147

טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.

לקומי

אמנם לכאו' יש להקשות ע"ז: דהנה מבואר בגמ'" ,אמר רחמנא 9 ואשריהם תשרפון באש, ומכדי ירושה היא מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ופרש"י: ,ומכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם כו' וגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסרן בהשתחוואה") כו'. אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בָעַ'ז, וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו עבדי וכו'. (ומקשה בגמ') ודלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא ניחא להו. (ומתרץ) אמר קרא אלה אלקיך ישראל מלמד שאיוו לאלוקות הרבה כו' *. הרי חזינן דמכיון ש,גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז" עִ"י העגל, שפיר יכול גם מי שאינו שלו לאסור *יי. וא"כ גם אהרן אסר לכאורה את העגל אף שאינו שלו -- דאף שהי' זה קודם אמירתם אלה אלקיך -- האמירה איגה אלא מגלה דעתייהו שהי' לפני זה?

ויובן בהקדים מ"ש הרמב"ם 5 <ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ולא השתחוה לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה". ולכאוי

לומר גם בפשטות, שהרי מפורש בעשה"ד ,לא תעשה לך פסל גו'* [והא דבש"ס מביא קראי אחריני -- כי בהם מפורש יותר כו' וקיל].

0) ;ל"ז נגי בי

1) ראה יב, ב

*51) ולכאורה, מדלא חילקה הגמ' בזה, משמע שכן הוא גם במקום שיש לומך שלא כיוון לאיסור -- דגם אז אם גילה (הבעה"ב) דעתו דניחא לו, לא אמרינן שלא כיוון (העובר) לאיסור. וכ"כ היד אברהם (יויד סי" ד סעי' ד) מיוסד על התוס' (ב"ק עא, א) שהיכא שגילה דעתו לא אמרינן לצעורי קמכוין. אבל ראה לקמן תחלת סעי' ה

2) הל' ע"ז פ"ח ה"גי

א"מ מ"ש ,שזקיפתה מעשה", דהלא מקורו של הרמב"ם הוא בגמ':י, ושם מבואר דהטעם שאסרה בהנאה הוא לפי שכ,שזקף לבינה גליא דעת" דניחא לי' בע"ז וכי אתו עכו"ם ופלח לה שליחותא דידי' קעביד", היינו ש" ,הזקיפה" מהני משום ה,גליא דעתי * שבה, ומאי טעמא נקט שהזקיפה הוה ,מעשה"? ויתירה מזו, סברא זו (כי די בגילוי דעת לחוד) הוא עיקר החידוש של מסקנת הגמרא: דלפי הקס"ד שם, שהאפשרות לאוסרה בע"ז תלוי' ב,תפיסת ידי אדם", אז ה"ז שייך לענין המעשה -- שע"י שזקפה עשה בה מעשה ובזה חלה בה ,תפיסת ידי אדם"; משא"כ למסקנת הגמרא שהזקיפה הוא רק גילוי דעת דניחא לי' ,ולא משום מעשה"*" -- מנ"ל להרמב"ם לתלותו, להלכה, בענין ה" ,מעשה" * 1

וייל שמקורו של הרמב"ם הוא מסוגיית הגמ' הנ"ל: ,מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז*: דאם נאמר שגילוי דעת גרידא (בלא מעשה) מהני -- הרי אין לך גילוי דעת (דניחא להו בע"") יותר מזה שגילו במפורש רצונם ,עשה לנו וגו'", וליל להגמ' לנקוט ,מדפלחו לעגל* ולדייק שבזה ,גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז*1

ומזה מוכַח שהגילוי דעת ,דניחא להו בע"ז" צ"ל ע"י מעשה דוקאי ואינו מספיק גילוי דעת באופן אחר *'י

הערות

  1. 3. עלז מו, א גג ב.
  2. 4. פרש"י שם ד"ה לבעה.
  3. 5. ופשוט שאין לומר שכוונת הרמביים ב,זקיפתה מעשה"* היא שע"י הזקיפה מינד כרא הגילוי דעת,
  4. 6. וההסברה בזה י*ל : זה שגילוי רעת מועיל הוא לפי שאז ה"ה כעין שלוחה וכדיוק לשון הגמרא ,וכי אתא עכו'ים ופלח

מצוטט ב־2 עמודים

  1. לקוטי שיחות 38 לקו"ש חי"א ע' 147
  2. תורת מנחם שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשל"ג לקו"ש חי"א ע' 147

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.

  1. תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ה'תשי"ג. ב"ק עא, סע"ב ואילך
  2. תורת מנחם בס"ד. ש"פ מטות, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ד ב"ק עא, ב ואילך
  3. תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ו ב"ק עא, סע"ב ואילך
  4. תורת מנחם בס"ד. שיחת יום א', י"ג תמוז, ה'תשכ"ב ב"ק עא, סע"ב ואילך
  5. שולחן ערוך (ג) ב"ק עא, ב
  6. שו"ת ט ב"ק דף ע"א
  7. תורת מנחם י"ב תמוז, ה'תש"ל ב"ק עא, סע"ב