שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תש"ל

377

בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. ואח"כ צוה לנגן הניגון "אנא עבדא", והניגון "כי אלקים יושיע ציון".

א. החידוש של לוחות ראשונות לגבי לוחות שניות (אף ששניהם היו באופן ד"חרות על הלוחות" ²⁴⁹⁵ ) – שעל ידם נפעל עיקר ענין החירות, החל מ"חירות מיצה"ר" ²⁴⁹⁶ (שהרי במ"ת "פסקה זוהמתן" ²⁴⁹⁷ , כמו קודם החטא), ובאופן שנפעל בכל העולם – ש"אין כל אומה ולשון שולטת בהן" ²⁴⁹⁸ .

אמנם, חירות זו נפעלה מלמעלה במ"ת ²⁴⁹⁹ ; ונוסף לזה צ"ל גם עבודת המטה – שהתחילה לאחרי מ"ת, ונמשכת עד היום הזה – ע"י לימוד התורה באופן ד"בחוקותי תלכו" ²⁵⁰⁰ , "בחוקותי" גם מלשון חקיקה ²⁵⁰¹ (כמו הלוחות, שנוסף על עשה"ד כלולה בהם כל התורה כולה ²⁵⁰² ),

– החל מביטול הענין ד"חרות על לוח לבם" ²⁵⁰³ שנאמר בנוגע ללעו"ז, באופן שמהפכים זאת לקדושה, ע"י עבודת התשובה (שזהו כללות הענין דלוחות שניות ²⁵⁰⁴ ), שהיא "בשעתא חדא וברגעא חדא" ²⁵⁰⁵ , וכפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר ²⁵⁰⁶ ש"שעתא" הוא מלשון פני' ("איין קער"), שזה מספיק לשלול ולבטל הרגע כפי שהי' מצד ההיפך, ולעשותו "רגע" מלשון מרגוע ומנוחה, ועד שבאים "אל המנוחה ואל הנחלה" ²⁵⁰⁷ –

378

שעי"ז נעשה ענין החירות, כפסק המשנה ²⁵⁰⁸ (שלמדו בשבת שלפנ"ז, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" ²⁵⁰⁹ , כולל חג השבועות) "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" – לכל לראש חירות בנוגע לעצמו (ב"עיר קטנה זה הגוף" ²⁵¹⁰ ), ולאח"ז גם בחלקו בעולם, ולאח"ז גם בכל העולם כולו.

ועד שע"י העבודה ד"בחוקותי תלכו" באים למ"ש בסיום הפרשה: "ואולך אתכם קוממיות" ²⁵¹¹ , כב' הפירושים שבזה ²⁵¹² : (א) "מאה אמה" (כקומת אדה"ר), (ב) "מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון" ("כפלים לתושי'" ²⁵¹³ ).

וענין זה (שישנו תמיד) מודגש יותר כאשר "הימים האלה נזכרים ונעשים" ²⁵¹⁴ , בימי השנה שמסוגלים לכך שה"נזכרים" יהי' בפנימיות ומעומקא דלבא, ולכן הרי זה זמן מסוגל שיהיו "נעשים" – להיות במעמד ומצב של חירות מיצה"ר ומכל אומה ולשון, ולהתמסר להקב"ה – "אנא עבדא דקוב"ה", ולילך לקראת משיח (ביחד עם כל עניני העולם שביררו כו'), ו"שמחת עולם על ראשם" ²⁵¹⁵ .

* * *

ב. (לאחרי הקדמה האמורה) פותחין בדברי הרב – שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר מחג השבועות לפני שלשים שנה, בשנת ה'ש"ת ²⁵¹⁶ , לאחרי בואו לארצות הברית בפעם השני' על מנת להשתקע עד ביאת גואל צדק, וז"ל:

יהודי יודע שכל פסיעה של נברא היא בהשגחה פרטית, כפי שמורנו הבעש"ט אמר שהשי"ת משיב רוח חזק כדי שקש המתגולל בשוק יועבר ממקום אחד לשני, כי הקש המתגולל ברחוב הוא בשביל כוונה פרטית. הבוץ והקש המתגולל בו הם חלק מהנהגת העולם בהשגחה פרטית.

וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכן הוא בענין גלגולו ממקום למקום עד בואו לארצות הברית, שזהו בהשגחה פרטית ובשביל שליחות מיוחדת.

379

ג. ולכאורה צריך להבין: מדוע כ"ק מו"ח אדמו"ר האריך כ"כ במשל?

ובהקדים – שדיבורו של כל אחד מישראל צ"ל מחושב ("אויסגערעכנט"), וכמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם ²⁵¹⁷ בנוגע לסוגי הדיבור, שדיבור הראוי הוא במיעוט ביותר, ובפרט אצל אדם שממנו יראו וכן יעשו.

ובפרט בנוגע לדיבור בחג השבועות, שצריך להיות מחושב ביותר – כיון שאז ניתנו עשרת הדברות, שהם מכוונים כנגד עשרה מאמרות, כידוע ²⁵¹⁸ בפירוש "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש" ²⁵¹⁹ , שקאי על עשרת הדברות שצריכים לחדור בתוך העשרה מאמרות (ועי"ז נעשה "שקל הקודש").

וכיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר האריך כ"כ במשל הנ"ל, ולא עוד אלא שהגי' את הדברים ואח"כ נדפסו, עכצ"ל, שענין זה נוגע (לא רק להבנת תורת הבעש"ט בענין השגחה פרטית, אלא גם) לגבי הנמשל – בואו לארצות הברית.

גם צריך להבין:

מצינו שבנ"י נמשלו ל"חטה" ולא ל"קש", כמארז"ל ²⁵²⁰ "התבן והקש והמוץ מריבים (מדיינים) זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים המתינו עד שתבוא הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכו', כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם וכו', אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם וכו'".

ועפ"ז אינו מובן: מדוע המשל הוא מענין ה"קש" דוקא?

