ש"פ תבוא, ט"ז אלול, ה'תשל"ב

226

בס"ד. ש"פ תבוא, ט"ז אלול, ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

והי'

כי תבוא אל הארץ אשר הוי' אלקיך נותן לך וירשתה וישבת בה וגו' ¹⁴⁰⁸ . וצריך להבין ¹⁴⁰⁹ מה שתחילה נאמר נותן לך, שהו"ע המתנה, ולאח"ז נאמר וירשתה, שהו"ע הירושה, אף שמתנה וירושה הם ב' ענינים שונים [ומהחילוקים שביניהם, שמתנה היא מדעת הנותן, ועד שכל הנותן בעין יפה הוא נותן ¹⁴¹⁰ , ואילו ירושה הוא דבר שבא בהכרח, שהרי אם התנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ¹⁴¹¹ , ועוד זאת, שענין הנתינה הוא בדבר נפרד שחוץ הימנו, ואילו ענין הירושה קשור עם עצם מציאותו של המוריש (ער גיט אַוועק זיך אַליין), שהיורש עומד במקום המוריש, כמ"ש ¹⁴¹² תחת אבותיך יהיו בניך], ואעפ"כ נאמרו כאן ב' הענינים, נותן לך וירשתה. והנה, ענין זה נאמר בנוגע למצות ביכורים, כהמשך הכתוב ¹⁴¹³ , ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו', ומבאר כל פרטי הענינים דמצות ביכורים, שהחיוב בזה הוא כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה, מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה ¹⁴¹⁴ . והיינו, שאע"פ שכן הוא בכמה מצוות התלויות בארץ, הרי אריכות הדברים בזה נאמרה בנוגע למצות ביכורים דוקא, ומזה מובן, שמצות ביכורים היא הכלל שבענין זה, וממנה למדים לשאר המצוות התלויות בארץ ¹⁴¹⁵ , שהם כמו פרטים בכלל זה. וענין זה מובן גם ממה שאמרו רז"ל במדרש תנחומא ¹⁴¹⁶ , צפה משה ברוח הקודש וראה שביהמ"ק עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום, שמזה מובן שביכורים הו"ע כללי, כמו ג' התפלות שכנגד תמידין תקנום ¹⁴¹⁷ . אך צריך להבין הענין בזה, מדוע ביכורים הם ענין כללי, וגם מהו הקשר דתפלות לביכורים שלכן התקין משה תפלות במקום הביכורים.

227

ב) אך

הענין הוא ¹⁴¹⁸ , דהנה, ענין הביכורים שהם ראשית (פרי האדמה) מורה על הקדימה לכל סדר ההשתלשלות, והיינו, שנוסף לכך שבכללות סדר ההשתלשלות יש קדימה ואיחור, הרי יש ענינים שהיו עוד קודם שנברא העולם, כדאיתא במדרש ¹⁴¹⁹ שני דברים קדמו לעולם, תורה וישראל, וביניהם גופא ישראל קדמו לתורה, שנאמר צו את בנ"י דבר אל בנ"י [והיינו, שזה גופא שישראל קדמו לתורה יודעים מהתורה. וע"ד המבואר במ"א ¹⁴²⁰ לענין מצות התשובה, שעם היותה למעלה מתורה, שלכן יש בכחה לתקן הפגמים של העובר על דברי תורה, מ"מ, התגלות מעלת התשובה גופא היא ע"י התורה. וטעם הדבר, לפי שהתורה היא תורת אמת ¹⁴²¹ , היינו שעל ידה יודעים אמיתת כל דבר], ומזה מובן שענין הביכורים קאי על ישראל, שקדמו אפילו לתורה. והיינו, שאף ששניהם קדמו לעולם, שזהו שנקראים ראשית, כמאמר ¹⁴²² בראשית ב' ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית ¹⁴²³ ובשביל ישראל שנקראו ראשית ¹⁴²⁴ , מ"מ, בזה גופא ישראל קדמו לתורה. וזהו גם מה שביכורים קודמים לתרומה (אף ששניהם נקראים ראשית) ¹⁴²⁵ , שתרומה קאי על התורה (תורה מ' ¹⁴²⁶ , שניתנה לארבעים יום), וביכורים קאי על ישראל, שקדמו לתורה.

אמנם

הקדימה דישראל (כמו ביכורים שקודמים לתרומה) היא מצד שרש ומקור הנשמה כפי שהיא למעלה, אבל לאח"ז ישנו הענין דכי תבוא אל הארץ, דקאי על ירידת הנשמה למטה להתלבש בגוף הגשמי, והרי ידוע ¹⁴²⁷ שלא כל הנשמה כמו שהיא למעלה מאירה ומתלבשת בגוף, כדמוכח מזה שאפילו מלאך בשליש עולם עומד ¹⁴²⁸ (כב' הפירושים שבזה, אם המלאך הוא שליש העולם או העולם הוא שליש המלאך ¹⁴²⁹ ), והנשמות הם למעלה מהמלאכים, וא"כ איך תוכל הנשמה להתלבש בגוף, אלא רק הארת הנשמה מאירה ומתלבשת בגוף, ונקראת

228

בשם רגל שבנשמה ¹⁴³⁰ , אבל עיקרה ושרשה של הנשמה נשאר למעלה, והוא בחי' מזל שבנשמה, שעל זה אמרו רז"ל ¹⁴³¹ אע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי כו'. ולזאת הנה עיקר עבודת האדם היא לחבר ולקשר את הנשמה שבגוף למקור הנשמה, שבחי' המזל שבנשמה יאיר ויתגלה גם בנשמה שבגוף. וזהו ענין מצות ביכורים, להביא פרי האילן הן הנשמות שמתלבשים ומאירים בגוף, לחברם ולקשרם בשרשם כו', ועז"נ ¹⁴³² ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך, שזהו ע"ד מארז"ל ¹⁴³³ מיכאל כהנא רבא מקריב נשמות ע"ג מזבח העליון, והו"ע חזרת אורות הנוקבא כו' ¹⁴³⁴ . ובפרטיות יותר, הנה הבאת הביכורים הו"ע ההעלאה מלמטה למעלה, ולאח"ז כתיב ¹⁴³⁵ וענית ואמרת, קריאת הפרשה של ביכורים, להמשיך בחי' הביכורים של הנשמה מלמעלה למטה כו'.

