ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות תשריהלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד)תרטז הקטנים מתי יתחילו להתענות

תרטז הקטנים מתי יתחילו להתענות

ובו י"א סעיפים

חמשת העינויים בקטנים

א כל¹³⁰⁵ הדברים האסורים ביום הכיפורים משום מצות עינוי בלבד, לא גזרו על הקטנים, לפיכך מותר לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן ¹³⁰⁶ .

אבל לא ירחיצנו בחמין כל גופו, אפילו הוחמו מבעוד יום, שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד, שהרי בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין¹³⁰⁷, אלא יש בה גם משום גזירת מרחץ (פירוש, שהבלנים הם חשודים להחם מים בשבת, ולכך אסרו לכנוס למרחץ בשבת) כמו שנתבאר בסימן שכ"ו¹³⁰⁸. ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים¹³⁰⁹, כמו שאסור להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם כמ"ש בסי' שמ"ג¹³¹⁰:

ב וכן אסור לגדול לנעול את הסנדל לקטן¹³¹¹, לפי שאין זה עינוי להקטן, שאינו חושש כל כך אם לא ינעול¹³¹². אבל אם הקטן נועל מעצמו, אם צריך למחות בידו, נתבאר בסימן שמ"ג¹³¹³ עיי"ש:

ג ועכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום, ואין מניעת הרחיצה והסיכה ביום הכיפורים נחשבת לו לעינוי כלל, אין לרחצו ולסוכו ביום הכיפורים, וכן הוא המנהג¹³¹⁴:

קטנים שהגיעו לחנוך מצות עינוי

ד וכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך מצות עינוי¹³¹⁵. אבל אם הגיע לחינוך, אסור להאכילו ¹³¹⁶ ולהשקותו ולסוכו ולרחצו¹³¹⁷ בידים, ועל דרך שנתבאר¹³¹⁸. ואם הוא מעצמו עושה אחד מדברים אלו, אין צריך למחות בידו, חוץ מאביו שצריך למחות בידו ולחנך את בנו במצות¹³¹⁹. אבל אמו אינה מצווה על כך¹³²⁰. אבל מכל מקום אסור לה ליתן לפניו לאכול¹³²¹, דהרי זה כאלו מאכילתו בידים¹³²²:

ה וכיצד הוא חינוכו¹³²³, קטן הבריא בן תשע שנים שלימות¹³²⁴ (פירוש¹³²⁵ שנשלמו לו תשע שנים לפני יום הכיפורים), או בן עשר שנים שלימות, אפילו הוא כחוש ותשש כח, מחנכין אותו לשעות מדברי סופרים. כיצד, אם היה רגיל לאכול בשתי שעות על היום מאכילין אותו בשלש, היה רגיל לאכול בשלש מאכילין אותו בארבע, לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות¹³²⁶. וכן הדין בקטנה הבריאה, אם היא בת ט' שנים שלימות, או בת עשר שנים שלימות, אפילו אינה בריאה¹³²⁷:

ו בן י"א שנים שלימות, בין זכר ובין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים כדי לחנכן במצות¹³²⁸.

ויש אומרים¹³²⁹ שאפילו בנות י"א שנים שלימות, וכן זכר בן י"ב שנים שלימות, אינן צריכין להשלים כלל, אפילו מדברי סופרים, אלא מחנכין אותן לשעות ועל דרך שנתבאר¹³³⁰, דכיון שהחינוך אינו אלא מדברי סופרים, לא רצו חכמים להחמיר עליהם כל כך שיתענ[ו] עד הלילה, ודי להם בחינוך שעות לפי כחם.

ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה. מכל מקום בנער שהוא כחוש ותשש כח ואינו חזק לסבול התענית, יש לסמוך על סברא האחרונה, ומותר להאכילו¹³³¹ אף שאין שום חשש סכנה אם ישלים¹³³²:

ז וכדרך שמחנכין אותן באיסור אכילה ושתיה הן לשעות והן להשלים וכמו שנתבאר, כך צריך לחנכ[ן] באיסור רחיצה וסיכה¹³³³ אפילו מדין התלמוד¹³³⁴, ולא מחמת המנהג בלבד¹³³⁵:

ח בן י"ג שנים שלימות, ונקיבה בת י"ב שלימות¹³³⁶, אם הביאו שתי שערות¹³³⁷ הרי הם כגדולים לכל המצות, וחייבים להשלים התענית מן התורה.