ד. והביאור בזה:

קש שמתגלגל בבוץ כפשוטו – אם זה בשביל תכלית – הרי זה לצורך עשיית "לבֵנה", כפי שמצינו בגלות מצרים [מקור כל הגלויות, כולל גם "גלות אמעריקא", שנזכרה בשיחה הנ"ל] שעשיית ה"לבֵנים"

380

היא עי"ז שגובלין תבן (שמקוששים מקש) עם הטיט ²⁵²¹ , ומזה מובן שענין ה"לבֵנה" קשור עם כללות העבודה שבזמן הגלות.

ובהקדים כללות החילוק שבין לבֵנים לאבנים (שהרי אע"פ שנאמר ²⁵²² "ותהי להם הלבֵנה לאבן", הרי בכל זאת יש חילוק ביניהם) – כמבואר בתורה אור פ' משפטים ²⁵²³ שאבנים "הן בריאה בידי שמים", ואילו לבֵנה "נעשית מן העפר ע"י בני אדם", ודוגמתו בעבודה הוא החילוק בין זמן הבית, שאז היו כל הענינים מלמעלה, לזמן הגלות, שאז היא עיקר עבודת האדם דוקא לעשות לו ית' דירה בתחתונים ²⁵²⁴ .

ובכללות יותר הרי זה החילוק שבין תורה לתפלה, שתורה היא מלמעלה למטה ("מן השמים" ²⁵²⁵ ) – בדוגמת אבנים, ואילו תפלה היא מלמטה למעלה ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" ²⁵²⁶ ) – בדוגמת לבֵנים.

וכיון שהכל מתחיל מהתורה, כדאיתא בב"ר בתחילתו שהתורה היא "דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם ברא הקב"ה את העולם בעשרה מאמרות (שכוללים כל הענינים דשמים וארץ וכל צבאם), וכמאמר ²⁵²⁷ "אסתכל באורייתא וברא עלמא", "כתיב בה ²⁵²⁸ ויאמר אלקים יהי אור, אסתכל בהאי מלה וברא את האור, וכן בכל מלה ומלה כו'", עכצ"ל, שבתורה עצמה יש לא רק ענין האבנים (מלמעלה למטה), אלא גם ענין הלבֵנים (מלמטה למעלה) – שזהו כללות החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ, שתושב"כ היא כפי שניתנה מלמעלה ואסור להוסיף בה (וכ"ש לגרוע ממנה) מאומה, ואילו בתושבע"פ הכוונה היא "לאפשא לה" ²⁵²⁹ , שכל אחד צריך להתייגע ולחדש בתורה (כמבואר בהל' ת"ת ²⁵³⁰ ), ובלאה"כ אינו יוצא י"ח לימוד התורה.

וכללות הענין בזה – שלא די בענין ה"אבנים", שזוהי הקריאה בתושב"כ וההבנה בתושבע"פ, אלא יש צורך גם בענין ה"לבֵנים", שזוהי היגיעה לחדש בתורה.

ונוסף על ענין העבודה והיגיעה בלימוד התורה, "מבית הכנסת

381

לבית המדרש" ²⁵³¹ , הנה לאח"ז צ"ל גם הענין ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ" ²⁵³² , שזוהי כללות העבודה לפעול בעולם, ועד לעבודה בזמן הגלות – כמרומז בעשיית הלבֵנים בגלות מצרים, אלא שפרעה רוצה שיבנו מזה את הענינים שלו, אבל לפועל בונים מזה את ה"מרכבה", שזהו מ"ש ²⁵³³ "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר".

וזהו גם ש"לבֵנה" ר"ת " ל"ב נ תיבות ה חכמה" ²⁵³⁴ , כי, ע"י העסק בחכמת התורה מגיעים לל"ב נתיבות החכמה, ועי"ז יש כח לברר את העולם – "בחכמה אתברירו" ²⁵³⁵ .

ה. ובפרטיות יותר – מרומז ענין העבודה באופן עשיית הלבֵנים, שגובלין תבן עם הטיט ושורפין אותו בכבשן27:

האבן עזרא ²⁵³⁶ (שמובא פעמים רבות בתורת החסידות ²⁵³⁷ ) מבאר ש"בנין הלבֵנים חזק מהאבנים, כי בנין העפר יזיקהו המים, ובנין האבנים יזיקהו האש", ולכן, "מנהג בוני עפר לערב עמו תבן או קש – שיעמידנו"; "ושרפו הלבֵנים עד שעמדו, וזהו הבנין התקיף שלא ימס במים ולא באש" (שהרי הלבֵנה עברה כבר את ענין האש – שנצטרפה באש הכבשן ²⁵³⁸ , והיינו, שע"י האש נעשה תוקף ושלימות הלבֵנה).

וענינו בעבודה:

התבן (קש) שגובלין עם הטיט (עפר ומים) – פועל חיבור המים עם העפר, והיינו, שהעפר, שמצד עצמו מורכב מגושים נפרדים, וגם כל גוש עפר בפ"ע הוא מפורר כו', מורה על ענין הפירוד – טורי דפרודא ²⁵³⁹ , וכדי לחברו ולדבקו יש צורך במים, שהו"ע שבא מלמעלה, ובכדי שהמים יפעלו פעולתם, יש צורך בענין ה"קש", שמורה על עבודתו של איש ישראל.

ועי"ז נעשית לבֵנה שלא יזיקוה המים – ה"מים רבים" ש"לא יוכלו לכבות את האהבה" ²⁵⁴⁰ , ולא תזיקנה האש – תוקף החמימות וההתלהבות ("קאָך") בעניני העולם.