ועז"נ

אשר הוי' אלקיך נותן לך. והענין בזה, דלכאורה יפלא איך יש כח באדם לחבר הרגל שבנשמה עם המזל שבנשמה, בה בשעה שהרגל שבנשמה היא המדריגה המלובשת בגוף, והרי כל עניני הגוף אינם בערך כלל אל הענינים שלמעלה, שלכן צריכה הנשמה המלובשת בגוף למשלים ודוגמאות וכו' כדי להבין ולהשיג ענין אלקי, וא"כ איך תוכל להתקשר עם המזל שבנשמה. אך עז"נ אשר הוי' אלקיך נותן לך, היינו, שיש על זה נתינת כח מיוחדת מלמעלה, שגם כאשר הנשמה מלובשת בגוף למטה (שזהו"ע כי תבוא אל הארץ, כנ"ל), תוכל להתעלות למעלה ולהתקשר ולהיות מציאות אחת עם אלקות, בבחי' עבד מלך מלך ¹⁴³⁶ .

ג) והנה

כל האמור לעיל הוא בנוגע לנשמה, שגם בירידתה למטה צריך לקשרה עם שרשה ומקורה למעלה כו'. אמנם, תכלית ירידת הנשמה למטה היא (לא בשביל עצמה כו', אלא) כדי לברר את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם ¹⁴³⁷ . וזהו שלאחרי והי' כי תבוא אל הארץ אשר הוי' אלקיך נותן לך, שקאי על הכח מלמעלה שניתן לנשמה בירידתה למטה, ממשיך בכתוב: וירשתה, שהו"ע2 ירושת הארץ מז' העממין, ובעבודה הו"ע בירור ז' המדות דנה"ב, שעי"ז יורשים האורות דז' מלכין

229

דתוהו שנפלו מדרגתם, דמאן דנפיל מדרגי' אקרי מת ¹⁴³⁸ , וצריך לבררם ולהעלותם, שזהו כללות ענין בירור הניצוצות דעולם התוהו שבדברים הגשמיים שנעשה ע"י העבודה דבירור הגוף ונה"ב וחלקו בעולם. וכן הוא גם בענין הביכורים, שנוסף על חיבור הנשמה שבגוף עם שרשה ומקורה למעלה, בב' האופנים דהעלאה והמשכה כו', ישנה גם פעולת ההמשכה בעולם, שזהו כללות ענין הבאת הביכורים לביהמ"ק, המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם6, שהיו בו חלונות שקופים אטומים ¹⁴³⁹ , שעל ידם היתה אורה יוצאת לכל העולם כולו ¹⁴⁴⁰ , והיינו, שיהיו רואים את האלקות שבדברים הגשמיים, בפירות הגשמיים וכו'.

ד) ועפ"ז

יש לבאר גם השייכות של ענין התפלה לענין הביכורים, שלכן התקין משה ג' תפלות בכל יום במקום ענין הביכורים שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים. והענין בזה11, דהנה, תפלה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ¹⁴⁴¹ , כי, ע"י ההתבוננות בפסוד"ז בביטול העולמות כו', ואח"כ ביוצר אור בביטול דחיות ואופנים ושרפים, ששם הוא שרש הנה"ב כו', באים בק"ש לביטול והתאחדות של נה"א בשרשה ומקורה כו', שזהו בדוגמת חיבור וקישור הנשמה במקורה ושרשה ע"י הבאת הביכורים. ולאח"ז בתפלת שמו"ע נעשית המשכת אוא"ס מלמעלה למטה, עד לענינים הגשמיים שעליהם מבקשים בח"י ברכאן דצלותא (שזוהי המצות עשה דתפלה לבקש צרכיו כו' ¹⁴⁴² ), שזהו בדוגמת ענין ההמשכה מלמעלה למטה שנעשה ע"י קריאת הפרשה של ביכורים.

ויש

להוסיף בביאור השייכות של תפלה לקריאת הפרשה של ביכורים, וענית ואמרת (לשון הרמת קול ¹⁴⁴³ ), שגם בתפלה מודגש ענין הדיבור, והיינו, שאף שלכאורה העיקר בתפלה הו"ע המחשבה והכוונה, כמארז"ל ¹⁴⁴⁴ איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, מ"מ, גם הדיבור הו"ע עיקרי בתפלה ¹⁴⁴⁵ , כיון שתכלית הכוונה שבתפלה שתהי' ההמשכה למטה בגילוי

230

כו' ¹⁴⁴⁶ . וענין זה מרומז גם בהבאת הביכורים, שנאמר בהם ושמת בטנא6, ומבאר הבעש"ט ¹⁴⁴⁷ דטנא ר"ת טעמים נקודות אותיות, ומבאר הרב המגיד ¹⁴⁴⁸ , שלא הזכיר כאן תגין מפני שאינם במבטא ולשון (שאינם נשמעין בגלוי בדיבור), שבזה רואים שהדיבור הוא העיקר ¹⁴⁴⁹ .

______ l ______