שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשל"ג

229

בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. "פותחין בברכה" (כלשון רבינו הזקן באגרת הקודש שנקבעה בתור התחלה של כל האגרות קודש) ¹⁶⁴¹ – ברכתו של הקב"ה ביום הש"ק זה – כפי שסיפר אדמו"ר הזקן: בהיותי במעזריטש שמעתי ממורי ורבי הה"מ בשם מורו ורבו הבעש"ט נ"ע: החדש השביעי שהוא החדש הראשון לחדשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחדש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים יא פעמים בשנה (כפי שכבר נדפס ע"י רבינו נשיאנו ¹⁶⁴² ).

והיינו, שהברכה שהקב"ה מברך את חודש תשרי בשבת שלפני ר"ה היא ברכה גדולה ביותר, עד שבכח זה מברכים בנ"י את החדשים יא פעמים בשנה, כך, שזוהי ברכה על כל השנה כולה.

וכיון שזהו ענין של קדושה, הרי זה צריך להיות באופן ד"מעלין בקודש" ¹⁶⁴³ , ולא רק עלי' סתם, שיכולה להיות עלי' שבערך, אלא כיון שזהו ענין שקשור עם ר"ה, שלא זו בלבד שבכל שנה ושנה חוזרים כל הדברים לקדמותם ¹⁶⁴⁴ , באופן ש"נזכרים ונעשים" ¹⁶⁴⁵ , אלא עוד זאת, ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה" (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק ¹⁶⁴⁶ בפי' הכתוב ¹⁶⁴⁷ "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"), שזהו ענין שלא בערך, הרי מובן, שגם ברכתו של הקב"ה בשבת שלפני ר"ה היא ברכה חדשה נעלית יותר שמעולם לא נמשכה ברכה נעלית כזו, וממנה נמשך אח"כ בר"ה אור חדש נעלה יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי

230

עולם אור עליון כזה, כך, שהענין ד"מעלין בקודש" שישנו בכל שנה ושנה בנוגע לברכתו של הקב"ה בשבת שלפני ר"ה, הוא באופן של עלי' שלא בערך.

ב. וממשיך לבאר בתורת הבעש"ט הנ"ל:

"כתיב ¹⁶⁴⁸ אתם נצבים היום, דהיום קאי על ראש השנה שהוא יום הדין .. ואתם נצבים, קיימים ועומדים (ע"פ תנחומא ופירוש רש"י ¹⁶⁴⁹ ), והיינו שזוכים בדין, ובשבת שלפני ר"ה שהוא שבת האחרון דחדש אלול קוראין אז פרשת אתם נצבים [כמ"ש רבינו הזקן בלקו"ת8 ש"פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה", כי, בנוגע לפ' וילך, יש שנים שבהם קורין אותה בשבת שלאחרי ר"ה. וגם בשנים שקורין גם פ' וילך בשבת שלפני ר"ה, הרי התחלת הקריאה בתורה היא בפ' נצבים], דזהו ברכתו של הקב"ה בשבת מברכים חדש השביעי כו'".

והענין בזה:

הפירוש ד"אתם נצבים" הוא – שבנ"י הם "קיימים ועומדים", ויתירה מזה, כמובא בדרושי חסידות ¹⁶⁵⁰ שהענין ד"נצבים" הוא מלשון "נצב מלך" ¹⁶⁵¹ , והיינו, שהענין ד"קיימים ועומדים" הוא מתוך תקיפות של מלך.

ובהקדמה – שענין התוקף ישנו אצל כו"כ, ואפילו אצל פחות שבפחותים, "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"8, ישנו איזה ענין של תוקף, דכיון שיש לו כל עשר כחות הנפש, בודאי יש לו גם הכח הקשור עם "איתן" ¹⁶⁵² – תוקף. אבל, תוקף זה הוא רק מצדו, ובנוגע לעניניו הוא;

ואילו התוקף של מלך – שזהו ההתחלה והעיקר של "ראשיכם" – נוגע לכל העם, כמבואר בכ"מ ¹⁶⁵³ שכל מציאות העם היא מציאות המלך (דכיון שהוא המלך של מדינה זו, הנה כל עניני המדינה, כולל גם מין המדבר, מציאותם היא מציאות המלך), שלכן הדין הוא ש"מאן דמחוי במחוג קמי מלכא" הנה עונשו הוא היפך החיים ¹⁶⁵⁴ , והרי זה עונש מכוון – כי, להיותו במדינת המלך, הנה כל מציאותו היא הביטול אל המלך, ולכן, כש"מחוי במחוג", שזהו היפך הביטול, אזי בטלה מציאותו.

והענין ד"נצבים" הוא באופן ד"כולכם" – אצל כל יחיד גופא

231

– עם כל כחות הנפש, מהכח הכי נעלה שהוא בבחי' "ראשיכם", עד לכח הכי תחתון שהוא בבחי' "שואב מימיך".

ובאופן כזה עומדים "לפני ה' אלקיכם" – עמידה של עבד, מתוך ביטול וקבלת עול מלכות שמים, שעי"ז ניתוסף עוד יותר בענין התקיפות, כיון ש"עבד מלך מלך" ¹⁶⁵⁵ (לא רק "כמלך" ¹⁶⁵⁶ , בכ"ף הדמיון).

וענין זה נפעל כבר בשבת שלפני ר"ה, וממנו נמשך בימי ר"ה – שענינם "תמליכוני עליכם" ¹⁶⁵⁷ , ע"י קבלת עול מלכות שמים שלימה, ומר"ה נמשך בכל ימי השנה כולה, כיון שר"ה הוא בדוגמת ה"ראש" שכולל את החיות של כל אברי הגוף, וגם לאחרי שכל אבר נמצא במקומו בתור מציאות לעצמו, הרי הנהגת כל האברים היא ע"י הראש, וכן הוא בר"ה לגבי כל ימי השנה ¹⁶⁵⁸ .

ג. וכיון שהקב"ה מברך את כל אחד ואחת מישראל שיהי' הענין ד"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם", הרי מובן שכאו"א יכול להביא זאת לידי פועל, ללא מונע ומעכב כו'.