אבל¹³³⁸ אם עדיין לא הביאו שתי שערות, עדיין הן קטנים, ואין חייבין להשלים מן התורה. אבל חייבים להשלים מדברי סופרים¹³³⁹, לפי סברא הראשונה שביארנו¹³⁴⁰, שהיא עיקר.

ואפילו¹³⁴¹ בנער שהוא כחוש ותש כח, אין להקל לסמוך על סברא האחרונה שביארנו¹³⁴², דכיון שעברו לו י"ג שנים אנו חוששין שמא הביא כבר שתי שערות ונשרו¹³⁴³, לפי שדרך הוא להביא שתי שערות מיד אחר י"ג שנים¹³⁴⁴, ואם כן הרי יש כאן ספק שמא הוא חייב להשלים מן התורה.

ואפילו נשלמו לו הי"ג שנים ביום הכיפורים עצמו, שנולד ביום הכיפורים, אעפ"כ חייב להשלים¹³⁴⁵, אפילו הוא כחוש ותש כח, לפי שבתחלת כניסת ליל יום הכיפורים כבר נשלמו לו י"ג שנים¹³⁴⁶, ויש לחוש שמא הביא שתי שערות ביום הכיפורים ונשרו ביום הכיפורים¹³⁴⁷, וכל ספק של תורה הולכין בו להחמיר:

ט במה דברים אמורים, ביום הכיפורים שהוא מן התורה. אבל בשאר תעניות שאינן אלא מדברי סופרים, אין צריכין להתענות אלא אם כן ידוע שהביאו שתי שערות¹³⁴⁸:

י קטן שהוא פחות מבן תשע שנים שלימות אין מענין אותו ביום הכיפורים, ואפילו אם הקטן רוצה להחמיר על עצמו מוחין בידו, כדי שלא יבא לידי סכנה¹³⁴⁹:

יא מה שאין מדקדקים עכשיו שיתענה קטן כשהוא בן י"א שנים שלימות, לפי שהכל לומדים עכשיו¹³⁵⁰, והתורה מתשת כחם¹³⁵¹ ולכך אינן חשובין כבריאין לענין זה, וכבר נתבאר¹³⁵² שכל שאינו בריא אינו צריך להשלים, לפי שיש לסמוך על סברא האחרונה שבארנו. ועוד, דבזמן הזה שירדה חולשה לעולם¹³⁵³ מן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא לענין זה¹³⁵⁴ אלא אם כן ידוע שהוא בריא וחזק לסבול:

