20

דכאשר האדם נאחז בטומאה, אי אפשר שבאותה שעה יהי' אצלו ההיפך שלה (טבילה) — עזיבת הטומאה, ליטהר מטומאה, כן הוא בנוגע ל"המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב" — שהתשובה והוידוי הם מעשה אחד של טהרה מטומאת החטא].

והטעם שבספר המצות הזכיר הרמב"ם רק מצות וידוי (ולא הזכיר החובה לעשות תשובה) — דלכאורה, ע"פ הנ"ל, הרי עיקר המצוה היא התשובה (גמירת הלב לעזוב), והוידוי הוא רק תוצאה מגמירת הלב וביטוי' בפה — הוא לפי שמצוה שיש בה שני חלקים, מחשבה, ודיבור או מעשה, נמנה במנין המצות ענין הדיבור (והמעשה) שבה²⁰, ולא ענין המחשבה שבה.

ולדוגמא — מצות תפלה, שמורכבת משני חלקים — עבודה שבלב (כמחז"ל²¹ "איזו היא עבודה שהיא בלב. . זו תפלה") ודיבור התפלה. ואע"פ שעיקר ענין התפלה הוא (לא הדיבור, אלא) המחשבה וכוונת הלב [ועד ש"תפלה שאינה בכוונה [היינו הכוונה הכללית כגון דע לפני מי אתה עומד וכיו"ב] אינה תפלה"²²; ובמ"א נת'²³ דיוק לשון הרמב"ם בהל' תפלה²⁴ "חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום כו'", שגדרה של מצות תפלה הוא — ביטוי של רגש מסויים בדיבור, ובלי הרגש של "תחינה" אין משמעות באמירת תיבות התפלה] — מ"מ נחשבת מצות תפלה כמצוה שבדיבור²⁵, וזהו פשטות פירוש הלשון "יתפלל" — שקאי על הדיבור שבתפלה. ובמנין המצות שבריש ס' היד²⁶ נקט הרמב"ם "להתפלל אליו" (וכן בריש הל' תפלה "מצות עשה להתפלל בכל יום") — כי במנין המצות מונים את ענין הדיבור שבתפלה, ולא את הכוונה שבה²⁷.

ב. והנה ע"ד הנגלה, מג' ביאורים הנ"ל — נראה יותר הביאור השלישי.

דהנה על שיטת המנ"ח שלהרמב"ם אין חובה לעשות תשובה — קשה, שהרי בכותרת להל' תשובה מפורש (כנ"ל) "מצוה עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", הרי שגם להרמב"ם יש מצוה לשוב מחטאו. וכן נקט גם רבינו הזקן באגרת התשובה שלו⁹,