ובפרט ע"פ הידוע שהעבודה דעשי"ת היא מבחי' היחידה שבנפש, כפי שמבאר רבינו הזקן ¹⁶⁵⁹ מארז"ל ¹⁶⁶⁰ "כאן ליחיד", "פי' בחי' יחידה", והרי בבחי' היחידה לא יכול שום דבר לפגוע, כיון שלא שייך בה ענין של לעו"ז, כידוע בענין "בבואה דבבואה לית להו" ¹⁶⁶¹ .

וענין זה נמשך אח"כ בעבודה דלימוד התורה וקיום המצוות – שזהו תוכן המשך הכתוב ¹⁶⁶² : "לעברך בברית ה' אלקיך וגו'",

וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת8 דיוק הלשון "כריתת ברית", שזהו "כמ"ש ¹⁶⁶³ אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו, כלומר, להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים", ובאופן כזה "נעשה כביכול כריתת ברית והתקשרות להקב"ה עם ישראל",

והיינו, שענין הכריתת ברית מדגיש שכל אחד לעצמו הוא חצי דבר בלבד, ודוקא עי"ז שמתאחדים באופן של כריתת ברית אזי נעשים מציאות שלימה.

232

וענין זה קשור גם עם תורת הרב המגיד ¹⁶⁶⁴ על הפסוק ¹⁶⁶⁵ "עשה לך שתי חצוצרות כסף" – שענין זה קשור עם העבודה דר"ה בביהמ"ק ע"י תקיעה בשופר אחד ושתי חצוצרות ¹⁶⁶⁶ – שהקב"ה ובנ"י הם כמו שתי חצאי צורות, שכל אחד מהם הוא רק חצי צורה, ודוקא עי"ז שמתחברים ביחד נעשים צורה שלימה; ו"חצוצרות כסף" – שהחיבור של בנ"י והקב"ה להיות צורה שלימה, נעשה בחסד וברחמים, מתוך אהבה (כסף ¹⁶⁶⁷ ) – אהבת עולם, אהבה רבה ואהבה בתענוגים.

ועי"ז פועלים שהקב"ה יקיים את חלקו בכריתת הברית – להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ד. דובר כמ"פ שדבר נכון – בנוגע לכל ענין, ועד"ז בנוגע לשבת שלפני ר"ה – לבאר הוראה מיוחדת לכל שנה ושנה בפני עצמה.

וכדי להקל חיפוש ומציאת הוראה המיוחדת לשנה זו, הרי כיון שזהו ענין התלוי בזמן, יש למצוא זאת בשינוי הקביעות של שנה זו לגבי שאר השנים, שבזה ניכר בגלוי הענין המיוחד שבשנה זו (נוסף על הענין המשותף שישנו בכל השנים, שגם בו יש בכל שנה אור חדש נעלה יותר שלא הי' מעולם, כנ"ל ס"א).

וברור הדבר שבשינוי הקביעות יש הוראה בעבודת בנ"י – במכ"ש מתורת הבעש"ט ¹⁶⁶⁸ שמכל ענין יש ללמוד הוראה בעבודה ה', שהרי אם הדברים אמורים בנוגע לענין שבטבע העולם, עאכו"כ בנוגע לשינוי קביעות השנה שזהו ענין שע"פ תורה, בודאי שיש בו הוראה לכל אחד מישראל.

ובכן: שינוי הקביעות דשבת שלפני ר"ה משנה לשנה הוא (לא בנוגע לימי השבוע, אלא) בנוגע לימי החודש, שבשנה זו חל שבת שלפני ר"ה בכ"ה באלול.

ה. ענינו של כ"ה באלול – שהוא יום ראשון לבריאת העולם ¹⁶⁶⁹ ,

233

– מ"ש על ר"ה "זה היום תחלת מעשיך" ¹⁶⁷⁰ , הרי זה בנוגע לבריאת אדה"ר ¹⁶⁷¹ , עליו נאמר ¹⁶⁷² "אחור וקדם צרתני", שמצד הגוף הוא "אחור למעשה בראשית", ומצד הנשמה הוא "קדם למעשה בראשית" ¹⁶⁷³ , שהרי נש"י קדמו לכל דבר ¹⁶⁷⁴ , עוד לפני כ"ה באלול, היינו, שאדה"ר כולל וחודר את כל הבריאה, מה"אחור" עד ל"קדם" שבכל הברואים (ככל הביאורים שבזה); אבל התחלת בריאת העולם כפשוטה היתה בכ"ה באלול –

שבו הי' הענין ד"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" ¹⁶⁷⁵ , "את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'", ש"כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון" ¹⁶⁷⁶ , ועד שבפסוק זה נרמזים כל עשר הספירות, מחכמה ("בראשית") עד מלכות ("ארץ"), כדאיתא בזהר ¹⁶⁷⁷ .

ועילוי מיוחד ביום הראשון לבריאת העולם לגבי שאר ימי בראשית – כי, הענין של בריאה ("ברא") יש מאין (כמ"ש הרמב"ן35 ש"אין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא"), שרק הקב"ה "שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו", "הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה" ¹⁶⁷⁸ – הי' רק ביום הראשון (כ"ה באלול), משא"כ בשאר ימי בראשית הי' רק ענין של שינוי הצורה.

זאת ועוד:

רבינו נשיאנו סיפר ¹⁶⁷⁹ אודות המנהג שהי' אצל כמה מקובלים, והיו גם חסידים זקנים שנהגו כן, שבששת הימים מכ"ה אלול עד ר"ה היו לומדים בתורה פרשת בריאת יום זה: בכ"ה באלול – מ"בראשית" עד "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" ¹⁶⁸⁰ , בכ"ו באלול – עד "יום שני", ועד"ז

234

בשאר הימים עד "יום הששי"; וגם בימינו יש מקובלים שנוהגים כן. ואנו אין לנו אלא דברי רבותינו נשיאינו בנוגע למנהג חסידים.