הערות

1305. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) חמשת העינויים בקטנים (ס"א-ג). (ב) קטנים שהגיעו לחנוך מצות עינוי (ס"ד-יא).
1306. ברייתא עח, ב (תינוקות מותרין בכולן). גמרא שם (מותרין לכתחלה קתני (שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו, רש"י) ... לא גזרו בהו רבנן). ר"ן ב, ב (מוכח בגמרא שמותרים גדולים להאכילן ולהשקותם ולהרחיצם ולסוכם). טור ושו"ע ס"א (התינוקות מותרים בכל אלו). רמ"א ס"א (להאכילם, אפילו בידים שרי). מ"א סק"א (נראה לי דודאי כל דבר שהוא משום עינוי, לא גזרו בקטן, ולכן מותר גדול לרחצן בצונן ולסוכן בידים, כדאיתא בגמרא בהדיא). והיינו שלא גזרו חכמים מצות חנוך על הקטנים באיסור אכילה, עד שימלאו לו ט' שנים, כדלקמן ס"ד (וכיצד הוא חינוכו, קטן הבריא בן תשע שנים שלימות ... מחנכין אותו לשעות מדברי סופרים. כיצד, אם היה רגיל לאכול בשתי שעות על היום מאכילין אותו בשלש). וכיון שלא הגיע לגיל זה, מותר להאכילו בידים. ואף שנתבאר לעיל סי' שמג ס"ה (לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים). מכל מקום נתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (שלא אסרו להאכילו איסור בידים, אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה, אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו, אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה), וסי' תעא ס"י (ואף על פי שאסור להאכיל הקטן בידים דברים האסורין, אפילו אינן אסורין אלא מדברי סופרים, מכל מקום דברים שאינן אסורים מחמת עצמן אלא שהוא זמן איסור, כגון מצה בערב פסח, או לאכול קודם קידוש, מותר להאכילם בידים אם הם צריכין לכך, כמו שמותר להאכילם בידים ביום הכיפורים, ואין מענין אותם אפילו יכולין לסבול התענית). וכל זה הוא דוקא כשעדיין לא הגיע למצות חנוך עינוי, וכדלקמן ס"ד (אבל אם הגיע לחינוך, אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בידים ... דהרי זה כאלו מאכילתו בידים). והיינו שכיון שחכמים גזרו עליו מצות חנוך עינוי, חל גם בזה איסור האכלתו בידים, כדלעיל סי' שמג ס"ה (ואפילו דברים האסורים מדברי סופרים אסור להאכילו). וכעין זה הוא גם במצות אכילה בסוכה, שאחר שאינו צריך לאמו, אסור להאכילו בידים חוץ לסוכה, כדלקמן סי' תרמ ס"ד (ומותר לה ליתן לפניו לאכול חוץ לסוכה אע"פ שיודעת שבודאי לא יכנוס לסוכה לאכול אלא יאכל במקום שנתנה לפניו, אין בכך כלום, כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ לסוכה), הרי שאסור לה להאכילו בידים משום איסור "לא תאכילום" חוץ לסוכה, כיון שמחמת מצות חנוך חייב לאכול בסוכה דוקא. ואף שמצות חנוך היא על האב, ולא על הבן, כדלקמן הל' תלמוד תורה פ"א ה"א (שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים). מכל מקום, אחרי שחייבו חכמים את אביו לחנכו, חלה גם על הבן מצות חנוך, כדלעיל סי' קפו ס"ג (הקטן ... מוציא הוא את מי שלא אכל כדי שביעה ... כיון שאינו חייב מן התורה אלא מדברי סופרים ... שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו).
1307. מ"א שם (נראה לי דודאי כל דבר שהוא משום עינוי לא גזרו בקטן, ולכן מותר גדול לרחצן בצונן ולסוכן בידים, כדאיתא בגמרא בהדיא. אבל רחיצה בחמין, שאסורה אפילו בשבת, אף בתינוק אסור).
1308. סעיף א (אסרו חכמים לרחוץ כל גופו או רובו בחמין ... מפני הבלנים שהיו מחמין בשבת ואמרו מערב שבת החמנו ... אבל מותר לרחוץ בחמין פניו ידיו ורגליו או שאר אברים, כל שאינו רוחץ רוב גופו).
