135

מעשר" משמע שיש ענין חיובי באכילתו יי]

ובהכרח לומר שפרש"י הוא כפשוטו ממש -- שהאכילה צ"ל ,בתורת מעשר" -- שמדאורייתא צריך לכוון שהוא אוכל מעשר. ולכאורה חידוש גדול הוא, ולא אשתמיט במק"א.

וּ מיינה של תורה שבפרש"י:

מבואר בחסידות : שבהזיכוך שבדברים הגשמיים ועלייתם לקדושה ישנן כמה מדרי', ומהן:

דברים גשמיים ש(רק) הוכנו לעשיית מצוה טרם שנעשית בהם המצוה, כגון צמר שהוכן לציצית. קלף לתפילין, וכו' ; למעלה מזה -- הדברים הגשמיים אחרי שנעשית בהם המצוה, אשר הזי-

לרש"י לפורטו, ובפרט שמפרט איסור גיזה ועבודה.

1 ואף שבש"ס (בתמורה שם) נאמר הל' ,נאכל בתורת מעשר* לענין ש,אין נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא" כו' הרי קשה לפרש כן בפירוש רש"י עה*ת (גם עיד ההלֶכה בפרש"י) שבא לפרש ולא לסתום. ועיי' בפרש"י סנה' (קיב, ב) ד"יה לעולם בבעלי מומין שכ' ,שיש להם שם ליוזי , . בהמת בכור ומעשר" (משא"כ לדעת התוס' בכורות לא, א ד"ה חוץ שגרס הא ד,אין נמכרין" גם בסנה).

ויש לפרש בחילוק הסוגיות : בתמורה סיל דזה ש,אין שוקלין בליטרא וכו'" הוא מהיית, משא"כ בסנה' דס"ל דאיסור אין גמכרין כו' ואין שוקלין כו' הוא רק מדרבנן (ולכן (לגירסת רש"י) לא הובא שם).

2 ראה שערי אורה נה א ואילך.

בחוקותי ג

כוך הנעשה בהם בעת קיום המצוה ע"י קיום המצוה (שאז הוא הזיכוך הכי נעלה) רישומו נשאר בהדבר גם אחרי קיום המצוה.

ובזה גופא חילוק : אינו דומה רושם הזיכוך שנשאר בדברים אשר לאחר עשיית המצוה הם ,תשמישי קדושת" ', לאלו שאין בהם קדושה לאחר עשיית המצוה, וכמו ,תשמישי מצוה" יי וכו'.

[ויתירה מזה, גם בדברים שאין המצוה נעשית בהם עצמם אלא שעל ידם נעשית מצוה. כגון: ממון הניתן לצדקה, הנה אף שאין במעות אלו שום קדושה (הם חולין כמקודם), מ"מ אינו דומה ממון זה לאחר שקיימו בו מצות צדקה, לכמו שהי' קודם שנתנוהו לצדקה. ועוד פעולה נפלאה שנעשית עי"ז -- שממון צדקה זה מעלה כל הממון שממנו נתרם*י.

ולכאורה עפ"ז -- בנדו"ד העשירי מעלה עמו כל התשעה. ועצ"ען.

והטעם בזה: זהו החידוש שבמ"ת .העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים" *:. והיינו שהזיבוך הנעשה בדבר הגשמי בעת עשיית המצוה נקבע בו (רישומו) גם לאחר עשיית המצוה *:.

וענין זה מרומז בפרש"י: מעשר

3 מגילה כו, ב.

5 שמו"ר פיייב, ג. תנחומא וארא טו.