ובכן: סיום הפרשה דיום ראשון שקשורה במיוחד עם כ"ה אלול הוא: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ואיתא במדרש ¹⁶⁸¹ שהטעם שלא נאמר "יום ראשון", כמו שכתוב בשאר הימים, שני שלישי רביעי, אלא "יום אחד" (שקאי גם על יוהכ"פ ¹⁶⁸² ), "לפי שהי' הקב"ה יחיד בעולמו", והיינו, שאע"פ שהי' כבר כל ה"רעש" ("שטורעם") ד"את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'", הי' זה באופן ש"הקב"ה יחיד בעולמו" – אלקות בלבד.

ו. ומצד הקביעות בכ"ה באלול – ניתוסף בענינו של השבת שלפני ר"ה:

ענינו של השבת שלפני ר"ה – שבו ישנו הענין ד"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם", היינו, שבנ"י עומדים בתנועה של קבלת עול כו' (כנ"ל ס"ב).

והנה, ענין הקבלת עול יכול להיות בשני אופנים:

יש קב"ע באופן של ביטול המציאות, והיינו, שע"י הקב"ע מתבטל ממציאותו לגמרי, ועי"ז נעשה במעמד ומצב ד"עבד מלך כמלך", ועד ל"עבד מלך מלך" (כנ"ל).

אך יש אופן נעלה יותר בקב"ע – לא באופן של ביטול מציאותו, אלא אדרבה: זוהי מציאותו , כיון שהקב"ע היא באופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם" ¹⁶⁸³ , כך, שהקב"ע היא כל מציאותו.

ובכללות – הרי זה החילוק בין העולם לבנ"י:

קבלת עול מלכותו ית' בעולם היא באופן של ממשלה – בעל כרחו ¹⁶⁸⁴ , כיון שהקב"ע אינה המציאות של העולם; ואילו בנ"י, שהקב"ע היא המציאות שלהם – הנה "מלכותו ברצון קבלו עליהם", והיינו, שאינם צריכים לבטל את עצמם, כיון שעושים זאת ברצון, ועד – מתוך תענוג, שלכן, עוד לפני שמקבל עליו מלכותו ית' בפועל, הרי הוא כבר מרוצה ושמח מזה שעומד תיכף לקבל עליו עול מלכותו ית'.

וענין זה מתבטא בעבודת השבת שלפני ר"ה – שעוד לפני ר"ה,

235

שאז נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם" בפועל, הרי הוא כבר במעמד ומצב ד"נצבים גו' לפני ה' אלקיכם", כיון ששמח בזה ומתכונן לזה, ויודע שבודאי יהי' הענין ד"תמליכוני עליכם" בר"ה באופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם".

ועפ"ז מובנת ההוראה מהקביעות דשבת שלפני ר"ה בכ"ה באלול:

הענין ד"מלכותו ברצון קבלו עליהם", שמתבטא בכך שכבר בשבת שלפני ר"ה נמצאים בנ"י במעמד ומצב ד"נצבים גו' לפני ה' אלקיכם" – צריכים בנ"י להמשיך בכל עניני הבריאה, "את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'", שנבראו בכ"ה אלול, באופן שבכל הבריאה כולה יהי' לא רק הענין דממשלה, בעל כרחו, באופן של שבירת העולם, אלא גם באופן ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו" ¹⁶⁸⁵ , עי"ז ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם", היינו, שהקב"ע גופא תהי' מתוך רצון ותענוג.

וע"ד שהי' אצל אדה"ר, כמארז"ל ¹⁶⁸⁶ שתיכף לאחרי שנברא אמר לכל הנבראים "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו" ¹⁶⁸⁷ , או כהגירסא "בואו אני ואתם נלך כו' ונמליך עלינו מי שבראנו" ¹⁶⁸⁸ , וכפי שמשמע מהמשך הסיפור שם – פעל זאת בכל עניני העולם לא באופן של הכרח, אלא ברצון; ועד"ז צ"ל פעולת כל אחד מישראל בכל שנה, ובמיוחד כששבת שלפני ר"ה חל בכ"ה באלול.

ז. ה"בכן" מכל האמור:

מיהודי נדרש להתעסק בעניני העולם, ולעשות מהענינים הגשמיים – כלי לאלקות, ועי"ז – לעשות מהעולם כולו דירה לו ית' בתחתונים ¹⁶⁸⁹ . אבל לא מספיק ענין המעשה בלבד (אף ש"המעשה הוא העיקר" ¹⁶⁹⁰ ), אלא צריך לפעול גם את הרצון והתענוג של ה"תחתונים" בעשיית הדירה, כי, שלימות ענין הדירה הוא שתהי' שמחה עם הדר בה, ולכן, כדי שתתמלא הכוונה ד"דירה בתחתונים" בתכלית השלימות, יש צורך שיהי' גם הרצון והתענוג של העולם בענין זה – להיות דירה לו ית'.

236

ועד"ז בנוגע לפעולה על יהודי נוסף – שכאשר פועלים עליו להניח תפילין (ועד"ז בנוגע לקיום כל שאר המצוות – "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" ¹⁶⁹¹ ), יכול לחשוב שדי בכך שיניח תפילין במעשה בפועל, גם אם אין זה מתוך חיות ולהט; אך על זה אומרים לו, שלא די בקיום מצוות המלך מתוך קב"ע בלבד, ללא חיות, אלא צריך להכניס בזה את כל הרצון והתענוג.

אמנם "המעשה הוא העיקר", אבל זוהי רק התחלת העלי'; יש להתחיל במעשה בפועל מתוך קבלת עול, אבל לאח"ז עליו להתעלות יותר, ולהגיע למעמד ומצב שכל הרצון והתענוג שלו הוא לקיים מצוותו של הקב"ה.

ובזה גופא – הנה תחילה הרי זה ה"געשמאַק" שלו – תענוג העבד, ולא תענוג האדון; ולאח"ז צריך להגיע לדרגא נעלית יותר – שהתענוג שלו הוא תענוג האדון (כמבואר בהמשך תרס"ו ¹⁶⁹² ).