1309. לענין רחיצת קטן בשבת, ראה לעיל סי' שלא סי"א (ודינו לרחוץ בשבת אם רצו, כדין רחיצת כל אדם, שאסור אפילו בחמין שהוחמו מבעוד יום, אלא פניו ידיו ורגליו בלבד, כמ"ש בסימן שכ"ו), ולענין רחיצת קטן ביום טוב, ראה לעיל סי' תקיא ס"א (תינוק שדרך לרחצו בכל יום, מותר לרחוץ כל גופו בבת אחת אפילו בחמין שהוחמו ביום טוב לצורך שתיה, דכיון שהוא צרכו של תינוק לא גזרו עליו ... ועכשיו בזמן הזה שאף בחול פעמים שאין רוחצים את התינוק שנים או שלושה ימים, אף ביום טוב אסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו ביום טוב) .
1310. סעיף ה (לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים. ואפילו דברים האסורים מדברי סופרים אסור להאכילו...וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפילו בדברים האסורים משום שבות). וכן הוא גם בשאר מלאכות האסורות בשבת, כדלעיל סי' רסו ס"י (ויכול ליתנו לקטן ... ומכל מקום ... צריך ליתנו להם כשעקרו רגליהם ללכת, וליטלו מהם כשהם רוצים לעמוד, כדי שלא יעשו עקירה והנחה ... שאף שאינו מצווה על שביתתם, מכל מקום הרי אסור להאכילם דבר האסור בידים מן התורה כמו שיתבאר בסי' שמ"ג). סי' שא סכ"א (הבנים יוצאין בזגין של זהב הארוגים או תפורים להם בכסותם לנוי ... אם יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת, שאסור להשמיע קול של זוג העשוי לקשקש בו התינוק, כמו שיתבאר בסי' של"ח ושל"ט. ואע"פ שכאן עושה זאת הקטן, ואין אנו מצווים להפריש הקטן מחלול שבת, מכל מקום אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו, שהרי זה כמאכילו איסור בידים). סי' שמג ס"י (מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם, כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי' ש"מ, אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי, כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו כמו שנתבאר למעלה. רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק).
1311. ברייתא ו גמרא עח, ב (חוץ מנעילת הסנדל). טור ושו"ע ס"א (חוץ מבנעילת הסנדל).
1312. גמרא שם (הנך דלאו רביתייהו, גזרו בהו רבנן, הנך דרביתייהו הוא, לא גזרו בהו רבנן). טור ולבוש ס"א (חוץ מנעילת הסנדל שאין חוששין כל כך אם לא ינעלו).
1313. ס"א (קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות, או שמחלל שבת לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו).
1314. לבוש סוף ס"ב (ובזמן הזה אין נוהגין לרחוץ ולסוך אותם כלל באלו הארצות). מ"א סוף סק"א (ובזמן הזה אין נוהגין לרחצן ולסוכן כלל (לבוש)). וראה גם לעיל סי' שלא סי"א (עכשיו לא נהגו ברחיצה כלל בקצת מדינות, ודינו לרחוץ בשבת אם רצו, כדין רחיצת כל אדם). סי' תקיא ס"א (ועכשיו בזמן הזה שאף בחול פעמים שאין רוחצים את התינוק שנים או שלושה ימים, אף ביום טוב אסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו ביום טוב).
1315. שיתבאר לקמן ס"ה ואילך.
