מהמשנה וגמרא ופרש"י פ"ק דעירובין דף ט"ז ע"ב גבי מקיפין שלשה חבלים כו' ומקיפין בקנים. ופרש"י בקנים נעוצים ועומדים זו היא מחיצה של שתי אבל של חבלים הוי מחיצה של ערב עכ"ל וכדבריו מוכרח בגמרא שם גבי אמר רב המנונא אמר רב הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד וע"ש בפרש"י גבי וסתם כלי בהמה של שתי הן וד"ה בערב מאי. א"כ מזה מוכרח דלמעלה למטה נקרא שתי. והרוחב ממזרח למערב או מצפון לדרום דהיינו ענין מקיפים חבלים נקרא ערב. וכן מצאתי בערוך ערך שתי. וז"ל בפרק ז' במקוואות כותל שבין שתי מקוואות שנסדק לשתי מצטרף פי' כל מחיצה דקיר ארכו שהוא גובה שמו שתי כאורך הבגד ורחבו שמו ערב וכן כל דבר כדאמרינן בגמרא לענין מי שמוצא במדבר עכ"ל וכוונתו למ"ש בגמרא פא"ט דנ"ט סע"א. ובמ"ש כאורך הבגד צ"ע בא"ח סי' י"א. והנה בנד"ז שהמקום פנוי שבין הצא"פ והנהר למטה מצד זה לצד זה אף דלהר"ש והרא"ש נקרא זה שתי ומצטרף לשפו"ה א"כ די והותר אם יהיה הפנוי אצבע א' ואף פחות ממנו יצטרף ודאי לשפו"ה. אבל לפ"ד הרמב"ם והערוך נקרא זה ערב ולכן אין מצטרף עד שיהיה במקום א' כשפו"ה. ואין לצרף דעת ריה"ו דאומר חלוף הדברים לצרפו לפי' ר"ש. דהא כ' הפוסקים בפשיטות דהלכה כת"ק. גם העליתי דהעיקר כפי' הרמב"ם שזה נקרא ערב). שעי"ז המים שבתוך החבית מחוברים אל הנהר. אזי אין צריך לדקדק לעיכובא שיהיה בהחבית ארבעין הין לעולם. ויכולים לשפוך לתוכה מים שאובים חמים בכל ענין. ולטבול בה. רק יש להשגיח מאד שיהיה אח"כ מים כל כך בענין שתתכסה כל גופה מהן בבת אחת ולא יצא לחוץ אפילו משהו משערה א' ח"ו. ועמ"ש עוד לקמן סוף אות ד':

ב וע"ד השאלה השנייה וז"ל יש שנוטלין מן הטון רק דעק אחת. ובדעק התחתית נוקבין נקב בלא דקדוק גדולה או קטנה והיא מתמלאת מי נהר יותר מחציה וקודם הטבילה שופכין לתוכה מים חמין מהנ"ל הרבה כי המים חמין דוחקין את הצוננים לחוץ עכ"ל. צריך שיהיה בדעק התחתון נקב גדול לא פחות מחצי טפח על חצי טפח מרובע. וגם צריך ליזהר שלא יסתום הנקב ע"י הקרח בעת הקור. (אכן אם קשה ליזהר בזה. אזי יעשו החבית באופן זה שלא יחברו הדעק להחבית עד שיעשו מקודם נקב בהדעק טפח על טפח מרובע. ואח"כ יחברוהו להחבית ואזי לא איכפת לן אף אם יסתם הנקב ע"י קרח. אך אם יסתם ע"י סתימה אחרת יפסל):

ג וע"ד השאלה הג' יש שעושין יתד הנקרא שטויר להנקב וסותמין בו הנקב ושופכין מהטון מים הצוננים עד גמירא וממלאים אותה עם מים חמין אח"כ פותחין השטור וטובלין בו עכ"ל:

שאלה כזו הובא בפתחי תשובה שנשאל ע"ז הג' רע"ק איגר ז"ל וע"ש שהצריך ב' נקבים בהשוליים. א' דק כמו גענזענע פען עד"מ. וזה הנקב יהיה פתוח לעולם ולא לסותמו כלל. ב' נקב טפח על טפח וזה הנקב יעשה לו כיסוי של עץ היינו לא יתד הנכנס לתוכו בהידוק כי אם רק עץ המכסה על פני כל הנקב למעלה כמו טעללר. וכדי שלא ינוד ממקום הנקב יכולים להניח עליו מלמעלה אבן גדול עד"מ. ובשעת טבילה ישפכו מים חמים. ואח"כ יסירו הכיסוי והאבן ותטבול בו עכ"ד:

ד ועוד זאת צריך שיהיה החבית או הצאפ מחזיק ערך ששים הין או יותר. ושיהיה בו ארבעים הין מים כשעומד בנהר. מצד מימי הנהר. ר"ל שיעמידו אותם במקום בנהר שכשיהיה מי הצאפ שוים עם מי הנהר יהיה בו ארבעים הין. מצד מי הנהר לבד בלי שאובין. ואם אין מי הנהר גבוהים כ"כ שיהיה מחמתם בהצא"פ ארבעים הין יעשו הצאפ רחב יותר באופן שיהיה בו ארבעים הין עכ"פ מים. בשיוויו למי הנהר. ויעשו סימן בהצאפ לידע עד איזה מקום בו יגיעו המים כשהם ארבעים הין. וכשישפכו מים חמים הרבה לתוך הצאפ ימתינו מלטבול בו עד שיהיה גובה המים בהחבית או הצאפ רק כפי הסימן. ולא יהיו גבוהים יותר למעלה מן הסימן. בכדי שלא יהיו זוחלין ונמשכין מהצאפ להנהר ע"י הנקב שלמטה שיש קצת דעות לפסול בזה כמ"ש בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט ע"פ הט"ז סי' ר"א סס"ק גימ"ל. הגם שאין דבריהם מוכרחין מ"מ ראוי לחוש לדבריהם. ולכן צריך שגם אחר שיטילו המים רותחים אל הצא(יהיו המים בהצאפ גובהן עד הסימן לבד בכדי שעי"ז נדע שהם שוים עם מי הנהר ואז לא יהיה כאן זחילה והמשכה מהצאפ לנהר כי אם להפך מהנהר לצאפ ואזי כשר לכל הדעות. כן ראוי לעשות בכל אלו ג' אופנים המבוארים בהשאלה. שיעשו סימן בהחבית או בהצאפ שידעו עד איזה מקום בו מגיעים המים כשישוה עם מי הנהר. ושכך יהיה בשעת טבילה גם אחר שפיכת מים רותחין ושיהיה בשיעור זה מים בהצאפ או החבית ארבעין הין. רק באופן האחד כשנוטלים שני הדעקין מן החבית וכשהיא תלויה באויר רחוק ג' אצבעות מקרקעית הנהר כתבתי לעיל שאין מעכב לדקדק שיהיה בהחבית ארבעים הין כנ"ל. אבל מ"מ הסימן שיהיה גובה המים בהחבית אחר שיטילו מים רותחין כגובה המים בהחבית תמיד מקודם שיטילו מים רותחין צריך גם שם. וגם מ"מ גם שם טוב וראוי לדקדק שיהיה בהחבית עד הסימן ארבעין הין:

ה ובשאלה הב' והג' טוב יותר לעשות חבית גדולה או צאפ לכתחלה בלא דעקין. ואח"כ לעשות דעק ולעשות נקב בהדעק מקודם שיקבעו הדעק בשולי החבית. ואחר שיהיה הדעק נקוב כפי השיעור שנתבאר אות ב' ואות ג' אזי יקבעו אותו בשולי החבית או הצאפ. כדי שעי"ז לא יהיה עליה תורת כלי מעולם. אך אין זה לעיכובא כ"א לכתחלה אם אפשר ולא לדחות מחמת זה זמן הטבילה: