שיחת ש"פ בהר, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר, ה'תשל"ג

171

בס"ד. שיחת ש"פ בהר, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

א. יום הש"ק ערב ל"ג בעומר, לאחרי חצות וסמוך למנחה – שייך כבר לל"ג בעומר, כפי שהדבר מתבטא בהלכה לפועל בנגלה דתורה, שבמנחה אין אומרים "צדקתך" ¹²⁷⁷ . ולכן, גם ההתוועדות שנערכת בזמן זה שייכת לל"ג בעומר.

ובהתאם לכך, יש להתעכב על הענין המובא בהתחלת כמה דרושי חסידות ¹²⁷⁸ של ל"ג בעומר, שאיתא בזהר ¹²⁷⁹ שרשב"י אמר תורה על הפסוק ¹²⁸⁰ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כפי שהענין הוא בפנימיות התורה.

ב. והנה ידוע שכל ענין בפנימיות התורה יש לו מקור בנגלה דתורה ¹²⁸¹ .

וכידוע הסיפור ¹²⁸² ששאלו אצל רבינו הזקן היכן מרומז בנגלה דתורה מאמר הזהר ¹²⁸³ (המובא בתורת החסידות ¹²⁸⁴ ) ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא", והשיב, שזוהי גמרא מפורשת: איתא בגמרא ¹²⁸⁵ "כתיב ¹²⁸⁶ כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב ¹²⁸⁷ כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים), וכאן בעושין שלא לשמה" (עד שמים), והרי "לשמה" פירושו "מאהבה" ¹²⁸⁸ , ונמצא, שגם ע"פ נגלה יש חילוק אם לימוד התורה הוא בדחילו ורחימו או בלא דחילו ורחימו (יראה ואהבה).

ולכאורה: לשם מה סיפרו לנו סיפור זה בכל פרטיו, בה בשעה שהיו יכולים לספר רק תוכן הענין? – אך הענין הוא, שזוהי הוראה לנו, לידע שכל ענין שמובא בחסידות, פנימיות התורה, יש לו מקור בנגלה דתורה.

172

ובהקדמה:

כל ענין בתורה, אפילו תיבה אחת, הו"ע עיקרי כו', וכמ"ש הרמב"ם ¹²⁸⁹ ש"אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה כו'". וא"כ, כל ענין בפנימיות התורה כשלעצמו הוא חלק מהתורה, כך, שאין צורך לחפש לו מקור בנגלה דתורה.

אבל אעפ"כ, כיון שהתורה היא "תורה אחת", להיותה "תורת אמת", בהכרח לומר, שכל עניני התורה קשורים זב"ז, כך, שגם ענין שהוא חלק מפנימיות התורה צריך להשתקף גם בנגלה דתורה עד להלכה למעשה.

ומודגש יותר בכך שחלק זה נקרא בשם "פנימיות התורה" – הפנימיות של חלק הנגלה, כך, שזהו ענין אחד שיש בו חיצוניות ופנימיות, שקשורים זב"ז יותר מהקשר של לבוש עם המלובש בו, שהלבוש אינו ממהות המלובש, ואין הכרח שיתאים בכל פרטיו אל המלובש, משא"כ חיצוניות ופנימיות של ענין אחד, הרי בודאי שכל הפרטים שבפנימיות (בחלק הנסתר) ישנם גם בחיצוניות (בחלק הנגלה).

ומזה מובן גם בנוגע למאמר הזהר על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים גו'" שנתבאר בדרושי ל"ג בעומר, שיש לו שייכות לענינו של ל"ג בעומר כפי שהוא ע"פ נגלה דתורה.

ג. והענין בזה:

איתא בגמרא ¹²⁹⁰ : "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא .. וכולן מתו בפרק אחד (תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". ובל"ג בעומר – "פסקו מלמות" ¹²⁹¹ .

וכיון שסיבת מיתת תלמידי ר"ע (מפסח עד עצרת) היא "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", הרי מובן, שבל"ג בעומר, שפסקו מלמות, בטלה הסיבה "שלא נהגו כבוד זה לזה", כי, בהבטל הסיבה בטל המסובב, ונמצא, שבל"ג בעומר מודגש ענין האחדות – שזהו תוכן הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

ואחדות זו נפעלה ע"י התורה – כמרומז בזה של"ג בעומר שבו פסקו למות הוא בין פסח לעצרת, שבו ניתנה תורה, וכמובן גם מהמשך

173

דברי הגמרא ש"הי' העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע (חמשה תלמידים, או לפי הגירסא שבמדרש ¹²⁹² : שבעה תלמידים), והם העמידו תורה" – כיון שהתורה היא "תורה אחת", וכמבואר בתו"א ¹²⁹³ הטעם ש"חג השבועות אינו אלא יום אחד בלבד, משא"כ בפסח וסוכות שהן ז' ימים, כי בחג השבועות הוא זמן קבלת התורה שהוא בבחי' הכתר שהוא בחי' יחידה שלמעלה מהתחלקות כו'".

ד. וענין זה שייך במיוחד לרשב"י – א' מהחמשה (או שבעה תלמידים) של ר"ע ש"העמידו תורה":

ובהקדמה ¹²⁹⁴ – שמצינו תנאים שעיקר לימודם הי' בנגלה דתורה, תנאים שעיקר לימודם הי' בפנימיות התורה, ותנאים שלמדו הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה, אבל לימודם הי' באופן שהיתה מחיצה בין הנגלה לפנימיות.

[ולהעיר מהמדובר בהתוועדויות שלפנ"ז ¹²⁹⁵ בנוגע לתנאים שפסקו הלכות למטה ע"פ מה שראו בשורש הענינים למעלה, אבל אעפ"כ, כיון שהפס"ד למטה הי' צ"ל באופן שהענין נמשך ונתעצם בשכלם, נמצא, שיש עדיין מחיצה בין הענין כפי שהוא למעלה להמשכתו למטה בשכל האדם].

אבל אצל רשב"י הי' לימוד נגלה דתורה ופנימיות התורה ללא מחיצה ביניהם, כמבואר ¹²⁹⁶ בענין "מחצתי ואני ארפא" ¹²⁹⁷ , שרשב"י הסיר וביטל את המחיצה שבין פנימיות התורה לנגלה דתורה,

– כידוע ¹²⁹⁸ בענין "גלעד", "עד הגל הזה גו' אם אני לא אעבור אליך גו' ואם אתה לא תעבור אלי גו'" ¹²⁹⁹ , שזוהי המחיצה בין יעקב ללבן (בין ישראל לעמים), ובשרש הענינים הו"ע המחיצה שבין בחי' לובן העליון לסדר השתלשלות כו' –

והיינו, לפי שרשב"י התחיל את הענין של גילוי פנימיות התורה, וכידוע שדורו של רשב"י הוא בדוגמת הדור של משה רבינו ¹³⁰⁰ , ובדוגמת

174

הדור של משיח ¹³⁰¹ , ולכן התחיל על ידו הגילוי של פנימיות התורה, ונמשך אח"כ ע"י האריז"ל, שאמר ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה" ¹³⁰² , ועוד יותר – ע"י תורת חסידות חב"ד, שעל ידה נעשה הגילוי דפנימיות התורה באופן ד"יתפרנסון" ¹³⁰³ , ובפרט לאחרי פטרבורג, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" ¹³⁰⁴ , כמבואר בשיחה הידועה ¹³⁰⁵ שזהו ע"ד הזית שמוציא שמנו כשכותשין אותו ¹³⁰⁶ (וע"ד שמצינו אצל רשב"י שדוקא ע"י צער המערה נעשה אצלו עילוי גדול ביותר – "כי הוה מקשי רפב"י קושיא הוה מפרק לי' רשב"י עשרין וארבעה פירוקי" ¹³⁰⁷ ).