1316. מ"א סק"ב (נראה לי דלא תתן להם לאכול, דהוי כמאכילו נבילות בידים, ולא דמי לסוכה שרשאים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה, דהתם באכילה אין איסור, והיא נותנת לו, ומה לה אם יאכל בסוכה או חוץ לסוכה, ואינה מחוייבת להכניסו לסוכה, משא"כ כאן דהאכילה בעצמה אסור והוי כנותנת לו נבילה). ויתבאר לקמן סי' תרמ ס"ד (אמו אינה חייבת לחנכו במצות, והרי היא אצלו כשאר כל אדם, ומותר לה ליתן לפניו לאכול חוץ לסוכה. אף על פי שיודעת שבודאי לא יכנוס לסוכה לאכול אלא יאכל במקום שנתנה לפניו, אין בכך כלום, כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ לסוכה). ואף לענין אכילה נתבאר לעיל סי' שמג ס"י (מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם, כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי' ש"מ, אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי, כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו, כמו שנתבאר למעלה. רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק).
1317. כדלקמן ס"ז (וכדרך שמחנכין אותן באיסור אכילה ושתיה ... כך צריך לחנכ[ן] באיסור רחיצה וסיכה).
1318. ס"א-ב (בדברים האסורים אף בלא הגיע לחנוך, כן הוא כאן באכילה כשהגיע לחנוך).
1319. תוס' ישנים פב, א ד"ה בן (השתא חנוכי מחנכינן, אפרושי מאיסורא מיבעיא ... ור["י] אומר, דחנוך לא שייך אלא באב, אבל באדם אחר לא שייך ביה חנוך, הלכך נמי אין נזהרין להפרישו). הגהות מיימוניות פ"ב אות כ (פיר"י כל חינוך קטנים לא שייך אלא באב, עיי"ש בתוספות). הובא במ"א שם. וכדלעיל סי' שמג ס"ב (אביו, כיון שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה משהגיעו לחינוך, כל שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא תעשה, ואפילו על איסור של דברי סופרים).
1320. תוס' ישנים שם (ומעשה דהילני המלכה ... שמא הוה להם אב וחנכם בכך). וכדלעיל שם ס"ד (אבל אמו אין מצווה עליו כלל בין במצות עשה בין בלא תעשה), ושם נסמן (הערה יח).
1321. מ"א שם (כנסמן לעיל הערה 12 ).
1322. נתבאר לעיל (הערה 2 ).
1323. משנה פב, רע"א (התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן). ברייתא שם (אי זה חינוך, היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו לשלש, בשלש מאכילין אותו בארבע).
1324. גמרא שם (הא בחולה (כחוש ותשוש כח, רש"י) הא בבריא ... רב נחמן אמר, בן ט' בן י' מחנכין אותן לשעות). רי"ף ג, ב (קיימא לן ... דמשלימין מדרבנן כדי לחנכן ... ובן תשע ובן עשר מחנכין אותן לשעות כדרב נחמן, שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש, בשלש מאכילין אותו בארבע). ר"ן ג, ב ד"ה ופסק (ופסק הרב אלפסי ז"ל בחנוך ובהשלמה דרבנן כרב נחמן, משום דאמר מילתא מציעתא. הלכך בן תשע שלמות בבריא, ובן עשר שנים שלמות בחולה, מחנכין אותן לשעות, שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש, בשלש מאכילין אותו בארבע). רמב"ם פ"ב ה"י (קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות. כיצד, היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש, היה רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע). מ"מ שם (ופירוש דברי רבינו הוא, בן ט' שנים ששלמו תשע שנים וכן בן עשר ששלמו לו עשר). שו"ע ס"ב (קטן (הבריא, רמ"א) בן ט' שנים שלימות, ובן י' שנים שלימות, מחנכין אותו לשעות. כיצד, היה רגיל לאכול בב' שעות ביום, מאכילין אותו בשלשה. היה רגיל לאכול בג', מאכילין אותו ברביעית). ט"ז ס"ק ב (זה אינו מדוקדק, דהא מאכילין אותו בשלשה גם כן היינו ברביעית, אלא צריך לומר בארבע, והיינו בחמישית. וכ"ה ברמב"ם). והיינו שאף שנתבאר לעיל סי' שמג ס"ג (ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו). מכל מקום לא הצריכו חכמים לחנכו בתענית, אף שהוא חריף ויודע, עד שימלאו לו ט' או י' שנים. וכעין זה הוא במצות אכילה בסוכה, שלא הצריכו חכמים לחנכו עד שימלאו לו ו' או ז' שנים, כדלקמן סי' תרמ ס"ג (מדברי סופרים, כל קטן שאינו צריך לאמו, דהיינו בן שש שנים שלימות, ואם הקטן חכם וחריף בענין שאינו צריך לאמו אפילו כשהוא בן חמש שנים שלימות, חייב בסוכה כדי לחנכו במצות). וכן הוא במצות ציצית, כדלעיל סי' טז ס"א (שהגיע לכלל חינוך מצות ציצית, דהיינו שהוא בן ט' שנים, שאז הוא מתהלך לבדו בשוק וטליתו עליו ואין צריך לשמור טליתו שלא יאבד ממנו). ובפסקי הסדור הלכות ציצית (ובקטנים שהגיעו לחנוך, דהיינו מבן שש שנים). ובספר המנהגים חב"ד ע' 87 (שלש שנים ... מיום הגזיזה והנחת פיאות הראש, נהגו להדר להרגיל את התינוק בענין נשיאת טלית קטן).
1325. ר"ן ג, א (כל השנים האמורים בשמועה זו שנים שלמות הן, שחל יום הכיפורים להיות בשנה שלאחר זמן). וראה לקמן הל' תלמוד תורה בקונטרס אחרון ס"ק א (קרוב לסוף) מתי שנים האמורות בתלמוד הן שלימות.
1326. רמב"ם שם. שו"ע שם (לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות).
1327. ר"ן ג, ב (ולא מפליגינן בחנוך שעות ובהשלמה דדבריהם בין תינוק לתינוקת כלל). רמ"א שם (והוא הדין לקטנה הבריאה). והיינו שאף שלענין החיוב מן התורה יש הפרש בינהם, כדלקמן ס"ח (בן י"ג שנים שלימות ונקיבה בת י"ב שלימות). מכל מקום אין הפרש בינם לענין חנוך לשעות.
1328. רב נחמן ב גמרא שם (בן י"א בן י"ב, משלימין מדרבנן). רי"ף שם (דמשלימין מדרבנן כדי לחנכן, מבן אחת עשרה, בין לתינוק בין לתינוקת). רמב"ם שם (בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות). מ"מ שם (בבן י"א ששלמו). שו"ע שם (בן י"א, בין זכר בין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים כדי לחנכן במצות).
1329. רבי יוחנן בגמרא שם (השלמה דרבנן ליכא). הלכות גדולות הל' יוה"כ לא, ג (וגבי תינוקות קיי"ל הלכה כרבי יוחנן דאמר, בת שתים עשרה שנה ויום אחד משלימין מדאורייתא בתינוקת, בן שלש עשרה שנה ויום אחד משלימין מדאורייתא בתינוק). הרי"ץ גיאת הל' יוה"כ ע' נה (מחנכין אותו בין י"א בן י"ב, ומשלימין בן י"ג ויום אחד). תוס' כתובות נ, א ד"ה ובת (אשמעינן דלית לן השלמה דרבנן, כרבי יוחנן בפרק בתרא דיומא). אור זרוע ח"ב סוס"י רעח (נראה בעיני שהלכה כר' יוחנן). רוקח סי' ריז (תינוקות להתענות קיימא לן כרבי יוחנן, בת י"ב שנה ויום אחד או זכר בן י"ג שנה ויום אחד). יראים השלם סוס"י נא (קיימא לן כר' יוחנן דאמר בן עשר בן י"א מחנכין אותן לשעות, בן י"ב בתינוקות משלימין מדאורייתא, אבל השלמה דרבנן לית לן). הגהות מיימוניות פ"ב אות י (הלכות גדולות דפסק כר' יוחנן ... והר"א בר יב"ק כתב גם כן כר' יוחנן, וכן רא"ם בשם ה"ג). רמ"א ס"ב (ויש אומרים שאינן צריכין להשלים מדרבנן כלל).
1330. סעיף ה.
1331. כיון שלא הצריכוהו להשלים, הרי אחרי שהתענה לשעות, דינו כתינוק שמותר להאכילו, כדלעיל ס"א (מותר לגדול להאכיל את הקטן).
1332. תרומת הדשן סי' קנה (יראה, אף על גב דרמב"ם ורב אלפס ויתר הגאונים פסקו כרב הונא וכרב נחמן בר יצחק, דסבירא להו השלמה מדרבנן. נראה דבנער כחוש ורך מצינו לסמוך על דברי ה"ג ותוס' פ' נערה (כתובות נ, א ד"ה ובת) דפסקו כרבי יוחנן דהשלמה דרבנן ליכא, אלא חינוך שעות). רמ"א שם (ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש ואינו חזק להתענות). ועכשיו אין מדקדים בזה גם בשאר הילדים, כדלקמן סי"א.
1333. טור (וכדרך שמחנכין אותם באכילה, כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה). רמ"א ס"ב (וכל מקום שמחנכין אותו באכילה, מחנכין אותו ברחיצה וסיכה). וכדלעיל ס"ד (אבל אם הגיע לחנוך, אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בידים).
