ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ח נשא שיחה ג57

57

טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.

8 לקוטי יוצרים מציאות חדשה, שחלים לגביה דינים מיוחדים וכו'.

02 במתן תורה - מצות שבת חדשה

לפי זה יובן לגבי השבת שבה ניתנה התורה:

המצוות שניתנו בסיני ביטלו את הציוויים הקודמים, ולא רק הוסיפו עליהם מעלה נוספת,

(כפי שהובא לעיל בסעיף א' מדברי הרמב"ם, שהמצוות שאנו מקיימים עתה, אנו מקיימים "אלא במצות הקדוש-ברוך-הוא על ידי משה רבינו ע"ה, לא שהקדושרברוך-הוא אמר זה לנביאים שלפניו",

ולכן קובעת ההלכה5, שגיד הנשה "נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה", למרות שאיסור גיד הנשה שלפני מתן תורה* חל, כפי שמובן בפשטות מדברי הגמרא במסכת חולין, גם בבהמה טמאה - כי כאשר נאמר האיסור בסיני, התבטל האיסור הקודם).

וכך גם לגבי מצות השבת, שכאשר ניתנה מצות השבת בסיני, התבטל ציווי השבת שניתן במרה, על אף שנאמר "כאשר צוך - במרה". ולכן יוצא,

5 חולין ק, ב.

6) דלדעת הרמב"ם (בפיהמ"ש חולין שם ובהל' מלכים רפ"ט) ועוד נהג לפני מ"ת גם לרבנן ודלא כפרש"י (וכפשטות לשון הש"ס) בחולין שם. וראה תו"ש לוישלח לב, לג שהאריך בזה (אבל ממש"כ בפסיקתא דר"כ פי"ב אין קושיא לרש"י, כי י"ל דס"ל כר"י ולא כרבנן).

7) שבת פז, ריש ע"ב.

נשא ג

שמאותו רגע היו השעות הקודמות של אותו יום, חולין, לגבי ההמשך, והיום כולו לא נקבע כ"יום השביעי". וכיון שלפני הפסוק "מחלליה..." לא היתה יכולה לחול מציאות השבת רק על חלק מן היום, יוצא*י, שגם השעות שלאחר מתן תורה לא היו*% שבת**. ומכך מובן, שהשבת הראשונה, כפי שהיא

הערות

47. ועפ"ז מובן טעם "גדול אחד" - הובא במשנה ברורה סו"ס תצ"ד וכתב ע"ז שהוא "טעם נכון" - דאכילת מאכלי חלב בחה"ש הוא זכר לזה שלאחרי מ"ת לבשר הי' צריך הכנה רבה לשחוט ולבשל כו' ולכן אכלו לפי שעה מאכלי חלב - דלכאורה הול"ל דשבת הוא ואסור הוא וכל היום (וכמו שהובא טעם זה בשם ס' גאולת ישראל).
8. ויתירה מזו יש לומר שמכיון שבהשעות שלאחרי מ"ת לא הי' מציאות שבת - גם לא השבת שניתן במרה - נעקר עי"ז למפרע המציאות דשבת גם בהשעות שלפני מ"ת (כנ"ל סעיף ט).
3. ואין להקשות ממה שאמרו (שבת פו, ב) "בשבת ניתנה תורה לישראל" - כי גם במצרים, קודם שנצטוו במרה, נאמר "השבת" (נסמן ב"תורה שלימה" בשלח טז, כט), על שם שבו שבת הקב"ה.
4. כן אין להקשות ממה שאמרו (שבת שם) "בעיצומו של יום" - כי הכוונה הוא, שהאמירה (ולא הציווי. ועיי"ש - דבלאה"כ מוכח כן) זכור גו' הי' ביום זה גופא.
48. אין להוכיח ממה שהקשו כמה ראשונים (נסמן בתו"ש יתרו יט, אות ס) על מה שאמרו (שבת פח, ב) "כל דיבור ודיבור כו' חזרו לאחוריהן י"ב מיל", דלכאורה הרי יש בזה איסור תחומין - אשר סבירא להו שבשבת שבו ניתנה תורה היו מוזהרין באיסור מלאכה, כי יש לומר שקושייתם הוא מה שחזרו על כל דיבור, גם בדיבורים הקודמים לזכור את יום השבת, קודם שבטל הציווי דשבת דמרה.
6. ואף שמכיון שכל המל"ע דשבת הוא נקודה אחת, הרי לאחרי שנאמר זכור גו' נעקר עי"ז המציאות דשבת (דמרה) למפרע - מ"מ, מכיון שעקירה זו נעשית בעת הדיבור זכור גו', הרי עד

מצוטט ב־1 עמודים

לקוטי שיחות 56 לקו"ש ח"ח ע' 57

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.