ומזה מובן, שענין האחדות שנפעל ע"י התורה מודגש יותר אצל רשב"י, שפעל ענין האחדות בתורה גופא.

ה. וענין האחדות שנפעל ע"י התורה, הוא באופן שנמשך וחודר בכל פרטי הענינים של בנ"י, עד לענינים גשמיים, כמו אכילה ושתי', שנעשים דם ובשר כבשרו להחיות את הגוף הגשמי, שהו"ע יחוד הנשמה עם הגוף; וכמו האחדות שבהתוועדות באופן ד"שבת אחים גם יחד", שקשורה גם עם ענין של אכילה ושתי' כו'.

וגם ענין זה מודגש במיוחד אצל רשב"י – שע"י אמירתו תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", פעל ירידת גשמים כאשר "הוה עלמא צריכא למיטרא"3, היינו, שהעולם מצד עצמו הי' במעמד ומצב שאינו ראוי לירידת גשמים, ואעפ"כ פעל בו רשב"י ירידת גשמים, ובאופן ד"בעתם" ¹³⁰⁸ , "בלילי רביעית ובלילי שבתות" ¹³⁰⁹ (ולא בזמן שיכול להפריע לקיום התומ"צ).

ועד"ז מצינו אצל רשב"י שכאשר תלמידיו ביקשו השפעה גשמית, יצא לבקעה ואמר "בקעה בקעה מלאי דינרי זהב" ¹³¹⁰ , וכך אירע בפועל, והיינו, שע"י התורה פעל אפילו במקום ירוד כמו בקעה כו'.

וכל זה – לפי שהתורה היא למעלה מהעולם, ומצד התורה אין

175

צורך להתחשב עם העולם, שלכן היתה הנהגת רשב"י באופן שלא התפעל מהמלוכה, אף שהיתה במעמד ומצב ד"מושל בכיפה", ורק בגלל ש"אין סומכין על הנס" ¹³¹¹ , הוצרך לברוח ולהתחבא במערה, אבל ענין זה לא פעל אצלו היזק כלל, ואדרבה, דוקא ע"י צער המערה ניתוסף אצלו עילוי גדול יותר (כנ"ל ס"ד).

ומרשב"י נמשך ענין זה עד לדרא דמשיחא, משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, לאחרי וע"י ש"יפוצו מעינותיך חוצה" ¹³¹² , ועד לקיום היעוד ¹³¹³ "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שהו"ע גילוי עלמא דאתכסיא (ים) באופן גלוי לעין כל ¹³¹⁴ .

* * *

ו. דובר כמ"פ ¹³¹⁵ שכאשר ישנו ענין של זכרון, הרי זה צריך להיות לא רק זכרון אודות מאורע שאירע בעבר, אלא באופן שצריך לחזור ולחוות ("איבערלעבן") מאורע זה גם עתה,

– וכמו בזכירת יצי"מ, שאין זה רק זכרון העבר, אלא באופן ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום) ממצרים" ¹³¹⁶ . וכפי' הבעש"ט ¹³¹⁷ על מאמר המשנה ¹³¹⁸ "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שהכוונה היא לקריאת המגילה באופן שזהו מאורע שאירע פעם, "למפרע", ואז "לא יצא", שעדיין לא יצא ממצרים ומגזירת המן כו' –

ועד שחוויית הזכרון עתה היא באופן שלא זו בלבד ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" ¹³¹⁹ , אלא שהזכרון הוא באופן שפועל עליו בנוגע למעשה בפועל, שדוקא אז הרי זה ענין אמיתי (שמבריח מן הקצה אל הקצה ¹³²⁰ ), ועד לאמת לאמיתו.

ומזה מובן גם בנוגע לזכרון של ל"ג בעומר, שצ"ל לא רק באופן של זכרון בלבד, אלא צריך לחוות זאת כאילו הדבר נעשה בפועל (ולא רק באופן של דמיון בלבד, אלא שאכן נעשה בפועל) עתה, ולכן הרי זה פועל עליו בנוגע למעשה בפועל.

ובכן, הזכרון של ל"ג בעומר, שבו פסקו תלמידי ר"ע מלמות כיון

176

שהתחילו לנהוג כבוד זה לזה, צריך לפעול אצל כל אחד מישראל, ובמיוחד אצל תלמידים – שיש להם שייכות מיוחדת לל"ג בעומר, כפי שנהוג מדורות שבל"ג בעומר יוצאים מבין ד' כתלי החדר והישיבה אל השדות כו' ¹³²¹ – להתנהג כמו תלמידי ר"ע (לאחרי שפסקו מלמות) שנהגו כבוד זה לזה, באופן ד"שבת אחים גם יחד", וכמובן שאע"פ שע"פ תורה ישנו סדר ההנהגה ד"קנאת סופרים תרבה חכמה" ¹³²² , הרי זה צ"ל באופן שאינו שולל את כבודו של חבירו כו'.

ז. אך צריך להבין: איך יכולים לדרוש מתלמידים – איזה שיהיו, לא רק תלמידים בבית-ספר שבו לומדים תורה, אלא אפילו תלמידים במוסד שלעת-עתה אינו ראוי עדיין לשם "בית ספר" – להידמות לתלמידי ר"ע ולהתנהג כמותם?!

ובהקדמה בנוגע לתלמידי ר"ע – שעצם העובדה שהם תלמידי ר"ע מהוה הוכחה על גודל מעלתם.

וכל זה – אפילו בנוגע לתלמידים שלא נהגו כבוד זל"ז, שכיון שגם הם היו תלמידיו של ר"ע, בעל המאמר "ואהבת לרעך כמוך ¹³²³ זה כלל גדול בתורה" ¹³²⁴ , הרי בודאי שנוסף לכך שכל שאר הענינים היו אצלם בשלימות, הנה גם מה שלא נהגו כבוד זל"ז [היינו, העדר הכבוד בלבד, כמו מניעת הריוח, אבל לא באופן של הפסד, שהרי בודאי לא הזיקו זל"ז ח"ו] הי' מצד גודל מעלתם כו' ¹³²⁵ ,

– ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל (בשער הגלגולים ¹³²⁶ ) ש"אם ימצאו .. ב' נשמות משרש אחד .. בשני חברים, יהיו שניהם שונאים ומקטרגים זה לזה בטבעם .. לפי ששניהם זה חפץ לינק מן השרש ההוא יותר מחבירו, והם מקנאים זל"ז בטבעם כו'".

וע"פ האמור (ס"ב) שכל ענין בפנימיות התורה משתקף גם בנגלה דתורה, מצינו דוגמא לזה גם בהלכה: "הכל נאמנין להעידה חוץ כו' ובת חמותה כו'", "שאומרת בלבה .. זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אדחה" ¹³²⁷ , והיינו, שכשישנם שנים שיכולים ושייכים לקבל אותו ענין, יש לכל אחד נטי' להשתדל שדוקא הוא יקבל זאת (וע"ד "חייך קודמין" ¹³²⁸ ) –

177

וע"ד שמצינו אפילו לעתיד לבוא ש"כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו" ¹³²⁹ , וכיון שאז יהיו כל העילויים כו', עכצ"ל, שזהו ענין שמורה על דרגא נעלית בעבודה.