ולאחרי שפועל בעצמו תענוג בקבלת עול מלכותו ית', עליו לפעול זאת גם בעולם – שהכרת העולם במלכותו ית' תהי' (לא בהכרח, בע"כ, אלא) מתוך רצון ותענוג, והיינו, שהתענוג של העולם ועניניו הוא – להיות דירה לו ית', מקום שבו נמצא ושורה הקב"ה.

ח. והכח על זה – לפעול ולשנות את גשמיות העולם עד כדי כך שהרצון והתענוג יהי' לקבל על עצמם עול מלכותו ית' ולהיות דירה לו ית' – הוא מפרשת נצבים שקורין בשבת שלפני ר"ה:

כיון ש"אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם " – הרי כשם שלגבי הקב"ה אין שום הגבלות, ואין מונע ומעכב בעדו למלא את רצונו, כך גם בנוגע לבנ"י, ש"הוי'" הוא "אלקיכם", כחכם וחיותכם ¹⁶⁹³ , שאין מונע ומעכב בעדם מלמלא תפקידם לשנות את העולם כולו – עליו נאמר35 "בראשית ברא אלקים", "בשביל ישראל שנקראו ראשית", שמתנהגים ע"פ התורה "שנקראת ראשית" ¹⁶⁹⁴ – שיהי' במעמד ומצב שהרצון והתענוג שלו הוא להיות דירה לו ית'.

וענין זה הוא בכחו של כל אחד מישראל – כמודגש בכתוב:

237

"אתם נצבים היום כולכם גו'", וכפי שממשיך ומפרט את כל הסוגים שבבנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך".

ומזה מובנת ההבהרה בשני הקצוות:

גם יהודי שטוען שלהיותו בבחי' "ראשיכם", לא חסר לו מאומה, ומה כבר יתוסף אצלו עי"ז ש"אתם נצבים גו'" – אומרים לו, שמיד לאחרי "אתם נצבים היום גו' לפני ה' אלקיכם", כשמתחילים למנות את פרטי הדברים, מדגישים לכל לראש את הסוג ד"ראשיכם", כך, שגם הוא צריך להיות נכלל בענין זה.

ועד"ז בקצה השני, שגם יהודי שטוען, שלהיותו "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", איך יוכל לעמוד יחד עם בנ"י באופן ד"אתם נצבים", "קיימים ועומדים", ועוד באופן ד"נצב מלך", בה בשעה שאינו שייך כלל לענין זה – אומרים לו, שכיון ש"נצבים גו' לפני ה' אלקיכם", הנה לגבי הקב"ה אין שום הגבלות, ומי יאמר לו מה תעשה, ולכן ביכלתו לכלול גם את חוטבי העצים ושואבי המים שגם הם יעמדו יחד עם כל בנ"י, "כולכם", באופן ד"נצבים", "נצב מלך", עי"ז שעומדים "לפני ה' אלקיכם", מתוך קבלת עול מלכות שמים של עבד, ש"עבד מלך מלך", כנ"ל בארוכה.

וכאשר יהודי יודע שיש בכחו לפעול על עצמו ועל כל העולם הענין ד"מלכותו ברצון קבלו עליהם", ובטוח שיצליח בזה – הרי זה כמשל איש-החיל שיוצא למלחמה מתוך ניגון של נצחון ¹⁶⁹⁵ , בהיותו בטוח שינצח (ולא באופן שמשלה את עצמו, אלא הוא בטוח בכך באמת), וזה גופא נותן כח שלא יהי' צורך בענין של מלחמה, אלא יהי' הענין ד"פדה בשלום נפשי" מהמעמד ומצב ד"מקרב לי" ¹⁶⁹⁶ .

ט. וכיון ש"נצבים גו' לפני ה' אלקיכם", ו"באור פני מלך חיים" ¹⁶⁹⁷ – נותן הקב"ה לבנ"י כל המצטרך להם, החל מכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ובאופן שנמשך עד למטה מטה, כיון שבא ממקום שהוא גבוה גבוה ביותר ¹⁶⁹⁸ .

ועוד זאת, שכיון שזוהי "שנת השבע שנת השמיטה" ¹⁶⁹⁹ , "שבת לה'" ¹⁷⁰⁰ – הרי זה באופן שאין צורך בטירחא מצד בנ"י,

238

– כי אם ליתן "אצבע" ¹⁷⁰¹ כדי שתהי' השתתפות מצדם, שעי"ז נעשים "שותף להקב"ה במעשה בראשית" ¹⁷⁰² , שותף בשלימות, באופן שוה עם הקב"ה, כביכול, בכל נקודה ונקודה ¹⁷⁰³ –

כיון שהקב"ה נותן את כל הענינים, ובאופן של הרחבה58 – בני חיי ומזוני רויחי, ובכולם רויחי.

* * *

י. ענינה של "שנת השבע שנת השמיטה", "שבת לה'", קשור גם עם ענין התענוג – שהרי ענינו של שבת בימים הוא תענוג, כידוע בפירוש הפסוק ¹⁷⁰⁴ "ויכולו השמים והארץ וגו'", ש"ויכולו" הוא מלשון כליון ותענוג ¹⁷⁰⁵ , ועז"נ "חמדת ימים אותו קראת" ¹⁷⁰⁶ ; ומזה מובן גם בנוגע לשמיטה – שבת בשנים, שהו"ע התענוג.

ובהקדמה – שענין התענוג ישנו גם בששת השנים שעליהם נאמר ¹⁷⁰⁷ "שש שנים תזרע שדך גו' תזמור כרמך", אבל, תענוג זה אינו מגיע לתענוג שבשנת השמיטה.

וכללות הענין בזה – שתענוג כלול מכל הכחות, כך, שבתענוג גופא יש עשי' שבתענוג וכו', ועד לתענוג שבתענוג. וזהו החילוק שבין התענוג שבשש שנים, שזהו בחי' עשי' שבתענוג, לתענוג שבשנת השמיטה, בחי' תענוג שבתענוג.