וענין זה מודגש יותר בעבודה שבזמן הגלות – שבה עברו בנ"י

382

כל מיני נסיונות, וכהלשון הידוע ²⁵⁴¹ : "באנו באש ובמים על קידוש שמך"! והרי הכוונה בזה היא – לא לעלות השמימה ע"י האש, אלא להשאר בעולם, ובעולם גופא להיות חדורים במס"נ, ובאופן כזה לפעול בנין העולם – לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

והכח על העבודה בזמן הגלות היא – עי"ז ש"הקב"ה עוזרו" ²⁵⁴² , ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל, ש"השי"ת משיב רוח חזק", וכפי שמוסיף שם: "רוח סערה", ובלשון הכתוב ²⁵⁴³ : "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים": "מפרק הרים" – לבטל את היצה"ר ש"נדמה כהר" ²⁵⁴⁴ , ו"משבר סלעים" – לבטל את הסלע שהוא היפך המים (כמובן ממ"ש ²⁵⁴⁵ "על הסלע הך ויצאו מים").

ו. ועפ"ז יש לבאר טעם אריכות דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר במשל הנ"ל:

שיחה הנ"ל נאמרה בתחילת התקופה שכ"ק מו"ח אדמו"ר הגיע לארה"ב – חצי כדור התחתון (כפי שמבאר במכתב הידוע ²⁵⁴⁶ ), ששם יש מקום שיהודי יטען: איך יש ביכלתו לפעול בעולם, ובפרט בחצי כדור התחתון, והתירוץ על זה הוא, לפי שהתהוות העולם היא ע"י התורה כו' ²⁵⁴⁷ , כך, שיש צורך לבאר כל הענינים בביאור חדש ואותיות חדשים כו'.

ולכן חזר וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר כללות הענין דהשגחה פרטית על הקש שמתגולל בבוץ כו', אשר, ע"פ האמור לעיל, מונח בזה כבר ההסבר על עבודתו בארה"ב53.

* * *

ז. ויש להוסיף ולבאר הדגשת ענין ה"קש" דוקא ²⁵⁴⁸ :

ובהקדמה – שהאמור לעיל (ס"ה) אודות הצורך לערב תבן וקש בעפר כדי להעמיד הבנין, הרי זה בגשמיות הענינים, אלא שמזה מוכח שכן הוא גם ברוחניות הענינים. אבל, זוהי רק ראי', ועדיין אין זה ביאור הענין – מהו הטעם שאכן צריך להיות כך, שהרי הענין בגשמיות הוא רק "מסובב", ו"מסובב" אינו ביאור על ה"סיבה".

וכמו בכל ענין שמביאים משל מענין שלמטה על ענין שלמעלה,

383

"משל למה הדבר דומה כו'", שזוהי רק ראי' לידע שכן הוא למעלה, כדמוכח מזה שרואים כן למטה, אבל עדיין יש צורך בביאור טעם הדבר.

ח. ובנוגע לעניננו ²⁵⁴⁹ :

ידוע המשל על בנ"י מ"עץ השדה" – כמ"ש ²⁵⁵⁰ "כי האדם עץ השדה".

ובהקדמה – שאע"פ שאיש ישראל נקרא בשם "אדם" ²⁵⁵¹ , ע"ש "אדמה לעליון" ²⁵⁵² , מ"מ, כשרוצים ליתן משל על פעולתו בעולם למטה, ובפרט בזמן הגלות (גלות בכלל, וגלות אמעריקא בפרט), אין ליתן משל מענין שהוא למעלה ממנו ²⁵⁵³ , ולכן המשל הוא מ"עץ השדה".

ולהעיר, שאע"פ שהמשל מ"עץ השדה" הובא בגמרא ²⁵⁵⁴ בנוגע לתלמיד חכם שלומד תורה – הרי התורה שייכת לכל אחד מישראל, וכידוע ²⁵⁵⁵ שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, כהדיוק במאמר המשנה ²⁵⁵⁶ "ותן חלק נו בתורתך",

ומובן, ש"חלק" זה הוא נוסף לכך שלכל אחד מישראל יש אות בתורה, כמרומז בר"ת ד"ישראל": " י ש ש שים ר יבוא א ותיות ל תורה" ²⁵⁵⁷ – שהרי האות שלו בתורה ישנה כבר מן המוכן, ולא שייך לבקש על זה "ותן חלקנו", בלשון עתיד, ועכצ"ל, שהכוונה במאמר המשנה (שזהו פסק-דין) "ותן חלקנו בתורתך" היא – לתורה כפי שבאה במשנה וגמרא עד לפס"ד להלכה למעשה, שבה צריך לגלות את חלקו, עי"ז שמחדש בתורה (כנ"ל ס"ד), וכמ"ש רבינו הזקן בהל' ת"ת ²⁵⁵⁸ "שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס .. עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות"; וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" ²⁵⁵⁹ , הרי זו הוכחה שדבר זה הוא ביכלתו, כיון שלפני שמבקשים זאת ממנו נותנים לו את הכחות הדרושים לכך. וכיון שכן, הרי גם עליו נאמר המשל ד"עץ השדה".

384

ואין זה בסתירה לכך שע"פ שו"ע ישנם חילוקים והגדרות של "תלמיד חכם" ו"עם הארץ" – שהרי האפשרות להיות "תלמיד חכם" היא בגלגול זה או בגלגול אחר (כמבואר שם64 שכל מה שלא השלים בגלגול זה, צריך לתקן ולהשלים בגלגול אחר), והברירה בידו אם להביא את הדבר לידי פועל מיד או לדחות זאת לגלגול אחר.

אמנם, במה דברים אמורים שיכולים להמתין לגלגול אחר – כשהי' ריבוי זמן עד ביאת המשיח, משא"כ עכשיו, שנמצאים קרוב מאד ולא נשאר זמן רב עד לביאת המשיח [שהרי ישנם ריבוי ענינים שצריכים להיות בזמן של "ימות המשיח" ²⁵⁶⁰ , וכל זה צריך להיות לפני סוף אלף הששי, כך, שלא נשאר זמן רב עד לביאת המשיח], אי אפשר לדחות זאת לגלגול אחר, ולכן מוכרח כל אחד להיות תלמיד חכם מיד.