ועאכו"כ לאחרי שנתעלו לדרגא נעלית יותר, שגם נהגו כבוד זל"ז, הרי בודאי שהיו בתכלית העילוי.

וא"כ, איך יכולים לדרוש מכל התלמידים להידמות להם ולהתנהג כמותם?!

ח. אך הענין הוא – שלאמיתו של דבר, הנה כל אחד מישראל הוא תלמיד של ר"ע, אלא שיש צורך לגלות זאת כו'.

וכמובן ממאמר הבעש"ט ¹³³⁰ על הפסוק ¹³³¹ "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שכל אחד מישראל הוא כמו "ארץ חפץ" שיש בה אוצרות יקרים של אבנים טובות ומרגליות כו', אלא שיש כאלו שאצלם רואים זאת בגלוי, ויש כאלו שאצלם לא רואים זאת בגלוי, אבל אין זה משנה את המציאות שגם אצלם יש בהעלם אוצרות יקרים (שהרי אין זה כמו "תכשיט" שכל ענינו שיהי' נראה בגלוי דוקא), אלא שצריך רק לגלות אותם כו'.

וגילוי זה נעשה ע"י התורה, שלהיותה "תורה אור" ¹³³² , הרי היא מאירה ומגלה את המציאות האמיתית של כל דבר, ובנדו"ד, מציאותו האמיתית של כל אחד מישראל.

ואשרי חלקם של אלו שמתעסקים לגלות את הענינים שישנם בהעלם אצל כל אחד מישראל, עד שיהי' בגלוי במעמד ומצב של תלמיד ר"ע, בידעם, שאינם צריכים לפעול דבר חדש, אלא רק להסיר את הדברים המונעים ומסתירים כו', ואז תתגלה המציאות האמיתית.

ט. ובענין זה יש לתלמידים ללמוד הוראה מרבי עקיבא עצמו ¹³³³ :

כאשר התלמיד שואל: מי הי' רבי עקיבא? – מספרים לו מ"ש בגמרא ¹³³⁴ שלא היתה לו "זכות אבות" ("יחוס"), שלכן לא היו יכולים למנותו לנשיא במקום רבן גמליאל.

ובהתאם לכך אומרים לכל תלמיד: לא נוגע ולא משנה מי הוא

178

אביך או אמך, זקנך או זקנתך; מדברים עמך, ומתחילים ממך, והכל תלוי בך!...

וכאשר שואל כיצד יכול להתחיל לעסוק עם עצמו – הנה גם ענין זה למדים מרבי עקיבא:

איתא במדרשי חז"ל ¹³³⁵ : "מה הי' תחלתו של רבי עקיבא? – בן ארבעים שנה הי' ולא שנה כלום. פעם אחת הי' עומד על פי הבאר, אמר, מי חקק אבן זו, אמרו, לא המים שתדיר נופלים עלי' בכל יום .. אבנים שחקו מים ¹³³⁶ . מיד הי' רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו, מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה". ועי"ז נשתנה מן הקצה אל הקצה, ועד למעמד ומצב ש"כולהו אליבא דר"ע" ¹³³⁷ .

והגע עצמך: מה שפעל על ר"ע לא הי' ענין של אותות ומופתים, כמו עשרה הניסים שאירעו בביהמ"ק ¹³³⁸ , אלא ענין טבעי שבעולם, ובטבע גופא – לא במין החי או הצומח, אלא במין הדומם, כמו מים ואבן, שכאשר מים הולכים ומנטפים על אבן, הנה סוכ"ס "אבנים שחקו מים", ובראותו זאת, הבין ר"ע שענין טבעי זה נועד ללמדו הוראה בעבודתו לקונו (שזוהי תכלית בריאתו – "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" ¹³³⁹ ), כתורת הבעש"ט ¹³⁴⁰ שכל דבר בעולם שהקב"ה זימן ליהודי לראות או לשמוע, הנה תיכף ומיד צריך ללמוד ממנו הוראה בעבודת ה'.

וענין זה מהוה הוראה לכל תלמיד, גם תלמיד קטן – הן קטן בשנים, והן קטן בידיעות, גם אם הוא כבר בן ארבעים שנה כו' – שמבלי הבט על מעמדו ומצבו עד עתה, הנה בשעתא חדא וברגעא חדא יכול להתחיל סדר עבודה חדש, ולהשתנות מן הקצה אל הקצה, ולהיות תלמיד של ר"ע, ועד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה ¹³⁴¹ .

ועד"ז גם בנוגע לתלמידים שנמצאים כבר בדרגא נעלית – הנה בבוא ל"ג בעומר יש הוראה ונתינת כח להתעלות לדרגא נעלית יותר כו'.

ועי"ז מעמידים דור של "צבאות ה'"38.

* * *

179

י. נוסף על האמור לעיל שבל"ג בעומר פסקו תלמידי ר"ע מלמות – ישנו עוד ענין בל"ג בעומר, שהוא יום ההילולא של רשב"י.

וכיון שסדר הדברים הוא שתחילה הי' הענין דפסקו מלמות ואח"כ ענין ההילולא דרשב"י – לכן גם הדיבור אודות ענינים אלו הוא בסדר זה.

וכשם שדובר לעיל שיכולים לדרוש מכל אחד מישראל להיות בדרגת תלמיד של ר"ע – יש לבאר כן גם בנוגע לענין ההילולא דרשב"י, שזהו ענין ששייך לכל אחד מישראל, כפי שהדבר מתבטא בפועל בכך שמורים לו שלא לומר תחנון, בגלל שצריך לשמוח בשמחתו של רשב"י.

יא. ובהקדים – גודל מעלתו של רשב"י, עליו אמר ר"ע "דייך שאני ובוראך מכירין את כחך" ¹³⁴² , הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה בעולם, כפי שאמר רשב"י: "ראיתי בני עלי' והן מועטין .. אם שנים הן אני ובני הן" ¹³⁴³ , "ואם חד הוא אנא הוא" ¹³⁴⁴ , ועד ש"יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין"67, להיותו "צדיק יסוד עולם" ¹³⁴⁵ .

ובפרטיות יותר ¹³⁴⁶ :

בענין "בני עלי'" גופא – יש כו"כ דרגות, כמובן מזה שבתחילה נאמר67 "אם אלף הן .. אם מאה הם .. (אי תלתין אינון) אם שנים הן", ועד "אם חד הוא", דלכאורה אינו מובן: כיון שבסופו של דבר אומר "אם חד הוא", למה צריך למנות את כל האפשרויות שלפנ"ז, וממה-נפשך כו', והרי לא שייך שתהי' מחלוקת במציאות?! אך הענין הוא, שב"בני עלי'" גופא יש ריבוי דרגות, כפי שמונה את כל פרטי האופנים שבזה (אלף, מאה וכו'), ועד לדרגא הכי נעלית שב"בני עלי'", שעז"נ "חד הוא".

[ועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון "אם שנים הן אני ובני הן", ולא "אני ואליעזר בני" (כפי שנאמר לעיל מיני': "אילמלי אליעזר בני עמי כו'"), או "אני ובני אליעזר" – כי, הדרגא היותר נעלית ד"בני עלי'" שייך לרשב"י דוקא, ולכן, גם אם "שנים הן", היינו, שיש עוד מישהו בדרגא זו, הרי זה רק "בני" – שאין זה מצד מעלת עצמו ("אליעזר בני", או אפילו "בני (ואח"כ גם) אליעזר"), אלא אך רק מצד שייכותו לרשב"י ¹³⁴⁷ ].

