46

המדרש, "אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסין לארץ", היינו שהמדובר כאן הוא לא על נתינת הארץ לישראל באופן של "אחוזת עולם" (כי זה הי' כבר בברית בין הבתרים), אלא ע"ד כניסתן של ישראל בפועל אל הארץ¹³, שהיא תלוי' בקיום מצות מילה. וכן יש לדייק לכאורה מלשון הזהר הנ"ל "דכל מאן דאתגזר ירית ארעא", שאין המדובר אודות ירושת הארץ לעם ישראל בכלל, שזה נפעל בברית בין הבתרים, אלא בזכותו של כל יחיד ויחיד בחלקו בארץ, שזה נעשה בשעת הכניסה לארץ בפועל.

אבל אין לפרש כן, שהרי בזהר שם אמר זה בהכתוב המפורש¹⁴ "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען", ד"כל מאן דאתגזר ירית ארעא", שנתינת וירושת ארץ ישראל תלוי' והיתה בזכות המילה¹⁵, שנתינת הארץ לכלל ישראל (ולא רק הכניסה לארץ ונתינתה לכל פרט) תלוי' במילה.

ג. ויובן בהקדם מ"ש אאמו"ר בהערותיו על הזהר שם¹⁶, וז"ל: "ואמר ירית כמ"ש בפסוק¹⁷ יירשו ארץ ירושה דוקא שירושה אין לה הפסק¹⁸, כי הרי זהו ע"י מילה ומילה מאחר שנימול אין לה הפסק כי א"א שיהי' עוד בלתי נימול ונשאר זה בו לעולם בלי הפסק, לכן כמו"כ מה שנוטל הארץ הוא בירושה שאין לה הפסק", וממשיך "ומה שגלו ישראל מארצם¹⁸, והרי אין זה ירושה שאין לה הפסק", ומבאר זה בשני אופנים — (א) "הנה זהו רק למשך זמן ואח"כ ישובו", (ב) "ועוד זאת כי הרי זהו ע"י חטאים ועונות שעי"ז נמשכת הערלה וע"ד הבא¹⁹ על ארמית ערלתו נמשכת ואינו נראה נימול עוד ח"ו, והיינו מה שמילה ר"ת מתנה יש לה הפסק"¹⁸.

ולכאורה צריך ביאור: מפשטות לשונו בתירוץ הב' משמע שרק לפי תירוץ זה הגלות הוא בגדר "הפסק" ("מתנה יש לה הפסק"), משא"כ לפי התירוץ הא' (ש"זהו רק למשך זמן ואח"כ ישובו") לא מקרי הגלות הפסק, כי כיון שהוא "רק למשך זמן" הרי גם בזמן הגלות היא ארצם ובבעלותם, ולא נפסקה מהם ירושת הארץ. אבל לכאורה אם כן, למה מפרש בתירוץ הב' דהוי הפסק והרי גם הגלות הבא בסיבת חטאים ועונות אינו מבטל הבעלות על הארץ, וכמו שאומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", דגם כשגלו מהארץ "מפני חטאינו" הרי היא ארצנו ואדמתנו [ועד דלכמה דיעות²⁰ אפילו מי שאין לו קרקע יכול לכתוב בשטר והקניתי לו ארבע אמות לפי ש"אין כל אדם מישראל שאין לו ד' אמות בארץ ישראל"²¹], ולמה נקט בתירוץ הב' שזהו מתנה דיש לה הפסק.