וגם מי שנמצא כבר בדרגת ת"ח – הרי כיון שבכל רגע ורגע נעשה מציאות חדשה וצריך לקבל את התורה מחדש [כמ"ש ²⁵⁶¹ "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", והרי הכוונה בזה היא לא רק בכל יום, אלא גם בכל רגע ²⁵⁶² , ומזה מובן שגם קבלת התורה צריכה להיות בכל רגע מחדש], נמצא, שברגע זה יש בידו הברירה להיות עם הארץ (כפי שיכול להיות בקלות... – ע"י ענין השינה, או ע"י היותו יושב בטל שכישן דמי ²⁵⁶³ ), או להיות תלמיד חכם שנמשל ל"עץ השדה".

ט. והנה, ב"עץ השדה" (שכולל גם תבואה ²⁵⁶⁴ ) יש שני ענינים כלליים: (א) החטה (הפרי), (ב) הקש והתבן (שעל ידם מתקיימת החטה).

וענינם ברוחניות: החטה, מאכל אדם, שנעשה דם ובשר כבשרו – מורה על ההתאחדות של יש הנברא עם יש האמיתי ²⁵⁶⁵ , שנעשה דם ובשר כבשרו של אדם העליון; ואילו הקש והתבן מורים על עבודת האדם שעל ידה נעשית ההתאחדות עם אדם העליון, כאמור לעיל (ס"ה) שעשיית הלבֵנים היא עי"ז שגובלין קש ותבן עם הטיט.

ועוד ענין בזה:

כאשר יהודי עוסק בעשיית הדירה בתחתונים, אזי התענוג שלו

385

מונח (לא בעשיית הדירה, אלא) בקיום רצון העליון – "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", מבלי שיהי' נוגע לו מהו הרצון ורק בגלל שיודע שרצון העליון הוא עשיית הדירה בתחתונים, לכן עושה זאת, אבל עיקר התענוג שלו הוא בקיום רצון העליון – שזהו בגלל הביטול וההתמסרות לבעל הרצון (שלמעלה מהרצון), כפי שמבאר רבינו הזקן ²⁵⁶⁶ בענין הקדמת נעשה לנשמע ²⁵⁶⁷ .

וזה גם הרמז בענין הקש דוקא – כי, הקש (בערך להחטה) מורה על החיצוניות, והיינו, שהתעסקותו בעשיית הדירה בתחתונים היא רק מצד חיצוניותו, ואילו פנימיותו מונחת בהביטול לבעל הרצון.

ובעבודה דעשיית הלבֵנים גופא מודגש בעיקר ענינם של הקש והתבן שגובלין עם הטיט (עפר ומים) – כי:

בעפר ומים (טיט) יכול להיות רק שינוי מקום, אבל לא ענין של צמיחה; ואילו בקש ותבן יש גם מעלת הצמיחה, שכל זמן שהוא מחובר לשרשו ומקורו הרי הוא הולך וגדל.

וזהו שעבודת האדם נרמזת בענין הקש והתבן, שהם בחי' צומח – כיון שעבודת האדם צריכה להיות באופן של צמיחה,

– וכמשנת"ל במאמר של יום ההילולא דרשב"י ²⁵⁶⁸ שירידת הנשמה למטה היא בכדי לבוא לבחי' מהלך, שהרי בהיות הנשמה למעלה הרי היא בבחי' עומד, ודוקא ע"י ירידתה למטה נעשית בבחי' מהלך, שזהו"ע של עלי' וצמיחה, ועד שנעשה אצלה העילוי ד"לאשתאבא בגופא דמלכא" ²⁵⁶⁹ , שנעשה חד עם גופא דמלכא –

שזהו ע"י שהוא מחובר לשרשו ומקורו, כמ"ש ²⁵⁷⁰ "ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'".

אמנם, את התבן והקש, צומח, צריך לערב עם הטיט (עפר ומים), דומם, והיינו, שהתבן והקש לא נשאר ענין בפני עצמו, באופן מקיף, אלא בא בהתלבשות בעניני הבירורים.

י. וכל זה נעשה ע"י בנ"י, ש"מונין ללבָנה" ²⁵⁷¹ ("המאור הקטן" ²⁵⁷² , שיש בו ירידות ועליות, וכן הוא גם בבנ"י), ועובדים עבודתם בענין ה"לבֵנה",

386

– ולהעיר שגם "לבָנה" ר"ת "ל"ב נתיבות החכמה", כמו "לבֵנה" (כנ"ל ס"ד) –

ועד שעי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז "הם עתידים להתחדש כמותה" ²⁵⁷³ , ובאופן ד"מי זאת עולה מן המדבר" ²⁵⁷⁴ , כדרשת רז"ל ²⁵⁷⁵ "עילויו מן המדבר".

ובפשטות – שכל בנ"י יוצאים מהגלות, "בנערינו ובזקננו גו' בבנינו ובבנותינו" ²⁵⁷⁶ , "לא תשאר פרסה" ²⁵⁷⁷ , ו"כספם וזהבם אתם" ²⁵⁷⁸ .

וכך הולכים למתן-תורה, באופן של חירות אמיתית ("חרות על הלוחות") כפי שתהי' ע"י משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא.

ולהעיר, שיום ההילולא של דוד הוא בעצרת ²⁵⁷⁹ , וכיון ש"הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" ²⁵⁸⁰ , הרי מובן שכשם שנסתלק בעצרת, כך גם נולד בעצרת (שלכן קורין אז מגילת רות) ²⁵⁸¹ , ונמצא שבעצרת נולדה גאולתן של ישראל.

וכן תהי' לנו – למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש, בטוב הנראה והנגלה.

* * *

יא. בשיחה נוספת בארצות הברית בחג השבועות ²⁵⁸² דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות החידוש של חג השבועות לגבי שאר ימים טובים, וז"ל:

ההתוועדות של חג השבועות – לבד זאת שהיא משום שמחת יו"ט, הנה נוסף לזה הרי היא התוועדות שמחה של מצוה ²⁵⁸³ . כשם שעורכים סעודה כאשר התינוק מתחיל ללכת ל"חדר", כך גם בחג השבועות התחילו כל בנ"י ללכת ל"חדר", ולכן ההתוועדות היא גם שמחה של מצוה.