180

וכמו בנוגע לעילוי ד"תורתו אומנותו" ¹³⁴⁸ (שע"פ דין אינו שייך בימינו ¹³⁴⁹ ), שיש בזה כמה דרגות ¹³⁵⁰ – שהרי עילוי זה נאמר (לא רק בנוגע לרשב"י עצמו, כי אם) בנוגע לרשב"י וחבריו, היינו, שגם אצל חבריו של רשב"י הי' העילוי דתורתם אומנותם, אלא שהדרגא הכי נעלית בזה היתה אצל רשב"י בלבד.

אך עפ"ז אינו מובן: כיון שגדלה מעלת רשב"י כל כך – איך יתכן לומר שכל אחד מישראל יש לו שייכות ליום ההילולא של רשב"י?!

יב. ויובן בהקדם מה שמצינו בנוגע למשה רבינו – שכל אחד מישראל קוראו "רבינו", היינו, שיש לו שייכות אליו:

מבואר בתניא ¹³⁵¹ ש"אף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפי' חלק אחד מני אלף ממדרגת .. רעיא מהימנא" (ועד שמצינו להלכה שאסור להידמות למשה רבינו, ומי שמדמה את עצמו כו' נענש על זה ¹³⁵² ), "מ"מ, הרי אפס קצהו ושמץ מנהו .. מאיר לכללות ישראל כו'", ועד ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה", ולכן נאמר לכל אחד מישראל "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'" ¹³⁵³ , שגם אצלו "יראה מילתא זוטרתי היא", כמו אצל משה ¹³⁵⁴ , מצד ניצוץ משה שבו ¹³⁵⁵ .

ומזה מובן גם בנוגע לרשב"י:

איתא בזהר ¹³⁵⁶ שרשב"י הוא ניצוץ משה רבינו. וכמובן גם ע"פ נגלה, כיון שהענין ד"תורתו אומנותו" שהי' אצל רשב"י הוא כפי שהי' אצל משה, שעיקר ענינו תורה, שהרי "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" ¹³⁵⁷ לכל בנ"י, וכמ"ש ¹³⁵⁸ "זכרו תורת משה עבדי", "לפי שמסר נפשו עלי' נקראת על שמו" ¹³⁵⁹ , ולכן נקרא בשם "רבינו" דוקא, אף שהיו אצלו עוד כמה ענינים מלבד נתינת התורה, שהוציא את בנ"י ממצרים, והוריד להם את המן וכו' – כיון שעיקר ענינו תורה.

181

ולכן, גם ענינו של רשב"י שייך לכל אחד מישראל, כמו ענינו של משה.

ומה גם שענין התורה – שזהו ענינם של משה ורשב"י – שייך בעצם לכל אחד מישראל, שמציאותו היא התורה, כמרומז בר"ת ד"ישראל": "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ¹³⁶⁰ , ועד ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" ¹³⁶¹ .

יג. אך עדיין אינו מובן: הן אמת שבעצם שייך כל אחד מישראל לענין התורה, אבל השאלה היא איך מביאים זאת לידי גילוי, שיהי' אצלו בפועל הענין דתורתו אומנותו, כמו אצל רשב"י?!

והביאור בזה – ע"פ מארז"ל ¹³⁶² "לא ניתנה התורה .. אלא לאוכלי המן", כידוע הפירוש בזה ¹³⁶³ , שהכוונה היא ללימוד התורה במעמד ומצב שבו היו אוכלי המן בהיותם במדבר, שלא היו להם דאגות מעניני פרנסה כו', והיו יכולים להתמסר ללימוד התורה מתוך מנוחה מוחלטת. ועד"ז יכול להיות אצל כל אחד מישראל – שיכול להעמיד את עצמו במעמד ומצב שבשעה שלומד תורה אין בעולמו מציאות אחרת מלבד התורה, כך, שבגלוי ובפועל נעשית כל מציאותו באותה שעה אך ורק מציאות התורה – "תורתו אומנותו"!

וגם אם לימודו בפועל הוא זמן מועט ביותר – הרי ידוע מ"ש רבינו הזקן בתניא ¹³⁶⁴ ש"יחוד זה (של כל אחד מישראל – "נצר מטעי מעשה ידי" ¹³⁶⁵ – עם הקב"ה שנעשה ע"י לימוד התורה באופן ד"תען לשוני אמרתך" ¹³⁶⁶ ) למעלה הוא נצחי לעולם ועד, כי הוא ית' ורצונו למעלה מהזמן, וכן גילוי רצונו שבדיבורו שהיא התורה הוא נצחי, וכמ"ש ¹³⁶⁷ ודבר אלקינו יקום לעולם וכו'".

יד. ונוסף לכך שעניני רשב"י שייכים לכל אחד מישראל בנוגע לעבודתו בעצמו בלימוד התורה כו' – הנה כן הוא גם בנוגע לפעולה בעולם:

ובהקדמה – שיהודי לא יכול להסתפק עם עבודתו בעצמו, אלא

182

צריך לפעול גם בעולם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים ¹³⁶⁸ , כמשל מלך ¹³⁶⁹ בשר ודם שרוצים לעשות לו דירה נאה, שצריכים לפנות ההיכל מכל לכלוך וכו' ¹³⁷⁰ .

ובכן: כל אחד מישראל יכול להתנהג באופן שממנו יראו וכן יעשו), ולפעול בכל העולם, כמו רשב"י שאמר "יכולני לפטור את העולם כולו מן הדין" – כמובן מהפס"ד ¹³⁷¹ ש"צריך כל אדם שיראה עצמו .. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה כו'".

והכח על כל זה הוא מיום ההילולא דרשב"י, שבו מתגלה ונמשך מבחי' היותר נעלית למעלה מעלה כו' ¹³⁷² (עתיקא דעתיקא ¹³⁷³ ), ובאופן שההמשכה היא עד למטה מטה, ועד ש"פועל .. לכפר .. גם על הזדונות כו'" ¹³⁷⁴ (ובאופן ש"נעשים לו כזכיות" ¹³⁷⁵ ).

ועד שפועלים את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ש"יבנה מקדש במקומו" ¹³⁷⁶ – שגם ענין זה שייך במיוחד לרשב"י, כמובן מהמבואר בפע"ח ¹³⁷⁷ שהי' למעלה מכל ענין האבלות דתשעה באב כו'38.

* * *

טו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה תניא אמר ר' יוסי זמנא חדא כו'.

* * *

טז. הביאור בנוגע לפירוש רש"י, שלא ביאר מדוע השאלה "וכי תאמרו מה נאכל" ¹³⁷⁸ לא נאמרה מיד בדין שמיטה, אלא רק בסיום הענין, לאחרי (דיני יובל ו)הברכה וההבטחה "ונתנה הארץ פרי' ואכלתם לשובע גו'" ¹³⁷⁹ – ששאלה זו היא (לא מצד ספק או חלישות באמונה, אלא)

183

בכדי להבין פרטי הענין (ע"ד שאלת בן חכם: "מה העדות והחוקים והמשפטים גו'" ¹³⁸⁰ ): באיזה אופן תהי' הברכה באותן שנים שבהם "לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"102 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹³⁸¹ בלקו"ש חכ"ז ע' 183 ואילך.

