438

.. בהמאמר פדהּ בשלום (שנאמר יט בסלו תשכ"ן*) ישנן שתי קושיות שלא בא התירוץ עליהם במאמר. "זהן: (א) מה שמחלק תורה גמ"ח ותפלה בצבור -- לשתי חלוקות. (ב) דיוק הלשון .כל העוסק כו' ", היינו שמדבר כאן באדם העוסק בתורה כו' ולא בענין התורה גמ"ח ותפלה בצבור עצמם (כלשון המשגה באבות: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ו).

א. והנה התירוץ לקושיא הראשונה יובן בהקדם טעם הסדר של ג' ענינים אלו: תורה, גמ"ח ותפלה. דלכאורה הוצרך להקדים תפלה (בצבור) לתורה וגמ"ח, שהרי עיקר זמן ת"ת' ומעלת לימזד התורה הא כשהיא באה לאחרי התפלה דוקא, וכידוע בענין שתהא תפלתי סמוכה למטתי. וכן גמ"ח היא לאחרי התפלה ולימוד התורה, וכפס"ד -- מביהכנ"ס (תפלה) לביהמ"ד (תורה) ואח"כ ילך לעסקיו -- ינהג בהם דרך ארץ (שאז הוא העבודה דגמ"ח).

ואף שגם קודם התפלה צ"ל גמ"חי כמארז"ל יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, הרי ענינה של צדקה זו, הא

לפסקיו.

הוספות / י*"ט כסלו

מה שהיא הכנה לתפלה, ולא ענין העבודה דגמ"ח (מצד עצמה). ומכ"ש שאין יהיב פרוטה ענין של ,העוסק כו' בגמ"ח", התעסקות בגמ"ח. (וכ"ה גם בנוגע ללימוד התורה, דאף שגם קודם התפלה אומרים הפסוקים דיברכך וכו" -- לימוד זה אין זה התעסקות בתורה', ועיקר .העוסק בתורה* הוא אחרי התפלה דוקא).

ולכאורה הי' אפשר לתרץ, שטעם הסדר בגמרא הוא מצד הסדר שבפסוק. שבתחילה נאמר בשלום שהוא תורה וגמ"ח, ואח'כ -- כי ברבים היו עמדי שהו"ע תפלה בצבור. אבל עדיץ יוקשה בסדר הכתוב עצמו, שלכאורה צ"ל תחלה ברבים היו עמדי ואח"כ פדה בשלום נפשי. ואף שלפי פשוטו .כי ברבים היו עמדי" הוא נתינת טעם על ,פדה בשלום נפשי", אין מקרא יוצא מפשוטו, הרי מצינו בכמה כתובים, שמקדימים טעם הדבר להדבר עצמו.

אך הענין הוא, דהנה כללות עבודת