113

ולכן ניתנה אפשרות ל,טמאים לנפש אדם" לתקן ולהשלים זאת בפסח שני. יותר מכך: ענין זה חשוב כל כך עד אשר הוא מוזכר בעיקר ביחס ליחידים, כמאמר חז"ל"': איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני - כי הרבים, כאשר הם טמאי מת, אינם נזקקים לפסח שני, אלא מקריבים את הקרבן בפסח ראשון. כדי שענין זה לא יחסר גם אצל היחיד, שגם יהודי יחיד יוכל להיות עבד ה/, ניתן יום מאוחר יותר להקרבת קרבן פסח, יחד עם כל סדר העבודה של כהנים לויים וכו' הכרוך בזה. ועד ללימוד ההוראה הכללית הנלמדת מכך לישראל לדורות, ש,אין דבר אבוד. תמיד אפשר לתקן".

. לאמירת ההלל באכילת קרבן פסח אין השלמה

לפי זה ניתן להסביר בפנימיות הענינים את הענין שפסח שני משלים את הקרבת פסח ראשון ואת אכילתו בלבד, אך לא את אמירת ההלל של אכילת קרבן פסח בט"ו ניסן - כי רק הקרבת קרבן הפסח ואכילתו הם ענינים כלליים בהכנה להיות עבדי ה', אך לא כן אמירת ההלל בעת האכילה.

ההסבר לכך הוא: בהכנת ישראל להיותם עבדי ה' נדרשו שני דברים: א) שחיטה - חיסול הע"ז של מצרים"', והעבדות לפרעה. את זאת ניתן היה

להשיג רק באמצעות מסירות נפש לקב"ה, כי לקיחת ה,שה" (האליל של המצריים) בגלוי לעיני המצריים היתה כרוכה במסירות נפשיי. ב) את קרבן פסח זה צריכים היו ישראל לאכול. כלומר, מסירות הנפש להיות עבד ה' צריכה להיות דם ובשר כבשרו"י. היא צריכה לחדור את כל מהותו של היהודי, וכל עניניו, כולל עניני אכילה - צרכיו הגשמיים של היהודיל?.

וכיון ששחיטת והקרבת הפסח, ואכילתו, עם כל פרטיהם, הם ענינים כלליים, לכן קיימת - ומוכרחה להתקיים - אפשרות לתקנה.

אך לא כן אמירת ההלל בשעת אכילת קרבן פסח. ענין זה, כאמור בהרחבה, אינו קשור לעצם האכילה, אלא לקדושת היום של ט"ו בניסן, הגורמת לכך שיאמרו הלל באכילת הפסח, זה אינו ענין כללי בהכנה להיות עבדי ה', ולפיכך אין הכרח להשלים זאת.

ואילו ההלל הנאמר בעת שחיטת הפסח הוא מצד השחיטה עצמה, זהו חלק מעבודת השחיטה - ולכן זהו חלק גם בעבודה הכללית של פסח, שצריך ואפשר לתקן תמיד.

(משיחת אחש"פ תשכ"ו)

)5 2