וכיון שבשמיטה גופא יש שבע שמיטות, הרי מובן שבזה גופא יש עילוי משמיטה לשמיטה, עד לשמיטה השביעית, ש"כל השביעין חביבין" ¹⁷⁰⁸ – שהתענוג שבה הוא נעלה יותר גם לגבי ששת השמיטות שלפנ"ז, בדוגמת העילוי דשנת השמיטה לגבי ששת השנים. ועד"ז יש עוד דרגות בעילוי אחר עילוי, כידוע בענין נ' אלפים יובלות ¹⁷⁰⁹ , שהם עניני עליות בעילוי אחר עילוי כו'.

ומזה מובן גם בנוגע לתלמיד חכם (שתורתו אומנותו) דאיקרי שבת ¹⁷¹⁰ , שלכן יש אצלו כל הענינים דשבת ושמיטה כו' – שגם בעבודתו

239

ישנם חילוקי הדרגות שבין ענין העשי' לענין הלימוד כו', ובהתאם לכך יש גם חילוקי דרגות בענין התענוג.

יא. וההוראה מזה:

גם מי שכבר פעל בעצמו ענין התענוג בעבודת ה', שלומד תורה ומקיים מצוות מתוך תענוג, ולא רק בנוגע לעצמו, אלא פעל זאת גם אצל בני ביתו, וגם בחלקו בעולם בכל פרטיו – אין זה מספיק עדיין, אלא צריך להוסיף ולהתעלות למעלה יותר, כיון שבתענוג גופא יש ריבוי מדריגות, כנ"ל.

גם מי שעוסק בהפצת היהדות והמעיינות, ומשתדל גם בנוגע לגויים שיקיימו ז' מצוות בני נח, ויש לו "עדות" מאלו שאינם נוגעים בדבר שהוא מצליח בכל זה – אין לו להסתפק בכך ולעצור, אלא עליו להמשיך בזה ולילך "מחיל אל חיל" ¹⁷¹¹ , באופן ש"אין להם מנוחה" ¹⁷¹² . ואדרבה: הא גופא שהצליח בכל הנ"ל, צריך לעורר אצלו רצון להוסיף בזה, כמארז"ל ¹⁷¹³ "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים, רוצה ד' מאות".

והענין בזה:

יהודי – הוא "מהלך" ¹⁷¹⁴ , וכיון שזהו המהות והעצם שלו, לא שייך בזה שינויים – לומר שחצי שעה הוא "מהלך", וחצי שעה הוא "עומד" או "יושב", ולכן, במשך כל היום כולו, בכל רגע, צריך תמיד לילך בעילוי אחר עילוי, וזאת – אפילו בשעת השינה, שגם אז ישנו ענין של עבודה, כדאיתא במדרש ¹⁷¹⁵ שבשעת השינה שואבת לה הנשמה חיים, כך, שאין זו שינה סתם, אלא יש בה "עבודה" של שאיבת חיים, ועאכו"כ בשעות שהוא ער, בודאי אסור לו לנוח אפילו רגע אחד, אלא לעבוד עבודתו באופן ש"אין להם מנוחה".

ומובן, שהסדר ש"אין להם מנוחה" שדורשים מיהודי הוא לא בגלל שרוצים ח"ו שלא תהי' לו מנוחה... אלא רוצים שיהודי יוכל ליקח כל מה שביכלתו, וכיון שביכלתו ליקח "אין סוף", הנה כדי שיוכל ליקח "אין סוף", עליו להיות במעמד ומצב ש"אין להם מנוחה", שלעולם לא יסתפק במה שיש לו, אלא ירצה יותר ויותר, וכנ"ל ש"מי שיש לו מנה

240

רוצה מאתיים וכו'", ומצד רצון זה, אין לו מנוחת הנפש, ובמילא גם לא מנוחת הגוף, כיון שממשיך לילך תמיד בעילוי אחר עילוי.

וכשיהודי מתנהג באופן כזה, אזי "רצון יראיו יעשה" ¹⁷¹⁶ , שהקב"ה ממלא את רצונו להשיג מאתיים וד' מאות וכו', ולילך תמיד בעילוי אחר עילוי ¹⁷¹⁷ .

* * *

יב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה זה היום תחלת מעשיך.

* * *

יג. הביאור בפשטות הכתובים ¹⁷¹⁸ מדוע נאמרה מצות הקהל בפרשת וילך ¹⁷¹⁹ (בסיום התורה) – כיון שהיא חלק מדברי הצוואה ליהושע אודות כיבוש וישוב הארץ, שהקיום של בנ"י בארץ תלוי בכך ש"תקרא את התורה הזאת" באופן ד"הקהל את העם גו' למען ישמעו גו' ולמדו גו' כל הימים" ¹⁷²⁰ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ד ע' 187 ואילך.

יד. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בזהר בפרשתנו ¹⁷²¹ איתא "זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהו, ובגין דאתרעי בהו קרא לון בנין בוכרין קדישין אחין וכו'", ומבאר אאמו"ר ¹⁷²² פרטי הענינים בזה

241

ע"ד הקבלה; וכמדובר כמ"פ שבנוגע לביאור הענין ע"ד החסידות סמך שיבינו לבד.

ובנדו"ד, דרוש ביאור במ"ש הזהר שמציאותם של בנ"י מתחילה מזה ש"אתרעי בהו", "שפירוש אתרעי הוא רצון" – דלכאורה, מציאותם של בנ"י היא למעלה מענין הרצון, כפי שמבאר רבינו הזקן בפרק האמצעי מג' פרקים הראשונים בתניא [כידוע ¹⁷²³ שרבינו הזקן אמרם ביום הולדתו של הצ"צ, ערב ר"ה, שמתברך מיום הש"ק זה] ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ¹⁷²⁴ (ומוסיף תיבת) ממש", ומדוע נאמר בזהר שמציאותם מתחילה מזה ש"אתרעי בהו", שהו"ע הרצון?

וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

טו. כאן המקום להזכיר בנוגע לאורחים שבאו לכאן ¹⁷²⁵ – כפי שנקרא עכשיו בשם "770":

בענין זה רואים דבר מבהיל – שכל האורחים שבאים לכאן, צריכים להתייגע ולטרוח ("מוטשען זיך") בקשר להסתדרות בעניני אכילה ושתי' ולינה כו'.

