112

1318 לקוטי שאינו יכול להביא למצב של זיבה גדולה, ולא של היום האחד-עשר?

כדי להבין זאת יש להסביר את הגדרת התוכן של "שומרת יום כנגד יום", שממנו נובעת השפעת יום הראיה על היום שלאחריו, שבו צריך להיות השימור. זאת ניתן להסביר בשני אופנים, שמהם יובנו הבדלי השיטות לגבי הקשר של "שומרת יום" ל"זבה גדולה":

א) הטומאה של יום הראיה, היא המתפשטת גם ליום שלאחריו, ולכן יש צורך בשימור. כלומר, לא יום המחרת כשלעצמו הוא הגורם לשימור, אלא רק התפשטות הטומאה של יום הראיה ליום שלאחריו יוצרת את חובת השימור.

ב) חובת השימור ביום שלאחרי הראיה נובעת ממנו עצמו: הראיה ביום הקודם יצרה השפעה על יום המחרת שהוא עצמו חייב בשימור!י.

[דוגמא לענין זה: את הקדושה בזמן של תוספת שבת ויום טוב ניתן לבאר בשני אופנים: א) שקדושת שבת ויום טוב מתפשטת לזמן הסמוך להם

מצורע ג

לפניהם ולאחריהם'*, ב) זמן התוספת מקודש כשלעצמו, מפני היותו סמוך לשבת וליום טוב].

לפי האפשרות הראשונה, שהשימור ביום המחרת אינו מפני טומאה כשלעצמו, אלא מפני התפשטות טומאת הראיה מהיום הקודם, יוצא, שהקשר של דין "שומרת יום" לדין "זבה גדולה" (כפי שהוכח לעיל בסעיף ג') מתבטא בגורם לשימור - בראיה המתפשטת ליום המחרת: התפשטות הטומאה שבראיית יום אחד ליום שלאחריו, המחייב המתנת יום טהור, נובע מכך שהראיה יוצרת טומאה כה גדולה, אשר אם מצטרפות אליה עוד שתי ראיות, היא מביאה לידי זיבה גדולה, ולידי חובת ספירת שבעה נקיים (כדלעיל שם).

אך לפי האפשרות השניה, שחובת השימור ביום המחרת קשורה ליום זה כשלעצמו, ללא קשר לטומאה שביום הראיה, סביר לומר, שגם הקשר של "שומרת א יום" ל"זבה גדולה" או מתבטא בראיה, אלא בשימור: ששימור יים אחד טהור הוא שימור. מזיבה גדולה. ולכן חל דין השימור דוקא ביום שראיה בו, יכולה להוביל, אם האשה תראה דם גם למחרתו, לזיבה גדולה?.

1 וכ"מ מפשטות המשל במכילתא (יתרו כ, ח): מוסיפין מחול על הקודש משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו. ועפי"ז יובן מה מלמדנו המשל. - וראה בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 231 ואילך.