יז. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בפרשתנו יש רק הערה אחת ¹³⁸² , בנוגע לענין שמן המשחה.

ולכל לראש, יש להעיר על טעות בהעתקת לשון הזהר ¹³⁸³ (שעליו כתב אאמו"ר הערותיו) – שהלשון שנעתק הוא "שמן המשחה מימינא שמן למאור כו' מסטרא דשמאלא" (שמלשון זה משמע ששמן המשחה הוא בימין ושמן למאור הוא בשמאל), וצ"ל: "שמן המשחה, מימינא שמן למאור .. שמן משחת קדש איהו מסטרא דשמאלא כו'", היינו, ששמן למאור הוא מימין, ושמן המשחה הוא משמאל.

אך צריך להבין: בשלמא ענין שמן למאור שהוא מימין, הרי זה לפי ששמן הוא בחי' חכמה ¹³⁸⁴ , וחכמה היא בקו הימין (כמבואר בלקו"ת ¹³⁸⁵ ); אבל אינו מובן מהי השייכות של שמן המשחה – שגם הוא שמן, בחי' חכמה – לשמאל דוקא?

וכפי שיתבאר לקמן.

יח. כרגיל בשבתות שבין פסח לעצרת ללמוד משנה במסכת אבות בפרק ששייך ליום הש"ק, ובנדו"ד, פרק רביעי – נתעכב על משנה י"ד (לפי חלוקת המשניות שקבע רבינו הזקן בסידורו), "רבי נהוראי אומר, הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך כו', ואל בינתך אל תשען".

ולכאורה, סדר הדברים במשנה – אינו מובן כלל:

לכל לראש צריכה לבוא ההוראה "אל בינתך אל תשען", שזוהי הסיבה לשאר הענינים – "הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך כו'"; ולפועל נאמר בסדר הפוך – שתחילה נאמר "הוי גולה למקום תורה וכו'", ורק לבסוף נאמר "אל בינתך אל תשען", אף שזוהי הסיבה הראשונה על כל שאר הענינים?

184

ובפרט ע"פ המבואר בפירוש רש"י במשלי על הפסוק ¹³⁸⁶ "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען": "בטח אל ה', ופזר מעותיך לבקש לך רב* ללמוד ממנו, ואל בינתך אל תשען", שמזה מוכח, שההוראה "אל בינתך אל תשען" היא בהתחלת העבודה, כשצריך להתחיל לבקש לו רב ללמוד ממנו, ועפ"ז יוקשה יותר שענין זה נזכר רק בסיום המשנה, בה בשעה שזוהי הנקודה הראשונה שמביאה לכל שאר הענינים.

*) להעיר שבמשנה ¹³⁸⁷ נאמר "קנה לך חבר", ובפי' הרע"ב, ש"צריך לקנותו בדמים יקרים .. אבל ברב לא שייך לומר קנה לך רב (אלא "עשה לך רב"111), שהרב צריך ללמד בחנם". ומ"ש רש"י "פזר מעותיך " (ע"ד הלשון "קנה לך") – הרי זה לענין חיפוש (לבקש לך) רב.

(ע"פ מענה כ"ק אדמו"ר שליט"א)

וכפי שיתבאר לקמן.

יט. בנוגע להערות אאמו"ר:

דובר כמ"פ שמצד צמצום הנייר והדיו – לא הי' אאמו"ר יכול לבאר כל פרטי הענינים הדורשים ביאור, כבנדו"ד, שלא ביאר השייכות דשמן המשחה לשמאל, אף ששמן הוא בימין.

והביאור בזה, שדרגת החכמה דשמן המשחה שייכת לשמאל – להיותה בחי' חכמה סתימאה, שבה מלובש גבורה דעתיק, שעל ידה נעשה כללות ענין הבירורים – בחכמה אתברירו, שקאי על חכמה סתימאה דא"א (כמבואר באגה"ק98), כיון שההמשכה למטה מטה ביותר (לפעול ענין הבירורים) היא ע"י גילוי אור עליון ביותר.

כ. הביאור בפרקי אבות:

כיון שענינה של מסכת אבות הוא "מילי דחסידותא" ¹³⁸⁸ , הרי מובן, שלא מדובר כאן אודות מי שנמצא בהתחלת העבודה וצריך להתחיל לבקש לו רב ללמוד ממנו, כפי שפירש רש"י במשלי, אלא כאן מדובר אודות מי שכבר נמצא באמצע העבודה דלימוד התורה, לאחרי שכבר קיים את ההוראה "עשה לך רב"111 – שצריך להוסיף ולהתעלות בעבודתו, עי"ז ש"הוי גולה למקום תורה";

ולאח"ז מוסיפה המשנה שגם לאחרי שקיים כל הענינים הנ"ל, כך, שנמצא בדרגא נעלית בלימוד התורה, הנה מצד מדת חסידות צריכה

185

להיות הנהגתו באופן ש"אל בינתך אל תשען", שלא לסמוך על סברתו, אלא להתייעץ תמיד עם חבריו כו'.

ועפ"ז יובן דיוק הלשון "אל בינתך אל תשען " – שמשמעותו שהאדם הולך כבר, אלא שבעת הליכתו צריך להשען על דבר מסויים, והיינו, שכבר אוחז באמצע עבודתו בלימוד התורה, ועד שכבר קיים ההוראה "הוי גולה למקום תורה", ואעפ"כ אומרים לו שבמקום ספק כו' אין לו להשען על בינתו.

ויש להוסיף בנוגע לבעל המימרא – רבי נהוראי:

בנוגע לרבי נהוראי – איתא בגמרא ¹³⁸⁹ : "למה נקרא שמו נהוראי, שמנהיר עיני חכמים בהלכה".

ולמרות גודל מעלתו כו' – אומר רבי נהוראי "אל בינתך אל תשען", אלא צריך להתייעץ עם חבריו, ועד – "מתלמידי יותר מכולן" ¹³⁹⁰ .

ויש להוסיף ולהעיר, שמאמר זה הובא בגמרא113 בהמשך לסיפור אודות ר' אלעזר בן ערך ש"איעקר תלמודי'", ועד ש"בעא למיקרא החדש הזה לכם אמר החרש הי' לבם", ועל זה אומרת הגמרא: "והיינו דתנן רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידך ואל בינתן אל תשען".

* * *

כא. בהמשך להמדובר בנוגע לפירוש רש"י – יש בזה גם "יינה של תורה":

ובהקדים – שכל הענינים שנתבארו בפרשה בנוגע לשמיטה ויובל הם בתקפם בשעה ש"כל יושבי' עלי'" ¹³⁹¹ , ומובן, ש"יושבי' עלי'" צריכים להיות בנ"י דוקא, ולא אלו שאינם-יהודים.

אך לדאבוננו ישנם כאלו שרוצים ליישב גויים בארץ ישראל וליתן להם חלק ונחלה – היפך האיסור ד"לא תחנם" ¹³⁹² ,

– ובלאה"כ, גם כאשר אין יד ישראל תקיפה כו', בודאי אסור ליהודי לרדוף ביזמתו ולהשתדל ליתן לגוי כו' –

186

באמרם, שזהו דבר שעוזר בבנין הארץ ומביא לידי שלום ואחוה כו', בה בשעה שזהו היפך האחוה והשלום, והיפך הבנין, ומביא לידי חורבן רח"ל.