ולפלא, שכבר עברו כו"כ שנים (למעלה משני חזקה) שנוהרים ובאים אורחים וכו', ואעפ"כ, לא עלה על דעתו של אף אחד (כולל גם ה"עסקנים" שמרעישים אודות פעולתם במס"נ כו') שיש אפשרות לתקן את המצב, עי"ז שיבנו "בית מלון" (כפי שנקרא כאן: "האָטעל") שבו יוכלו האורחים להשיג כל הצטרכותם, ולא כפי שהמצב הוא כיום, שכאשר בא אורח ורוצה להתאכסן בבית מלון, אין לו ברירה אחרת מלבד לחפש בית מלון בקצוי ניו יורק!

ומובן בפשטות היתרון והמעלה שיש בבית מלון – תמורת המצב כפי שהוא עתה, שאפילו בשביל כוס מים, מרגיש האורח שהוא מטריח את בעה"ב ובני המשפחה שמארחים אותו, אשר, גם כשמכניסים אורחים בסבר פנים יפות ובלבב שלם, הרי זה קשור אצל האורח עם רגש של אי-נעימות כו' ("עס איז ניט אַזוי אַיינגענומען; אום-באַקוועם"). וכל זה – מלבד אי-הנוחיות של האורח בגלל שצריך להגביל את עצמו

242

ולהתחשב עם בעה"ב, וכמו בנוגע לזמני השינה והקימה, זמני התפלה והלימוד כו' – שמוכרח להתאים את עצמו לסדר הזמנים של בעה"ב. ומובן עד כמה קשה הדבר מצד תכונות נפש האדם.

ועוד זאת, שמלבד היתרון שבבית מלון עבור האורחים, הרי זה ענין שיש בו תועלת גם עבור המתעסקים בזה – שעי"ז תהי' להם פרנסה טובה!

כלומר: מלבד גודל הענין דהכנסת אורחים ש"גדולה .. מהקבלת פני שכינה" ¹⁷²⁶ , ומזה מובן גודל השכר כו' – הנה נוסף על השכר בעוה"ב, ישנה גם התועלת מזה בענין הפרנסה בגשמיות כו'.

וכאמור, לפלא שעד עתה לא נמצא אפילו אחד שחשב על זה!

ועד"ז בנוגע לכללות הענין של הכנסת אורחים – שעזר הקב"ה ברחמיו כו' ונסתדר דוקא ע"י יהודי שהגיע לכאן מארץ ישראל!

וכמו שהי' בנוגע לבנין הגג כאן – שבמשך שנים סבלו מדליפת הגשמים במשך ההתוועדות... עד שהגיע יהודי מאנגלי' והעיר ש"לכאורה" צריכים לבנות גג, ונתן כסף כו', ורק אז נבנה סוכ"ס גג!

ואח"כ היו כאלו שטענו נגדו: היתכן שפלוני בא מאנגלי' ומעיז לתת לנו "מוסר"!...

ובכן: טענה זו – היתכן שמישהו מעיז לתת מוסר כו' – היא אמנם טענה צודקת... אבל הטענה האמיתית היא: למה הם בעצמם לא חשבו ("ניט געכאַפּט זיך") על זה, עד שהי' צריך לבוא מישהו ממקום אחר ולעורר על זה!

ויש להבהיר את הסיבה לכך שמדברים על זה – דלכאורה, כיון שלא יפעלו מאומה, כשם שלא פעלו במשך השנים שעברו, הרי הדיבור בזה הוא בבחי' "דברים בטלים" – שזהו בגלל הכאב שבדבר! וכמו שאדם צועק בשעה שדוקרים אצבעו, אף שלכאורה מהי התועלת שבצעקה ¹⁷²⁷ – כיון שכך הטביע הקב"ה שבשעה שדוקרים, ובפרט דקירה גדולה ("אַ גרויסער שטאָך"), אזי צועקים!...

וכן יש להדגיש את גודל הרחמנות על אלו שנמצאים כאן כו', וכידוע ¹⁷²⁸ הפתגם בזה – כפי ששמע כ"ק מו"ח אדמו"ר מאביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בנוגע למארז"ל ¹⁷²⁹ "כל מי שאין בו דעה אסור

243

לרחם עליו", שקראו בשמו ואמר לו: "תאר לעצמך עד כמה גדולה הרחמנות על מי שהתורה אומרת שאסור לרחם עליו"!...

ובכל אופן, בעמדנו בשבת שלפני ר"ה, אין מקום לדבר אודות דברים המצערים, כי אם, לומר לאורחים ¹⁷³⁰ שלא יביטו אל אלה שנמצאים כאן, ולא תהי' להם תרעומת ("פאַראיבל") על אי-הנוחיות והטירחא כו' במשך שהותם כאן [ואדרבה: הסבל ("אָפּקומעניש") בענין זה יהי' תמורת ענינים בלתי-רצויים ח"ו שהיו עלולים לסבול כו'], והעיקר – שיקבלו את הענינים הטובים (שבודאי מרובים הם יותר מהענינים השליליים) שיכולים לקבל כאן, מתוך שמחה, הן במשך שהותם כאן, והן בשעה ש"ילכו לאהליהם שמחים וטובי לב" ¹⁷³¹ .

* * *

טז. התחלת פרשת הקהל היא: "ויצו משה אותם " ¹⁷³² – דקאי (בפשטות) על הכהנים וזקני ישראל שנזכרו בפסוק שלפנ"ז ¹⁷³³ – "בבוא כל ישראל לראות גו' תקרא את התורה הזאת גו' הקהל את העם וגו'". ואינו מובן: כיון שעד עתה נאמרו הדברים בלשון רבים – מדוע נאמר " תקרא את התורה גו'", בלשון יחיד?

ויש לומר בב' אופנים:

א) גם "תקרא" קאי על הרבים, כפי שמצינו בכ"מ שגם בנוגע לרבים משתמשים בלשון יחיד, וכמו בהתחלת פ' נצבים: "אתם נצבים היום כולכם וגו'", ומסיים "לעברך בברית גו'", בלשון יחיד.

ב) "תקרא" קאי על היחיד, ופירוש הכתוב הוא – שהרבים (שעליהם נאמר "ויצו משה אותם לאמר") צריכים לבחור אחד מהם שיקרא את התורה באזניהם.