1334. מדתנן פב, א "התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן", נראה שבכל העינויים מחנכים אותן.
1335. המוזכר לעיל ס"ג (ועכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום ... אין לרחצו ולסוכו ביום הכיפורים, וכן הוא המנהג).
1336. גמרא פב, א (בן י"ג משלימין מדאורייתא בתינוק). רי"ף ג, ב (בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת, ובן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק). רמב"ם פ"ב הי"א (בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ובן שלש עשרה שנה ויום אחד ... הרי הן כגדולים לכל המצות, ומשלימין מן התורה). שו"ע ס"ב (בת י"ב ויום אחד, ובן י"ג ויום אחד ... הרי הם כגדולים לכל מצות ומשלימים מן התורה).
1337. רמב"ם ושו"ע שם (שהביא שתי שערות). וכדלעיל סי' נה סי"ב (לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד). ולכן גם כאן שהצריכו שבן י"ג ישלים מדאורייתא, היינו דוקא כשהביא שתי שערות.
1338. סיכום ההלכה של בן יג שנים שלימות או בת יב שנים שלימות שלא הביאו ב' שערות: (א) בדקו כל היום שמלאו לו י"ג, וראו בבירור שעדיין לא הביא ב' שערות, אינו משלים תענית יום כיפור אלא מדברי סופרים. (ב) בדקו סתם ולא מצאו שערות, "חוששין שמא נשרו, שהוא ספק דאורייתא", וביום כיפור חייב להשלים התענית (ס"ח), אבל לא בשאר תעניות שמדברי סופרים (ס"ט), וגם לא בכתמים שמדברי סופרים (יו"ד קצ, ד). (ג) לא בדקו בשערות, הוי חזקה שהביא ב' שערות, וסומכים במצות מדברי סופרים (נה, ו), ולא במצות של תורה (קצט, ט). וחוששים לה אף לענין כתמים שמדברי סופרים (יו"ד קצ, ב).
1339. רמב"ם שם. שו"ע שם (אבל אם לא הביאו שתי שערות, עדיין קטנים הם, ואינן משלימין אלא מדברי סופרים). ונתבאר בתרומת הדשן סי' קנה (ורמב"ם דכתב קטן בן י"ג שנים ולא הביא שתי שערות משלים מדברי סופרים, איהו כתב הפסק לזמן חכמי התלמוד שהיו בקיאים בבדיקה, כגון דאשלימו ליה לקטן י"ג שנה ביום הכיפורים, ובדקינן ליה כולי יומא דלא אתי שערות, דכהאי גוונא ליכא למיחש שמא נשרו, ולכך עדיין כקטן בן י"ב שנה הוא, ומשלים מדברי סופרים, כדסבירא ליה לרמב"ם דהשלמה מדרבנן אית לן). וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' סב ד"ה אך ורק, אם גם האידנא יש לסמוך על בדיקה זו.
1340. סעיף ו (בן י"א שנים שלימות, בין זכר ובין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים). שהיא דעת הרמב"ם והשו"ע להצריכו להשלים מדברי סופרים.
1341. והיינו שהאמור לעיל מיירי כשבדקוהו וראו בבירור שעדיין לא הביא שתי שערות, ולכן "אינן משלימין אלא מדברי סופרים". אבל אם בדקוהו סתם ולא מצאו שערות, חייב להשלים מחמת "ספק של תורה", שמא הביא שתי שערות ונשרו .
1342. תרומת הדשן סי' קנה (נער אחד כחוש וקטן באיבריו ובגופו והוא בן י"ג שנים ויום אחד, אבל אין שום שערות נראים בו כל עיקר ... נראה דחייב להשלים מטעם ספק דאורייתא ... וחוששין שמא נשרו הואיל והגיע לכלל שנותיו). רמ"א ס"ב (ואפילו הוא רך וכחוש, צריך להשלים, דחיישינן שמא נשרו השערות). ט"ז ס"ק ה (דהוה ספיקא דאורייתא דשמא נשרו הסימנים). ולענין פחות מכשיעור, ראה שו"ת צמח צדק שם ד"ה ומעתה (שרבנו עשה מעשה בילד קטן וחלוש שהי' לו חום ונתרפא כו').
1343. נדה מו, א (חוששין שמא נשרו). טור ושו"ע אהע"ז סי' קנה ס"כ (שאף על פי שאין מוצאין לה סימנין, חוששין שמא נשרו, שהוא ספק דאורייתא).