מחד גיסא, מרעישים בנוגע ל"כותל המערבי" שלהיותו מקום קדוש צריך להתנהג שם באופן של צניעות דוקא; ומאידך גיסא, מכניסים גויים לארץ ישראל!

ולא עוד אלא שלמטרה זו מועלים בכספי ציבור עי"ז שמשתמשים בכספי צדקה שיהודים תרמו עבור דברים הראויים, ותמורת זה נותנים אותם לגויים שיתיישבו בארץ ישראל! – את כספו הפרטי הוא שומר לעצמו, אבל בכספי ציבור לא איכפת לו למעול!

וכדי שיוכלו ליישב גויים בארץ ישראל – רושמים אותם תחילה בתור יהודים, למרות שהם בעצמם מצהירים שרצונם להישאר גויים כמקודם [שהרי מדובר אודות מי שאמו אינה יהודי', ורק סבו הי' יהודי], אלא שהם "מסכימים" שירשמו אותם בתור יהודים, בכדי שיוכלו להתיישב בארץ ישראל!...

מי ידמה לו – כשיש בידו חותמת עם אותיות מרובעות, וביכלתו לעשות בה כל העולה על רוחו, ליתן לגוי תעודת נייר שבה נרשם בתור יהודי! ואע"פ שהקב"ה צוה בהר סיני שלא לעשות כן, טוען, שהוא בעל שכל ודעה עצמאית, וביכלתו לקבוע אופן ההנהגה כרצונו, ולקרוא לזה בשם "חוק": "חוק השבות" – אותו שם כפי שנקראים ה"חוקים" שחקק הקב"ה בהר סיני!...

אותו "מיניסטער", שכיריו ולקיטיו עושי רצונו, שרושמים גויים בתור יהודים, רודפים אחר הגוי, בברזיל או בוושינגטון, ומשתדלים לישא חן בעיניו, וכאשר רואים שהגוי מוכן להעניק להם חיוך, ולא עוד אלא ש"מסכים" למעשיהם שירשמו אותו בתור יהודי – אין דבר שיחשב להם לכבוד וגדולה יותר מזה! – בשביל מעט כבוד המדומה, שיזכה בתואר אדם "ליברלי" או "דמוקרטי", מוכן הוא להעמיד בסכנה – היל"ת – את הקיום של כל עם ישראל!

וכל זה – גם כשמדובר אודות גויים ששייכים לאותו עם שממנו עמדו בדור האחרון צוררי ישראל ימ"ש שהנהגתם במעשי ההשמדות היתה באכזריות מזעזעת שאפילו במקולקלים שבאומות לא העלו על דעתם לעשות דברים כאלו! ועד"ז בנוגע לשאר האומות שעמדו מנגד והחרישו, ומהם גם שנהנו מזה!...

ה"מיניסטער" הנ"ל רץ לבקר בעצמו בא' המקומות שבהם אירעו

187

הדברים, וראה מה שהי' שם! ואעפ"כ מעיז אח"כ לרשום גויים כאלו בתור יהודים, כפי שנתפרסם לאחרונה אודות "נאַצים" שנרשמו בתור יהודים ¹³⁹³ .

ומוסיפים לרוץ ולהתחנף לגוי אחר, שיודע אודות מרצחים מקרב צוררי ישראל בדור האחרון שרצחו בדם קר מאות ילדי ישראל, ואעפ"כ שותק ולא רוצה לגלות דבר וחצי דבר, ומשדלים אותו שיסכים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל!

כב. וענין זה קשור עם מ"ש בהמשך פרשת השבוע ¹³⁹⁴ : "וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו וגו'" – רגש של נמיכות הרוח ופחיתות הערך כלפי הגוי!

ובפירוש רש"י: "מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, ע"י שלמד ממעשיו"; וכדי לבאר טעם החסרון בדיבוק עם גר תושב [שהרי לא מדובר אודות גר שנתגייר כהלכה, שאודותיו "הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות" ¹³⁹⁵ ] – ממשיך הכתוב: "ונמכר גו' או לעקר משפחת גר", והיינו, שגם לאחרי שנעשה גר תושב, יש לו קשר עם משפחתו שנשארו גויים, ולכן דיבוקו עמו יכול לגרום שיצטרך למכור עצמו לא רק "לגר תושב", אלא גם "לעקר", "לעבודת כוכבים עצמה, להיות לה שמש (אף ש"לא לאלהות", אלא) לחטוב עצים ולשאוב מים",

ועד לסיום הפרשה ¹³⁹⁶ : "לא תעשו לכם אלילים", "כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר .. הואיל ורבי עובד כוכבים אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו כו'" ¹³⁹⁷ .

ועד"ז בנוגע לעניננו – שכתוצאה מנמיכות הרוח בפני הגוי, באים גם לענינים של ע"ז וחילול שבת, כפי שהולכת ונמשכת ההתדרדרות של אלו שאחראים לרישום של גויים בתור יהודים:

חברי אותה מפלגה הם גם הממונים על עניני דת באה"ק, ולא עוד אלא שפלוני מתעקש להקרא (לא בשם שר לעניני דת, אלא) דוקא בשם "שר הדתות" (לשון רבים), ובמסגרת תפקידו, מורה לציין מקומות ששייכים לנוצרים ומוסלמים – בתור "מקומות קדושים", שצריך להקפיד בהם על צניעות ומנהג של כבוד וכו', בה בשעה שברור הדבר שגוי נוצרי או מוסלמי לא הי' מתנהג באופן כזה ביחס למקומות של דת אחרת שמנוגדת לדת שלו, ואילו הוא, ללא רגש של נקיפות מצפון כלל,

188

מורה לעשות כן, ולא עוד אלא שאפילו לא מבקש מגוי לעשות במקומו עבודות נבזות אלו, אלא מטיל מלאכה זו על יהודים!

ועד"ז בנוגע לפעולות של משרד החינוך (שסגנו של שר החינוך הוא מהמפלגה שלהם), שמחייבים ללמד בבתי-הספר אודות "אותו האיש" רח"ל ¹³⁹⁸ .

וכמו"כ בנוגע לחילול שבת – כפי שאירע לאחרונה שהגיעה אני' לא"י ביום השבת, והעלו על אוטובוסים עשרות אנשים מנוסעי האני' ולקחו אותם לבקר ב"כותל המערבי" בעיצומו של יום השבת!

מאורע זה תוכנן כמה שבועות מראש, כך שידעו לכתחילה שהאני' אמורה להגיע ביום השבת, ואילו "שר הדתות" (שמשרדו ממונה על מקום קדוש כמו כותל המערבי), עשה את עצמו כאינו יודע, ולא נקף אצבעו כדי לבטל תכנית זו, ולמנוע חילול איום של קדושת השבת.

וכאשר שואלים את פב"פ: היתכן? הלא אתם נטלתם על עצמכם את התפקיד להגן על הדת, ואיך אתם מאפשרים חילול שבת כזה? האם גם כאן ישנו התירוץ שזהו לטובת א"י?! – אין לו מה להשיב!

ולאמיתו של דבר מובן הביאור בזה בפשטות – שהרי ידוע לכל, שאנשים אלו אין להם השפעה ממשית בממשלה כלל, ומה שנקרא בשם "שר", הרי זה רק תואר בעלמא, שאין לו ערך ומעמד כלל. וכפי שאירע לאחרונה, שלאחרי דרישותיהם בנוגע לחברון, קראו להם ושמעו את בקשתם, אבל בפועל לא נענו לתביעתם וכו'. – אומרים לו: הכבד ושב במקומך, לחטוב עצים לקחנוך ולשאוב מים בקשנוך; "האַק האָלץ און שעפּ וואַסער"!... מנצלים אותם לעשות את כל ה"עבודות השחורות"!