387

ויש להוסיף ולהעיר, שהכנסת התינוק ל"חדר" היא בהיותו בן שלש שנים, וכן מ"ת הי' "ביום השלישי" ²⁵⁸⁴ .

ומובן שהשמחה היא הן עבור התינוקות (בנ"י) שמתחילים ללכת ל"חדר", והן עבור האב, אבינו שבשמים, שזכה והצליח להכניסם ל"חדר".

וכללות הענין בזה:

הכנסת התינוק ל"חדר" היא באופן שנותנים לו את כל צרכיו, לחם ומים וכו', כך, שאין לו שום דאגות, ולא חסר לו שום דבר בגשמיות וברוחניות.

וכיון ש"מגיד דבריו ליעקב וגו'" ²⁵⁸⁵ , הנה כן הוא גם בענין ד"הביאני המלך חדריו" ²⁵⁸⁶ – שהקב"ה נותן לבנ"י כל המצטרך להם בגשמיות ורוחניות, ונוטל מהם את כל הדאגות – חירות מיצה"ר וכו', כדי שיוכלו ללמוד במנוחה, מתוך הרחבה, שמחה וטוב לבב, ובאופן של הליכה "מחיל אל חיל" ²⁵⁸⁷ , ועד לאופן הכי נעלה בלימוד התורה – "יגדיל תורה ויאדיר" ²⁵⁸⁸ ; "אפילו חפצי שמים לא ישוו בה" ²⁵⁸⁹ .

ועד שהולכים לקבל תורתו של משיח – שילמד את כל העם כולו ²⁵⁹⁰ , ובאופן ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" ²⁵⁹¹ (כפי שמביא הרמב"ם בהלכות מלכים סוף פרק י"ב – כנגד י"ב שבטי ישראל) – יבוא ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

יב. בנוגע לענין ה(הליכה ל)"חדר" – כלשון הכתוב "הביאני המלך חדר יו" – ידוע ש"חדר" ר"ת ח סד ד ין ר חמים ²⁵⁹² , שהם כללות המדות שנחלקים לג' קוין הנ"ל.

וע"פ הידוע ש"כל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת והיא העיקר והשאר טפלות אלי' כו'" ²⁵⁹³ , הרי כיון שהאות הראשונה ד"חדר" היא ח',

388

ר"ת חסד, מובן שהעיקר בזה הו"ע ה"חסד", ואילו ענין הדין בטל בין החסד שלפניו לרחמים שלאחריו – בדוגמת המבואר בנוגע לר"ה ²⁵⁹⁴ , שקשור עם (עקידת) יצחק כפי שעומד בין אברהם שמימינו ליעקב משמאלו, ועי"ז נעשית הגבורה באופן של תגבורת החסדים, שלכן נאמר ²⁵⁹⁵ "ויתן לך האלקים ", שהו"ע תגבורת החסדים.

יג. והענין בזה – שכללות ההליכה ל"חדר" היא מצד החסד, שהו"ע אהבת האב אל הבן, שהיא אהבה עצמית, שלכן מוליכו ומכניסו ל"חדר".

ובפרטיות יש בזה ג' ענינים – חסד דין ורחמים:

ב"חדר" – נותנים לתינוק ענינים שהם תכלית הטוב והשלימות מצד החסד. אך יש בזה גם ענין של היפך החסד (דין) – כי, מצד קטנותו אינו מבין את המעלה שבכניסה לחדר, ואינו חפץ בכך, ומה גם שנוטלים ממנו את הענינים שמחוץ ל"חדר" שחפץ בהם, ולכן נדמה לו שזהו היפך החסד.

ובשביל זה יש צורך בענין הרחמים, ובלשון רבינו הזקן באגרת הקודש ²⁵⁹⁶ : "אב רחמן .. וחסיד" שמתעסק בעצמו ("הרוחץ בכבודו ובעצמו") בחינוך בנו, היינו, שלא מספיק ענין החסד, אלא צ"ל גם ענין הרחמים – כי, החסד הוא בהגבלה, ולכן, מצד החסד יש מקום לחשבונות שבגללם יניח לתינוק לילך מה"חדר", אלא שזהו חסד חיצוני, אבל חסד פנימי הוא מצד הרחמים, שאינם מוגבלים ²⁵⁹⁷ (מבחי' למעלה מעלה עד אין קץ, ונמשך למטה מטה עד אין תכלית), שלכן אין האב מתחשב בענינים של חשבונות, ומשאירו ב"חדר", ועי"ז ניתוסף אצלו ריבוי החסד.

יד. ובנוגע לעניננו:

כיון שכבר הי' מ"ת לפני שנים רבות, ובו נכחו גם כל הנשמות של כל הדורות שלאח"ז (כדאיתא בפרדר"א ²⁵⁹⁸ ), הרי בודאי ישנה כבר ההבנה והשגה ("מ'קלייבט זיך פאַנאַנדער") בגודל החסד שבהכנסה

389

ל"חדר" – "כי לקח טוב נתתי לכם" ²⁵⁹⁹ , ולכן מקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות ²⁶⁰⁰ , שאז נקלטת התורה בטוב, ונעשית מציאות אחת עם האדם הלומד, שנעשה בעצמו "אַ לעבעדיקע תורה".

ובאופן ש"עולמך תראה בחייך" ²⁶⁰¹ , בטוב הנראה והנגלה, ללא יסורים, שכבר היו די והותר ("גענוג און מער ווי גענוג") בדור העבר, ולא יהי' עוד חבלי משיח ²⁶⁰² .

והולכים לארצנו הקדושה "בקומה זקופה" ²⁶⁰³ , באופן ד"נשא ²⁶⁰⁴ את ראש" ²⁶⁰⁵ , ובונים את ביהמ"ק השלישי, יחד עם משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

טו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר.