ורש"י מפרש ש"תקרא" קאי על היחיד (כפירוש הב') – " המלך הי' קורא כו'".

ובביאור הכרחו של רש"י לפרש כן – יש לומר:

עד עכשיו דיבר משה אל כל בנ"י בלשון רבים: "אתם נצבים היום כולכם וגו'", "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" ¹⁷³⁴ ,

244

"ויתנה93 אל הכהנים גו' ואל כל זקני ישראל ויצו משה אותם לאמר"; ואילו באמצע נאמר ¹⁷³⁵ "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו גו' חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ וגו'".

ומזה מובן, שגם מ"ש בהמשך הפרשה בלשון יחיד – " תקרא את התורה גו'" – קאי על אותו יחיד שאליו דיבר משה לפנ"ז באמרו "כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ וגו'" בתור מנהיג (וכפי שרש"י מדגיש95 ש"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור") – יהושע, ולכן מפרש רש"י " המלך הי' קורא כו'".

כלומר: הציווי "תקרא את התורה גו'" שייך להדגשת מנהיגותו של יהושע – שכדי שיצליח בהנהגת בנ"י בא"י, עליו להבטיח שבנ"י יהיו קשורים עם התורה, עי"ז שאחת לשבע שנים יקרא באזניהם את התורה, וקריאה זו תפעל עליהם במשך כל השבע שנים.

יז. אך עדיין צריך להבין:

רש"י מפרש ש"המלך הי' קורא .. על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה" – שקאי בפשטות על ביהמ"ק, וא"כ, איך אפשר לומר ש"תקרא את התורה גו'" קאי על יהושע, שלא הי' בזמן ביהמ"ק?!

אך ענין זה הבהיר כבר רש"י – שפירש מ"ש "לשכנו תדרשו" ¹⁷³⁶ , "אל המנוחה" ¹⁷³⁷ , שקאי על משכן שילה (וכפי שכבר פירש רש"י לפנ"ז ¹⁷³⁸ אודות "משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף"), כך, שיהושע הי' יכול לקרוא בתורה על בימה של עץ בעזרה – במשכן שילה.

וזהו גם דיוק לשון רש"י "המלך הי' קורא .. על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה " (סתם), ולא בעזרה שבביהמ"ק – כדי לרמז שענין זה הי' גם בימות יהושע, במשכן שילה.

יח. ועפ"ז יש לברר שיטת רש"י בנוגע להלכה:

מצינו שקו"ט בנוגע לעלי' לרגל ¹⁷³⁹ – אם ענין זה הי' בביהמ"ק דוקא, או שהי' יכול להיות גם במשכן שילה, כמ"ש בנוגע לאלקנה: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח גו' בשילה" ¹⁷⁴⁰ .

245

וע"פ האמור שרש"י מדייק ש"המלך הי' קורא .. על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה " סתם, לא רק בביהמ"ק, אלא גם במשכן שילה – יש לומר, שגם הענין דעלי' לרגל הי' יכול להיות במשכן שילה.

יט. ובנוגע ל"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – יש כאן הוראה בנוגע לגודל הענין דלימוד התורה:

למרות שבנ"י היו אז במדבר, "במדבר הגדול והנורא גו' אשר אין מים" ¹⁷⁴¹ – אומר להם משה רבינו: דעו לכם שחייבים ללמוד תורה, ודוקא מתוך גישה כזו יכולים בנ"י ליכנס לארץ ישראל כו'.

וזוהי הוראה גם בנוגע לזמננו זה, שנמצאים בגלות שהוא בדוגמת מדבר ¹⁷⁴² – שגם אז חייבים ללמוד תורה, ודוקא עי"ז זוכים ליכנס לארץ כו'.

ועוד ענין בזה – שלא די בכך שלומד תורה בעצמו, אלא צריך להתקשר לרבי, ולשמוע תורתו כו'.

ועד כדי כך גדלה פעולת שמיעת התורה מהרבי, אפילו אם שמע התורה לא רק לפני שמיטה אחת, אלא לפני כמה שמיטות, וכידוע פתגם החסידים: "אַ חסידישער וואָרט גייט ניט פאַרפאַלן" ¹⁷⁴³ , כך, שברור הדבר שדבר-חסידות ששמע מהרבי, מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע או מכ"ק מו"ח אדמו"ר, בודאי פועל פעולתו; "דאָס עגבערט און עגבערט כו'" ¹⁷⁴⁴ , ומשנה טבעו כו'.

כ. ומכאן באים גם לענין שלא רוצים לדבר אודותיו – בנוגע למיהו יהודי, חוק השבות וכו' – שיתבטלו כל הענינים שהם היפך ההלכה, ומכאן ולהבא – "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" ¹⁷⁴⁵ .

* * *

כא. בנוגע להמבואר בזהר אודות נש"י ש"קב"ה אתרעי בהו", שהו"ע הרצון – יש להקדים:

ענין הרצון בכלל מורה על העדר ההתחלקות, ובסגנון אחר – שבכל פרט שברצון ישנו הרצון כולו (וע"ד העצם כשאתה תופס במקצתו

246

אתה תופס בכולו ¹⁷⁴⁶ ), שלכן, כשחסר אפילו פרט אחד, אזי חסר בהרצון כולו ¹⁷⁴⁷ .

והיינו, שענין הרצון הוא כמו כלל שכולל את כל הפרטים שלאח"ז – כמו בפרשת השבוע: (א) "אתם נצבים היום כולכם", שבזה נכללים כל הפרטים שנימנו לאח"ז ("ראשיכם וגו' שואב מימיך") כולם ביחד; (ב) "הקהל את העם", שבזה נכללים כל הפרטים שנימנו לאח"ז ("האנשים והנשים והטף וגו'") כולם ביחד, וכמודגש בכך שבקריאת פרשיות התורה ע"י המלך לא נוגע מי הוא השומע, כיון שעומדים ושומעים כולם יחד בהשוואה, כולל גם הטף, ואדרבה: אצל הטף יש מעלה יתירה – שאין להם שום פני', שהרי האנשים באים "ללמוד", והנשים באות "לשמוע", ואילו הטף למה באו – (לא בשביל עצמם, אלא) "ליתן שכר למביאיהם" ¹⁷⁴⁸ .