כל מה שאיכפת ונוגע להם הוא – שאלו שבחרו בהם יראו ששמותיהם מופיעים בכותרות העיתונים, מתוך תקוה שבגלל זה ימשיכו לבחור בהם. ובשביל זה הם מוכנים "למכור" את כל עקרונות הדת, ובלבד למצוא חן בעיני אדוניהם, כמו עבד כנעני!...

כג. ועוד ענין עיקרי – שכל זה נעשה (לא ע"י הקומוניסטים, מפא"י ומפ"ם, אלא) ע"י יהודים שנקראים "דתיים"! ובלשון הכתוב ¹³⁹⁹ : "ממך יצאו", דוקא מהם באים כל הצרות בנוגע לעניני דת, כמו חילול שבת ועד לע"ז – כל פרטי הענינים שבאים כתוצאה מזה ש"ימוך אחיך גו'", כנ"ל (סכ"ב) מדברי רש"י בסיום הפרשה.

189

אותם שרים דתיים למדו בודאי פירוש רש"י זה (ומה גם שרש"י כתב פירושו לבן חמש למקרא), ואעפ"כ, עושים כל הנ"ל.

מוטב הי' שכל אחד מהם יניח את כל עניני ה"עסקנות" שלו, וילך וישוב לביתו, לחיות חיים של איש פרטי, במקום להזיק לכל עם ישראל! – גם מי שעובר עבירה בביתו, עושה דבר חמור, אבל אין זה מגיע לענין שמזיק את כל עם ישראל!

זאת ועוד:

השרים הדתיים הנ"ל הם שלוחים של מאה אלף יהודים שומרי תומ"צ, ואעפ"כ, למרות שרואים את המעשים אשר לא יעשו שנעשים בשמם – אחד מהם רושם גויים בתור יהודים, והשני משמש בענינים שהם אביזרייהו לע"ז וכו', שההגדרה היחידה על זה היא: שומו שמים!... – עומדים ומחרישים, אין פוצה פה ומצפצף, ולא עוד אלא ששוקלים להעמיד אותם בראש גם לקראת הבחירות הבאות!

וכמדובר כמ"פ שהקולר תלוי בצווארם של השותקים, וכפי שמצינו במסכת שבת ש"כל מי שאפשר למחות .. ולא מיחה נתפס כו'" ¹⁴⁰⁰ , ו"צדיקים נתפסים על הדור" ¹⁴⁰¹ .

כד. כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכה – שבקרוב ממש, בשעתא חדא, יתוקנו כל הענינים הנ"ל (אבל לא עי"ז שיתערבו בזה נוצרים ומוסלמים שיושבים ב"כנסת", להיותם ענינים שאינם שייכים אליהם כלל).

והעיקר – שתיכף ומיד נזכה לביאת משיח צדקנו, שדוקא על ידו תהי' (גם) אתחלתא דגאולה ¹⁴⁰² , לגאול את יהודי חו"ל מגלותם בחו"ל, וגם את יהודי א"י מהגלות שבה נמצאים במצב ההוה כו'.

ובלשון הרמב"ם100: "יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצות .. ויכוף כל ישראל לילך בה" – בדרך התורה, ולא בדרכי דמוקרטי' כו',

"וילחם מלחמות ה'" – כולל גם בנוגע לביטול ענין של רבנות שע"י שוחד, מצד כבוד או ממון כו', וכדברי רש"י בסיום הפרשה120: "אם חמד ממון ונחשד על השביעית ¹⁴⁰³ , סופו וכו'",

190

ובאופן ש"עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל"100.

*

כה. בהמשך להמדובר (סט"ז) אודות השאלה "וכי תאמרו מה נאכל גו' הן לא נזרע וגו'", ישנו ענין נוסף הקשור עם משנ"ת במכתב ¹⁴⁰⁴ בענין מארז"ל ¹⁴⁰⁵ "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" (ועד"ז "עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום") – שעדיין נשאלת השאלה האם גם אז יצטרכו לחרוש ולזרוע כו', או שהארץ תוציא דברים מוכנים מעצמה, ללא צורך כלל בחרישה וזריעה:

לכאורה אפשר להביא ראי' מהמשך דברי הגמרא, שכאשר "ליגלג עליו (על רבן גמליאל שאמר "עתידה א"י כו'") אותו תלמיד ואמר אין כל חדש תחת השמש, אמר לי' (ר"ג), בא ואראך דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי לי' כמיהין ופטריות" (שיוצאין כמות שהן בלילה אחד, ורחבין ועגולין כגלוסקאות ¹⁴⁰⁶ ); והרי "כמיהין ופטריות" צומחים מאליהם, ללא חרישה וזריעה כו'.

אבל עדיין אין זו ראי' מוכחת, כי, בנוגע ל"כלי מילת" – הראה לו "נברא בר קורא" "סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך"130, ועד"ז בנוגע ל"אילנות שמוציאין פירות בכל יום" – "אחוי לי' צלף"; והרי דברים אלו לא צומחים מאליהם, אלא ע"י חרישה וזריעה כו'. ומזה מובן, שגם לעתיד לבוא שארץ ישראל תוציא דברים מוכנים, עדיין יהי' צורך בחרישה וזריעה כו'.

וההסברה בזה – לפי שתכלית העילוי דלעתיד לבוא היא הפעולה בתחתונים דוקא,

– שזהו הטעם ששלימות השכר דלעת"ל תהי' בתחיית המתים לנשמות בגופים דוקא ¹⁴⁰⁷ (אע"פ שגם הנשמה וגם הגוף יחיו אז מזיו השכינה, כך, שלכאורה אין צורך בגוף הגשמי), והיינו, שהחידוש דלעת"ל הוא שכל העילויים צריכים להיות באופן שיומשך ויתגלה גם בגוף, כיון שהכוונה היא שיהי' הגילוי בתחתונים דוקא.

ומתאים גם עם הידוע שלעתיד לבוא יהי' הענין ד"נקבה תסובב גבר" ¹⁴⁰⁸ , ו"אשת חיל עטרת בעלה" ¹⁴⁰⁹ , ועד"ז בספירות, בנוגע לספירת

191

המלכות, שהיא אמנם הספירה האחרונה, אבל שרשה למעלה מכל הספירות ¹⁴¹⁰ –

ומטעם זה תצטרך להיות לעת"ל גם עבודת התחתונים, ולכן, גם כאשר הארץ תוציא דברים מוכנים, יהי' זה לאחרי עבודת האדם בחרישה וזריעה דוקא.

*

כו. יש עוד ענין שצריך לדבר אודותיו (עם היותו ענין פרטי) – בנוגע ל"תהלוכה" ("פּאַראַד") של ל"ג בעומר ¹⁴¹¹ :

למרות שהי' כבר מוכן ומסודר (הן כאן והן בשאר המקומות) כל מה שקשור ל"פּאַראַד" (כולל גם בנוגע להכנות שלי לצאת להשתתף כו') – הנה לפתע אירע ¹⁴¹² בד' אמות אלו ענין בלתי טבעי לגמרי, ששולל לגמרי את האפשרות להשתתפותי ב"פּאַראַד".