* * *

טז. דובר בהתוועדות דשבת ²⁶⁰⁶ אודות מאמר רז"ל (בגמרא במסכת זבחים ²⁶⁰⁷ ובמדרש ילקוט שמעוני ²⁶⁰⁸ ) שמ"ת הרעיש את העולם כולו ("הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו"), וכל מלכי אוה"ע זעו ואחזתן רעדה, ונתקבצו ובאו אל בלעם ואמרו לו, שמא מביא הקב"ה מבול לעולם, מבול של מים או מבול של אש, ואמר להם: תורה נותן לעמו, שנאמר ²⁶⁰⁹ "ה' עוז לעמו יתן", "פתחו כולם ואמרו115 ה' יברך את עמו בשלום" (ובילקוט שמעוני מסיים: "כיון ששמעו כולם את הדבר הזה מפיו .. הלכו איש איש למקומו").

[ולהעיר גם מדברי הגמרא ²⁶¹⁰ : "מאי דכתיב ²⁶¹¹ משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה .. בתחילה (קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע) יראה (שמא לא יקבלוה, ויחזור העולם לתוהו ובוהו) ולבסוף (כשקבלוה)

390

שקטה .. (לפי) שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכן איתא בגמרא ²⁶¹² : "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר ²⁶¹³ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". אבל, תוכן מאמר זה הוא קבלת התורה ע"י בנ"י, ואילו תוכן מאמר הנ"ל הוא בנוגע להנהגת אוה"ע בשעת מ"ת].

ובביאור השייכות של "ה' עוז לעמו יתן" עם אומות העולם – מבואר בחדושי אגדות מהרש"א: "כי לולי ניתנה התורה לישראל לא הי' אומה יכולה לעמוד מפניהם ²⁶¹⁴ .. נמצא התורה היא נתינת שלום לאומות העולם עם ישראל".

יז. והענין בזה:

ע"פ האמור לעיל (ס"ד) שבריאת העולם היא ע"י התורה, הרי מובן, שכל הענינים שבעולם צריכים להיות ע"פ התורה, שאז מתנהל העולם כפי ה"תכנית" ("דיפתראות ופינקסאות"), ועי"ז יש קיום לעולם.

ובמכ"ש וק"ו מבשר-ודם שבונה בנין, שעושה כל התלוי בו שהבנין יתקיים, ועאכו"כ בנוגע לבריאת העולם ע"י הקב"ה, הרי ברור הדבר שברא את העולם באופן שכאשר תהי' ההנהגה כפי רצונו – ע"פ הוראת התורה – אזי יהי' קיום לעולם באופן של שלום.

אמנם, לפני שלומדים תורה קשה לדעת איך צריך להתנהג, וכמארז"ל ²⁶¹⁵ "אמר הקב"ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבא האורה, ויאמר אלקים יהי אור34, זה אברהם הה"ד ²⁶¹⁶ מי העיר ממזרח צדק וגו', אל תקרא העיר אלא האיר", אבל אור זה הי' רק אצל יחידי סגולה – אברהם ובניו וביתו אחריו ²⁶¹⁷ , יחידי סגולה, שמצינו שלמדו תורה עוד לפני מ"ת ²⁶¹⁸ , ומלבדם לא ידעו באי עולם וחיפשו איך צריך להתנהג.

ולכן, כששמעו אומות העולם שהקב"ה נותן את התורה שעל ידה נברא העולם – אזי ידעו שישנו כבר ענין שעל פיו צריך העולם להתנהג, ועי"ז יהי' קיום לעולם.

ואע"פ שהתורה ניתנה לבנ"י , כמ"ש "ה' עוז ("אין עוז אלא

391

תורה" ²⁶¹⁹ , היינו, שהדבר הכי חזק הוא התורה, "תורת חיים", תורה שנותנת חיים כו') לעמו יתן", וכפי ש"פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום" – הבינו אומות העולם שעי"ז יהי' גם הקיום שלהם .

ועפ"ז יש לבאר הסיום בילקוט שמעוני: "הלכו איש איש למקומו" – דלכאורה: מהו החידוש בזה שלאחר ששמעו מהו הרעש דמ"ת חזרו למקומם?! – שהדיוק בזה הוא ש"הלכו איש איש למקומ ו ", ולא באופן שרדף את חבירו לכבוש את מקומו, כך, שבטלה סיבת המלחמות, ונעשה שלום בעולם – לא רק בין ישראל לאוה"ע, אלא גם בין אומות העולם עצמם.

וכל זה נעשה ע"י נתינת התורה לבנ"י, שמזה נמשך גם בכל העולם, וכידוע ²⁶²⁰ בפירוש נוסח הברכות: "אלקינו מלך העולם", שעי"ז שהקב"ה הוא "אלקי נו " (אלקה שלנו, של בנ"י), אזי נעשה גם "מלך העולם", שניכר ש"מלכותו בכל משלה" ²⁶²¹ , בכל חלקי העולם. וכן הוא בנוגע לנתינת התורה לבנ"י, שעי"ז נמשך גם לאוה"ע, ועד ש"הלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' גו' ויורנו מדרכיו גו'" ²⁶²² . וכן הוא בנוגע לענין השלום – שע"י השלום אצל בנ"י, כמ"ש ²⁶²³ "ונתתי שלום בארץ", נעשה שלום גם אצל אוה"ע, ש"לא ישא גוי אל גוי חרב" ²⁶²⁴ .

וכשם שאצל בנ"י מתחילים כל הענינים מקיום התומ"צ, כך גם אצל אוה"ע צ"ל ההתחלה מקיום ז' מצוות בני נח, שנוגעים לחיי החברה באופן שלא יהי' מעמד ומצב ש"איש את רעהו חיים בלעו" ²⁶²⁵ , ועי"ז נעשה שלום בארץ ובכל העולם כולו.

