42

הגמרא, משום: "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו"'ל.

כפירה גמורה, ח"ו, בהקב"ה - אינה אפשרית לבן-ישראל, שהרי יש לו נשמה שגם בשעת החטא היא באמנה אתו יתברך* - הנשמה רואה תמיד את האלקות, היא עומדת "בפני בעל חובו" ו"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", ואף קל שבקלים אין לו ההעזה להכחיש את החוב כולו מתוך מחשבה מוטעית של "כוחי ועוצם ידי".

אלא מה? - הוא "מודה במקצת", לגבי פרטים מסוימים סובר הוא שהם בבחינת כחו ועוצם ידו. והוא שליט עליהם ורשאי לעשות בהם כחפצו. אמנם, הוא מתפלל ולומד - אך לאחר התפלה והלימוד שוררת בקרבו התחושה שכבר פרע את חובו להקב"ה ומעתה הכל הוא כחו ועוצם ידו - בחלק הנשאר כופר הוא.

הוא חושב לעצמו, הן על איסורים אינו עובר, דוגמת לשון המאמר "ולא עבר עבירה מימיו", ובמיוחד כשהוא לומר תורה ומקיים מצוות הרי כבר סילק את המגיע ממנו להקב"ה, והנותר הוא כחו ועוצם ידו. - מגלים לו, שכל אשר לו, ועצם מציאותו כולה אין בהם שמץ מכחו ועוצם ידו. עליו להודות בכל כחו שזה של הקב"ה, וממילא - עליו להחזיר לו את הכל.

ועל כך נועדת השבועה, במשמעות של שובע, שנותנים לו כוח מלמעלה,

חיי שרח שיחות 7

הקב"ה עוזרו, להגיע להכרה שאין לו משל עצמו כלום, וממילא יש לעשות מכל עניני העולם - אלקות, כי לה' הארץ ומלואה, וכשממשיכים כוח זה בעולם, אחרי אמירת ברכה ("ברכה" מלשון "המבריך"5 - המשכה למטה) אז "והארץ נתן לבני אדם"*: "עוברים" "מקצת" מעניני העולם לבעלות האדם.

יח. כשם שבשבועה במובנה הגשמי, יש צורך - בנקיטת ספר תורה או תפילין. לפחות, כך גם לגבי התוכן הרוחני.

לכתחילה יש צורך בענין של ספר תורה. להתייגע בתורה יומם ולילה. כי התורה נותנת את הכוח לחבר את העולם לאלקות, כמוסבר לעיל בחידוש שבמתן-תורה, שהוא חיבור גשמיות עם אלקות. והרי גם ענין התורה כפשוטו הוא כך: תורה מלשון הוראה* - התורה מורה דרך כיצד לנצל כל ענין בעולם כפי רצונו יתברך. אבל, אם אין אפשרות להתייגע בתורה כל היום, יש לפחות בתחלת היום להיות בשעבוד המוח והלב, על-ידי מצוות תפילין, שיהווה התחלה והדרכה לכל היום, שכל עסקי היום יהיו מבוססים על שעבוד המוח והלב שבתחלת היום.

והענין של נקיטת ספר תורה או תפילין, מביאו להיות "מודה בכולו", שהכל שייך להקב"ה, ואזי ייפטר מאליו משבועת הביטוי ושאר השבועות.