ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך לט ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה אגרת התשובה ט107

107

שב"ש "מחדדי טפי"²⁷), הרי שהדרך לכוין לאמיתתה של תורה אינה תלוי' בחריפות השכל אלא בענין הענוה והביטול²⁸, שלמעלה מדעת האדם.

וזהו שדוקא בהלכות התורה מביא מ"ש "ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך":

ביגיעת התורה סתם, אף שמגמת האדם היא להבין חכמתו ית' שלמעלה משכל האדם (שלכן כללות לימוד התורה צ"ל בביטול דוקא, כמבואר בכ"מ²⁹), מ"מ, כיון שעיקרו הוא ענין של לימוד בהבנה והשגה (חכמה), לכן, גילוי חכמתו ית' במוח האדם הוא מה שכלי שכלו של האדם תופסים ומשיגים חכמתו ית';

משא"כ בהלכות התורה, להיותם (גילוי) רצון העליון שהכיוון להלכה תלוי (בעיקר) בענין הביטול — הרי גילוי רצונו ית' בהאדם בהסקת ההלכה, הוא באופן של "ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך", היינו לא (רק) שהאדם משיג דבר ה', אלא שהקב"ה שם את "דבר ה' זו הלכה" בפי האדם.

ה. והנה ע"פ משנת"ל נמצא, דענין הביטול שלמעלה מחכמה וטעם ודעת, הוא בגלוי יותר בהעבודה בדיבור בהלכות התורה מאשר בהעבודה שבכחות דשכל מדות ומחשבה.

ד"עיון התורה" בשכל ומחשבה³⁰ קשור עם מציאות האדם כנ"ל, וכ"ש מדות האדם שכל ענין המדות הוא יחס האדם לדבר שחוץ ממנו [וגם לפי המבואר בהערת אאמו"ר שב"מדות" כאן הכוונה ל"מדות דכתר", כנ"ל — הרי גם "מדות" אלו מהותן רגש האדם, אלא שהן למעלה מטעם ודעת³¹];

משא"כ העסק "בדבר ה' זו הלכה", הרי "הדיבור בדבר ה' זו הלכה" הוא באופן ד"ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך" כנ"ל. ועד"ז הוא בהעבודה במעשה — "מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים" — שענין הביטול הוא בגילוי, כמובן בפשטות, שהעסק עם "שפלים"³² להחיות את רוחם בא מצד ענוה וביטול.

הערות

27. יבמות יד, א.
28. ראה בארוכה סה"מ תרכ"ז (ס"ע רפא ואילך. ע' רצ ואילך). המשך תרס"ו (ע' תלט ואילך). לקו"ש חכ"א (ע' 115 ואילך). ועוד.
29. ראה לקו"ש חט"ו (ע' 3 ואילך. ע' 326 ואילך). חי"ט (ע' 41 ואילך). ועוד.
30. ראה לעיל ע' 102 הערה 43, ד"מחשבה" כאן כוללת ג"כ לימוד לגירסא. וגם בזה אין הביטול בגילוי.
31. לעיל שם (ע' 103) נת' שענין הדביקות במדות (דכתר) הוא יותר מהדביקות ד"ואשים דברי בפיך", לפי שבענין ד"מה הוא רחום כו'" מהות מדת הרחמים שלו אינה רחמי אדם אלא רחמיו של הקב"ה, משא"כ בענין הדיבור ה"ז דיבור האדם (אלא שהקב"ה שם דברו בפיו). אבל שם הכוונה היא לענין מציאות המדות והדיבור, דמציאות הדיבורים (גם כשהקב"ה שם דברו ית' בפיו) הם דיבורים גשמיים דהאדם, ואילו במדות, הרי מדת הרחמים (בהעבודה ד"מה הוא רחום כו'") היא רק רחמי הקב"ה (כלומר, שסיבת רחמיו היא רק רחמי הקב"ה); משא"כ לענין תוכן ונושא הדיבור או המדה, הרי בענין "ואשים דברי בפיך", כל תוכן ונושא הדיבור הוא רק דיבורו ית', משא"כ במדות, אף שסיבת המדה בהאדם היא רק רחמי הקב"ה ("מה הוא כו'"), הרי עצם נושא המדה בפועל הוא (רצון ו)רגש רחמי האדם כו'. וראה לקמן סעיף ו.
32. עפ"ז מובן בפשטות הטעם שמביא שהצדקה היא "להחיות רוח שפלים" (שלכאורה מיותר), להדגיש הרגש הביטול והענוה של עושה הצדקה. וראה לעיל הערה 5. לקמן הערה 44.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.