1344. כדלעיל סי' נה ס"ו (אם לא הביא ב' שערות, אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן ... ומכל מקום אין צריך לבדוק בשערות בכל שהגיע לכלל שנותיו, דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד, שכיון שתפלה מדברי סופרים סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיון שהגיע לכלל שנותיו שראוי להביא בהן ב' שערות), וסי' קצט סוף ס"ט (ובשל תורה אין סומכין על חזקה זו).
1345. מ"א סק"ג (ואפילו הוא נעשה בן י"ג ביום כיפור).
1346. כדלעיל סי' נג סוף סי"ג (ומה שאמרו י"ג שנה ויום אחד, לא שצריך יום אחד יותר על י"ג שנה, אלא לומר שצריך י"ג שנה שלימות מיום אל יום, ולא שיום אחד בשנת י"ג נחשב שנה, אבל מיד שהגיע תחילת כניסת היום שנולד בו וכלו בו י"ג שנה שלימות, הרי מקצת כניסת היום זה נחשב כיום שלם, והרי הוא בן י"ג ויום אחד).
1347. תרומת הדשן שם בסופו. הובא ב"י סוף הסימן (כגון דאשלימו ליה לקטן י"ג שנה ביום הכיפורים, ובדקינן ליה כולי יומא דלא אתי שערות, דכה"ג ליכא למיחש שמא נשרו, ולכך עדיין כקטן בן י"ב שנה הוא). משא"כ אם לא בדקו "כולי יומא דלא אתי שערות", חיישינו שהביא ב' שערות בתחלת כניסת ליל יום הכיפורים ונשרו ביום הכיפורים.
1348. מ"א שם (אבל שאר תעניות משמע דאין צריך להתענות, אלא אם כן יש לו ב' שערות). משמע שאם לא בדקו כלל, אין צריך להתענות בתעניות שמדברי סופרים; אף שנתבאר לעיל סי' נה ס"ו (שכיון שתפלה מדברי סופרים סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיון שהגיע לכלל שנותיו שראוי להביא בהן ב' שערות). וכן חוששים לחזקה זו לחומרה בכתמים דרבנן, כדלקמן יו"ד סי' קצ ס"ק ד (ולא הביאה ב' שערות, ואין חוששין שמא נשרו, כמו שחוששין לענין חליצה, משום דכתמים דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. אבל כל שלא בדקוה, חזקה הביאה סימנין). וראה הוספות למנחת פתים או"ח. שו"ע אדה"ז המבואר.
1349. משנה פב, א (התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים). רמב"ם פ"ב הי"א (קטן שהוא פחות מבן תשע, אין מענין אותו ביום הכפורים, כדי שלא יבא לידי סכנה). כלבו סי' סט לד, ג (פירוש, שאין מניחין אותן להתענות). שו"ע ס"ב (קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו ביום כיפור, כדי שלא יבא לידי סכנה). רמ"א שם (אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחין בידו).
1350. ב"ח סוף הסימן (מנהגינו שנתפשט בכל מקום שאין מדקדקין בתינוק, אפילו כשהוא בריא, אם אינו מתענה כשהוא עומד בשנת י"ב ... דמאחר שכולם לומדין, דינו כחולה). מ"א סוף סק"ב (מה שאין מדקדקין בזמן הזה להתענות תינוק בשנת י"ב, משום דהכל לומדים והוי כחולים ... (ב"ח)).
1351. ישעי' כח, כט (הפליא עצה הגדיל תושיה). סנהדרין כו, ב (אמר ר' חנן, למה נקרא שמה תושיה, מפני שהיא מתשת כחו של אדם). רש"י כתובות נ, א ד"ה ובתינוקת (מתשת כח בלימוד תורה).
1352. סעיף ו (בנער שהוא כחוש ותשש כח ואינו חזק לסבול התענית, יש לסמוך על סברא האחרונה), והיינו שאינו משלים התענית, רק מחנכין אותו לשעות.
1353. ראה הוריות יג, ב (האידנא דחלשא עלמא). לעיל סי' מו ס"ו (תשות כח שירדה לעולם).
1354. ב"ח שם (עוד מצאתי כתוב וז"ל מסתברא דבזמן הזה מסתמא חשיבי חולים, כיון דלא בקיאין אימת, ספק נפשות להקל). מ"א שם (ועוד דסתמא חשיבי חולים (ב"ח)).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.