[וזוהי גם הסיבה להתוועדות ביום הש"ק זה – דכיון שידעתי שלא אוכל להשתתף ב"פּאַראַד", "הברחתי" ("אַריינגעשמוגלט") התוועדות ביום הש"ק, כדי לומר את הדברים שהייתי אומר בפני הילדים. וכיון שהילדים לא צריכים להפסיד, בודאי ימסרו להם את תוכן הדברים].

וכאן התחילו מיד לכתוב פתקים של שאלות, טענות ומענות כו', היתכן, איך יוכלו להסתדר ב"פּאַראַד" ללא השתתפותי, ו"הסבירו" ¹⁴¹³ את המהות שלי... ועד כמה תהי' שבירת הרוח וכו' אם לא אשתתף וכו'; וגם הבטיחו וקיבלו על עצמם ענינים נעלים וכו'.

ובכן: להוי ידוע מלכתחילה שלא יועילו כל הטענות ומענות כו'. – בודאי כוונתם רצוי' וכו', אבל אין להם מה לבקש ממני, שכן, עד כמה שהם רוצים שאצא להשתתף, גדול יותר כמ"פ ככה רצוני לזכות

192

להשתתף בענין של קידוש שם שמים ברבים, שקשור עם ר"ע ורשב"י וכו',

– ומה גם שסוכ"ס הצליחו לפעול אצל אנשי הצבא שגם במירון יוכלו לשמוע את הדברים הנאמרים, ואודה ולא אבוש לומר שזהו דבר שבפירוש תופס מקום אצלי, ובמדה מסויימת עכ"פ הרי זה בודאי "לשם שמים" –

אבל המציאות בפועל היא ¹⁴¹⁴ שנמנע הדבר בגלל מאורע הנ"ל שאירע בסמיכות לל"ג בעומר – בכ"ט לעומר, וכדרכי לקשר כל ענין ולומר שיש בו הוראה מלמעלה כו', על יסוד דברי הרמב"ם ¹⁴¹⁵ שאסור לומר ש"דבר זה ממנהג העולם אירע לנו .. נקרה נקרית כו'", וצריך לפשפש במעשיו וכו'.

ובנוגע לשאלה מהי ה"אשמה" של ל"ג בעומר בזה? – מצינו שבדוגמת זה אירע אצל רשב"י: מסופר בגמרא125 אודות תלמיד אחד שנכנס לישיבה של רשב"י (אף שלא הי' תלמיד קבוע כו') שסיפר דברים שאמר רשב"י ו"נשמעו למלכות", ובגלל זה הוצרך רשב"י להתחבא ולהסתתר במערה. ועד"ז במאורע הנ"ל – שהי' ענין של "מסירה" על איש ישראל, שבגלל זה הוצרך להסתתר ולהתחבא כו'.

כז. ובנוגע לשאלה איך יוכלו להסתדר בלי השתתפותי – חפשתי ומצאתי הוראה בשיחת שביעי של פסח שנאמרה לפני שלושים שנה ("ויהי בשלושים שנה" ¹⁴¹⁶ ):

בשיחה הנ"ל ¹⁴¹⁷ מסופר אודות "פדיון" שכתב הצמח-צדק,

– ובהקדמה, שאף שבודאי אי אפשר להידמות להצ"צ, וכנ"ל (סי"ב) בנוגע למשה רבינו ש"מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'", מ"מ, "אפס קצהו ושמץ מנהו"75 יש ללמוד מזה, ובפרט שזהו ענין שנדפס ע"י נשיא בישראל, הרי זה בודאי נוגע לדורות ¹⁴¹⁸ –

ומועתק שם כל נוסח ה"פדיון" ¹⁴¹⁹ – שבכלל הרי זה דבר פלא

193

לפרסם ולהדפיס לכל נוסח של "פדיון"; "אַ פדיון איז דאָך אַ פדיון"... – כולל גם מה שמוסיף ומסיים לאחרי שמבקש "לעורר רחמים שיתבטלו הגזירות": "ואם ¹⁴²⁰ הנני זוכה יה"ר שיתבטלו על ידי".

ומזה למדים ב' ענינים: (א) מבלי הבט על כך שהצ"צ ביקש שיתבטלו הגזירות, יתכן שיתבטלו הגזירות שלא על ידו, (ב) שכדי שיהי' הדבר על ידו, יש צורך בזכות מיוחדת.

ומזה מובן גם בנוגע לעניננו, שכנראה, (א) יכול ה"פּאַראַד" להתקיים שלא על ידי, (ב) וכדי שאשתתף בו הנני צריך לזכות מיוחדת... ובמילא צ"ל הענין דיפשפש במעשיו כו', ולא רק ב"עשה טוב", אלא גם ב"סור מרע" ¹⁴²¹ .

ואין לתמוה אין יתכן מעמד ומצב כזה ¹⁴²² , בה בשעה שבודאי פועלים ריבוי ענינים טובים כו' ¹⁴²³ – כיון שנמצאים בזמן הגלות, עליו נאמר ¹⁴²⁴ "היינו כחולמים", ש"החלום (שבעת השינה) הוא מחבר שני הפכים .. וכך הענין בגלות, שניצוץ אלקות בנפש האדם שהוא בבחינת שינה .. יכול הוא להרכיב ב' דברים הפכים, להיות כל היום טרוד במו"מ .. הגם שבתפלה מעורר את האהבה כו' .. אעפ"כ אחר התפלה חולפת ועוברת האהבה, ואינו שם ללבו כי הוא היפוך ההתבוננות שבתפלה כו'" ¹⁴²⁵ .

כח. ויש בזה עוד ענין – בנוגע לסוגיא של מזיק וניזק ¹⁴²⁶ :

רבינו הזקן מבאר באגה"ק ¹⁴²⁷ בנוגע לשלילת ענין הכעס כו', ש"אילו הי' מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא הי' בכעס כלל. ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב .. על רוע בחירתו, אעפ"כ, על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום וכו'".

194

ומזה מובן בנדו"ד, שמצד אמיתית הענין, אין מקום לבוא בטענות לאלו שגרמו ענין הנ"ל, כיון ש"על הניזק כבר נגזר מן השמים", להודיעו מעמדו ומצבו כו'.

אמנם, מצינו לגבי מזיק חבירו בגופו, ש"אע"פ שנתן לו חמשה דברים .. אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו" ¹⁴²⁸ , וטעם הדבר – כדי לבטל את הקפידא של הניזק כו'.

אבל בנוגע לעניננו אין צורך בבקשת מחילה, מכיון שמלכתחילה לא הי' כאן ענין של קפידא או שמץ של קפידא כו'.

כט. ובנוגע לפועל – בקשר ל"פּאַראַד" שייערך מחר:

זכות גדולה לכל אחד שישתתף בענין זה, הקשור עם ר"ע ורשב"י (ואלו שלא ישתתפו, גדולה הרחמנות עליהם), ולכן, מבלי הבט על כל הענינים הצדדיים כו' – יש להמשיך ולעסוק בזה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז.

ויש ללמוד מאלו שעושים זאת בכל שאר המקומות ¹⁴²⁹ – באה"ק, ובכו"כ מקומות בחו"ל: אוסטרלי', מונטריאל, פריז, מיניאַפוליס, שיקגו וכו', ולעשות זאת באופן שיגרום קידוש שם שמים ברבים וקידוש שם ליובאַוויטש.

[לאחרי השיחה (וכן לאחרי מנחה) התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון ¹⁴³⁰ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"].

______ l ______