יח. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע לשייכות של התורה לכל עניני העולם:

כיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – נלקחים כל עניני העולם מהתורה, ואין לך ענין בעולם שיכול להתקיים ללא תורה, כשם ש"אין עוד מלבדו" ²⁶²⁶ .

ואלו שאומרים שיש ענינים שצריכים לחפש בתורה, אבל יש ענינים ששייכים לרופא או לפוליטיקאי – הרי זה היפך התורה! אלא שהתורה עצמה אומרת שבעניני רפואה צריך לשאול אצל הרופא ולעשות

392

כהוראתו, והיינו, שהסיבה לכך שמתנהג כן היא – לא בגלל שכך צוה הרופא, אלא בגלל שהתורה ציוותה לעשות כדברי הרופא.

כשם שיש פס"ד בתורה לשמוע לדברי הסנהדרין, כמ"ש הרמב"ם בריש הל' ממרים ש"הם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל", ו"כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר ²⁶²⁷ לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" ²⁶²⁸ , "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" ²⁶²⁹ – כמו"כ יש פס"ד בתורה שבעניני רפואה יש לעשות כדברי הרופא, מבלי הבט על כך שאין לו "סמיכה"... כי, זה שיש לו סמיכה פסק שצריך לעשות כדברי הרופא, כך, שזהו פס"ד של התורה!

ונקודת הדברים – שהתורה מורה את דרכו של האדם לא רק בנוגע לקיום מצוה, אלא גם בנוגע לכל הענינים, אכילה ושתי', מסחר וכיו"ב, דכיון שהתורה היא חיינו, צריך יהודי להיות חדור בתורה במשך כל כ"ד שעות המעת-לעת53, שהרי ²⁶³⁰ לא שייך לומר שהוא חי רק במשך חלק מהיום, ואילו בשאר היום אינו חי!

אלא שיש ענינים שכדי לידע איך להתנהג בהם צריך לעיין בשו"ע: או"ח, יו"ד חו"מ או אה"ע, ויש ענינים שבהם צריך לעשות כפי הוראת הרופא.

וכשם שכדי להבין דין בהתחלת או"ח צריך יהודי להיות קדוש וטהור, לומר בהתחלת היום "מודה אני לפניך", ולברך ברכת התורה – כך יש צורך באמירת "מודה אני לפניך", ברכת התורה וכו', קודם שהולך לקיים הוראת השו"ע להתנהג כמנהג התגרין בעסקו במסחר גם עם אינם-יהודים, שבזה מראה שהוא לא לבדו, אלא הוא קשור עם הקב"ה, שברא אותו, ונתן לו את התורה – לא רק לפני אלפי שנה בהר סיני, אלא היום ²⁶³¹ , ולכן מודה להקב"ה ומספר "שבחו של הקב"ה" ²⁶³² , ורק לאח"ז הולך לעסוק בעניני העולם – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"38, ואז יכול להיות בטוח שכל עניניו יהיו בהצלחה.

וכאשר בנ"י מתנהגים ע"פ הוראת התורה, שנקראת "עוז", היינו, שישנו דבר חזק שמורה דרכו כו' – אזי אף אחד לא יכול לעמוד נגדם,

393

וגם אומות העולם אומרים "ה' יברך את עמו בשלום", והם ממשיכים את השלום בכל העולם כולו.

וענין השלום מכין את הדרך לביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

* * *

יט. דובר לעיל (במאמר ²⁶³³ ) בנוגע לתורה (שניתנה למטה דוקא), שיש מעלה באמירת אותיות התורה לגבי העיון בתורה, שיש בזה הענין ד"תען לשוני אמרתך" ²⁶³⁴ , כיון שחוזר ואומר אותם האותיות שאמר הקב"ה, ללא שינוי, משא"כ בעיון התורה, הנה אע"פ ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו" ²⁶³⁵ , הרי זה "כנגדו", שתלוי באופן היגיעה וההשגה שלו.

ועילוי זה הוא לא רק בנוגע לאותיות דתושב"כ (ש"אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות .. הרי זה מקיים מצות ולמדתם, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה כו'", ולא כמו בתושבע"פ ש"אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל" ²⁶³⁶ ), אלא גם באותיות דתושבע"פ, משנה וגמרא וכו', עד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שנאמר למשה מסיני ²⁶³⁷ – שגם אמירת אותיות אלו הם באותו סגנון כפי שנאמרו ע"י הקב"ה, שהוא מדוייק בקדימה ואיחור כו', ואין לשנות מסגנון התנא שדבר ה' הי' בפיו.

כ. וענין זה קשור עם הנקודה שאודותה רוצים לדבר עתה:

החילוקים שיש בתורה, ישנם גם באדם – "זאת התורה אדם" ²⁶³⁸ – שהרי התורה מחי' כל פרט שבגוף האדם, עד שנעשה "אַ לעבעדיקע תורה".

והחילוק האמור לעיל בין אמירת אותיות התורה לעיון בתורה – דוגמתו באדם הוא החילוק בין חלק הגוף שבו נמצא (עיקר ענינו של האדם, שזהו) השכל, הבנה והשגה, להדיבור שבפה וכללות הגוף, שהוא בבחי' דומם לגבי השכל שבראש.

ובפרטיות יותר: בנוגע למצוות התורה (רמ"ח מצוות עשה ושס"ה

394

מצוות לא תעשה, שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים ²⁶³⁹ ) – מבואר בספר חרדים שיש מצוות התלויות בראש, ועד"ז בנוגע לכל שאר האברים שבציור האדם, עד למצוות התלויות ברגל (כפי שמונה אותם בפרטיות).

ויש חביבות מיוחדת במצוות התלויות ברגל דוקא – שבהם מודגש אמיתית ענין הביטול:

כאשר יהודי מקיים מצוה הקשורה עם הבנה והשגה, ובפרט לימוד התורה – יש בזה גם הנאת עצמו.

