140

שיחה ג

א. כתב המחבר בריש הלכות סוכה¹: "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל², הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל³ יכם שרב ושמש". ומקורו בטור שם, שמביא לשון הכתובים² "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם וגו'", ובהמשך הענין מבאר, ש"הסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו⁴ שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו".

וצריך ביאור: הלא אין דרכו של המחבר לבאר טעמי ההלכות או להביא מקורן בתושב"כ, אלא רק לפסוק הלכה למעשה?

וביארו באחרונים⁵ שזוהי הלכה, שיש חיוב לכוון בשעת קיום מצות ישיבה בסוכה שהיא זכר ל"ענני כבוד שהקיפם כו'". והוא ע"ד דברי הב"ח⁶, שהקשה קושיא זו על הטור (ש"האריך לבאר ולדרוש המקרא דבסוכות תשבו"), ומבאר, "שסובר דכיון דכתיב למען ידעו כו' לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה".

אלא שהב"י פליג על הב"ח במהותה של כוונה זו⁷, דהב"ח ס"ל ש"עיקר הכוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים"⁸ (ולשיטתו זוהי כוונת הטור שביאר כאן הטעם ש"תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים", להשמיענו שמצות סוכה היא זכר ליציאת מצרים); והב"י ס"ל שמצות סוכה היא זכר לנס (פרטי) זה ד"ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש", ואינה זכר ליציאת מצרים⁹, ולכן שינה המחבר מלשון הטור ולא העתיק סיום הכתוב "בהוציאי אותם וגו'" (וכ' רק "בסוכות תשבו. . כי בסוכות הושבתי את בנ"י הם ענני כבוד כו'"), כי לדעתו חייב האדם לכוון רק זה שמצות סוכה היא זכר לענני הכבוד.