כב. ומכאן באים להמדובר לאחרונה במשך ימות הקיץ ¹⁷⁴⁹ , אודות ההשתדלות בנוגע לחינוך הילדים, לפני בר-מצוה ובת-מצוה, כולל גם קטנים וקטני קטנים, ואפילו תינוק בן יומו ¹⁷⁵⁰ .

ולכן היתה ההצעה109, שביום הראשון דימי הסליחות, וכן באחד מעשרת ימי תשובה, יאספו את כל הילדים וילמדו עמהם ענין בתורה,

– ענין ששייך גם לתינוקות, שהרי כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה ¹⁷⁵¹ : "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" ¹⁷⁵² , ופסוק ראשון מפרשת "שמע ישראל" ¹⁷⁵³ (כולל גם "ברוך שם" ¹⁷⁵⁴ – מתורה שבע"פ), וגם מתורת הבעש"ט (בהקדמת: אמר הבעש"ט כו') –

וכן ענין של תפלה, כמו "אבינו מלכנו כו' והושיענו" ¹⁷⁵⁵ , שבזה נכללים כל הברכות ההמשכות וההשפעות,

וכן ענין של צדקה – ליתן לכל ילד ב' מטבעות (של עשר פרוטות – ממטבע מדינה זו): מטבע אחת לצדקה, ומטבע נוספת בתור

247

שכר-טירחא על נתינת הפרוטה לצדקה בתור שלוחַי, ואם רוצים – יכולים ליתן גם מטבע הב' לצדקה.

ובתור הקדמה לזה – בעמדנו בשבת שלפני ר"ה – הנה כל הילדים (תשב"ר) שנמצאים כאן יאמרו "לחיים" במקומם הם (וכן הילדות בעזרת-נשים – אם אין זו טירחא עבורם – יאמרו לחיים משם ¹⁷⁵⁶ ).

ויה"ר ¹⁷⁵⁷ שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד ¹⁷⁵⁸ "ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

* * *

כג. בהמשך להביאור בזהר:

ידוע הדיוק ¹⁷⁵⁹ במ"ש ¹⁷⁶⁰ "אני לדודי ודודי לי הרועה גו'", שמדגישים התואר "רועה" דוקא, ולא התואר "אב", שמזה מובן שהענין ד"רועה" הוא למעלה גם מהענין ד"אב" – כי, הענין ד"אב" קשור עם "בן". וענינו בספירות – ש"אב" קאי על בחי' החכמה, שממנו נמשך "בן" – בחי' ז"א, ו"בת" – בחי' מלכות; אך יש דרגא נעלית יותר, למעלה מהשתלשלות, שעלי' נאמר ¹⁷⁶¹ "גם בן גו' אין לו". ולכן, כשמדובר אודות בנ"י כפי שהם בדרגא שלמעלה מסדר השתלשלות, לא מזכירים את התואר "אב", שהוא בסדר השתלשלות, אלא את התואר "רועה", שקשור עם ענין הרצון, שזוהי הדרגא שאודותה מדובר בזהר כאן: "קב"ה אתרעי בהו".

וענינו בעבודה – ע"ד החילוק ¹⁷⁶² בין הקבלת עול דר"ה לקבלת עול דכל השנה כולה, שנכלל בר"ה, שהקב"ע דר"ה היא על הענין דקב"ע עצמו.

ומובן, שכפי שבנ"י הם בדרגא ש"קוב"ה אתרעי בהו", שקשור עם

248

ענין הבחירה – "יבחר לנו את נחלתנו" ¹⁷⁶³ , הרי הם למעלה מכל הענינים, למעלה גם מתומ"צ כו', ולכן, מבלי הבט על מעמדם ומצבם במשך שנה שעברה, ביכלתם להמשיך כתיבה וחתימה טובה.

* * *

כד. בנוגע לפרשת האזינו שעומדים לקרוא בתפלת מנחה – ידוע החילוק בין משה לישעי' ¹⁷⁶⁴ , שמשה אמר "האזינו השמים גו' ותשמע הארץ" ¹⁷⁶⁵ , ואילו ישעי' אמר "שמעו שמים והאזיני ארץ" ¹⁷⁶⁶ , כיון שמשה הי' בדרגא נעלית יותר מישעי', שהי' קרוב לשמים ורחוק מן הארץ, ולכן בנוגע לשמים אמר "האזינו" – מקרוב, ובנוגע לארץ אמר "תשמע" – מרחוק, משא"כ ישעי' כו'.

ומאמירה זו באה הוראה בעבודת כל אחד מישראל ¹⁷⁶⁷ – שעליו להיות במעמד ומצב דקרוב לשמים ורחוק מן הארץ, היינו, שענינים רוחניים יהיו אצלו בקירוב, ואילו עניני ארץ יהיו אצלו בריחוק, וכל זה – בהיותו נשמה בגוף כו'.

ועי"ז יומשכו כל הברכות – כהמשך הכתוב ¹⁷⁶⁸ : "יערוף כמטר לקחי", כמובן מתורת הבעש"ט ¹⁷⁶⁹ על הפסוק ¹⁷⁷⁰ "ונתתי גשמיכם בעתם", ש"גשמיכם" קאי על כל הענינים הגשמיים שצריך לברר כו'.

ולכל לראש בנוגע לברכה השייכת במיוחד לזמן זה – שמסיימים את הימים שבהם נמצא המלך בשדה ¹⁷⁷¹ , ומתכוננים לילך אחריו העירה להיכלו, ולהיות במעמד ומצב ד"ישראל ומלכא בלחודוהי" ¹⁷⁷² , ושם לבקש ולפעול ("אויסבעטן") שנה טובה ומתוקה הן בגשמיות והן ברוחניות, ובגשמיות וברוחניות גם יחד.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל. וכן לאחר מנחה התחיל לנגן ניגון הנ"ל].

______ l ______