[וכמסופר במדרשי חז"ל ²⁶⁴⁰ אודות ר' אבהו שהיו פניו מאירות בגלל שמצא תוספתא חדתא, כיון ש"חכמת אדם תאיר פניו" ²⁶⁴¹ , וכן אודות מטרונה שראתה א' מחכמי ישראל שפניו מאירות, ואמרה שבודאי "חדא מן תלת מילין (שגורמים הנאה) אית בך כו'", ומזה מובן, שלימוד התורה פועל על האדם תענוג גדול, שלפי ההשגה של גוי יכול להיות תענוג כזה רק מענינים מסויימים כו'].

משא"כ בענין שנעשה רק מצד קבלת עול, אין בזה שום דבר נוסף מלבד קיום רצון הבורא, וכהלשון הידוע בלקו"ת ²⁶⁴² : "אילו נצטוינו לחטוב עצים".

כא. והנה, בין המצוות הקשורות עם קבלת עול, ובפרט אלו הקשורות עם הרגל – הרי זה ענין ההליכה למקום רחוק בכמות, או עכ"פ מקום רחוק לפי ערך האדם, שיש בזה ענין של טירחא, ובפרט ביו"ט שבו צ"ל היפך הטירחא.

ולכן, הנה כל אלו שהשתתפו ב"תהלוכה" – יאמרו "לחיים" ביחד ²⁶⁴³ .

ויה"ר שיקויים בהם מ"ש6 "אם בחוקותי תלכו " ²⁶⁴⁴ .

ולהעיר, שלכאורה הי' מתאים יותר לשון המורה על הבנת התורה, ולא הלשון "תלכו". אך הענין הוא – שבזה מדגישה "תורת אמת", שעמל אמיתי בתורה (שזהו הפירוש ד"בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"6) הוא עי"ז שישנו ענין ההליכה ("תלכו"), שמורה על שינוי הטבע כו'.

וע"י שהאדם משנה את טבעו, משנה הקב"ה את טבע העולם,

395

כהמשך הכתוב ²⁶⁴⁵ : "ועץ השדה יתן פריו", שאפילו אילני סרק עתידין לעשות פירות ²⁶⁴⁶ ,

ועד שבאים לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות"17, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

כב. ע"פ האמור לעיל (ס"ד) שבריאת העולם היא ע"י התורה, מובן, שענין ההוראה שבתורה ("תורה" מלשון הוראה ²⁶⁴⁷ ) הוא לא רק בנוגע לבנ"י, אלא גם בנוגע לאוה"ע, שהרי אין הוראה אחרת כיצד להתנהג בעולם מלבד ההוראה שנותן בורא העולם בעצמו בתורה, שעל ידה ברא את העולם כולו, כולל גם אוה"ע. אלא שהוראת התורה בנוגע לאוה"ע היא – בחלק התורה ששייך לז' מצוות דידהו.

וזהו שמצינו אצל בני-נח שקיום ז' המצוות קשור עם עצם קיומם, עוד יותר מאשר אצל בנ"י:

אצל בנ"י יש חילוקים בענין העונשים על העדר קיום התומ"צ, מעונש קל עד לעונש דהיפך החיים; ואילו אצל אוה"ע, העונש היחידי על העדר קיום כל מצוה הוא היפך החיים.

וההסברה בזה ²⁶⁴⁸ – דלכאורה הוצרך להיות היפך הדברים, שהרי דוקא אצל בנ"י התומ"צ הם "חיינו ואורך ימינו", ולא אצל ב"נ – כי, אצל ב"נ אין זה עונש סגולי על העדר קיום המצוה, אלא העונש בא מצד העדר קיום המצוה עצמו, דכיון שכל מציאותו של ב"נ היא כדי לפעול ענינו בעולם ע"י ההליכה בדרך ה', הנה כשאינו עושה זאת, אין לו מה לעשות בעולם, ובדרך ממילא מתבטלת מציאותו ²⁶⁴⁹ .

כג. המשך השיחה ²⁶⁵⁰ ,

– בנוגע ללימוד התורה אצל אוה"ע, שאף שלימודם הוא בשביל שיוכלו לקיים ז' מצוות ב"נ, עכצ"ל שיש אצלם (כמו אצל בנ"י) גם מעלת לימוד התורה עצמו (לא רק בתור הכשר לקיום המצוות), כדמוכח מדברי הגמרא ²⁶⁵¹ בנוגע לנכרי הלומד תורה: "שנאמר ²⁶⁵² אשר יעשה אותם

396

האדם גו', כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם ²⁶⁵³ , הא למדת שאפילו נכרי (המתגייר ²⁶⁵⁴ ) ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" (אלא שאינו כמו בנ"י שע"י לימוד התורה נעשים " קודם לכה"ג"), ובתוס' ²⁶⁵⁵ : "להכי נקט כה"ג, משום דכתיב ²⁶⁵⁶ יקרה היא מפנינים, ודרשי' ²⁶⁵⁷ מכה"ג הנכנס לפני ולפנים כו'" – שזוהי מעלת ויוקר התורה מצ"ע ²⁶⁵⁸ .

ועד"ז אצל בנ"י גופא – בנוגע לנשים, שאף שאינם במצות ת"ת, ורק "חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן" ²⁶⁵⁹ , הנה גם בלימוד ההלכות הצריכות יש אצלן גם מעלת לימוד התורה עצמו (ומ"מ, כיון שחיוב לימוד התורה הוא מסובב מהחיוב דקיום המצוות, אין מקבלים שכר כמצווה ועושה במצות ת"ת , אלא כמי שאינו מצווה ועושה, ורק "אם היא עוזרת לבנה או לבעלה .. חולקת שכר עמהם ושכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים על ידה"165).

397

ולדעת רבינו הזקן ²⁶⁶⁰ , הטעם שהנשים מברכות על לימודן ברכות התורה (שהברכה היא לא רק על קיום המצוה, אלא על עצם נתינת התורה, ש"חשובה בעיניו לברך עלי' בשמחה יותר מעל כל הנאות שבעולם" ²⁶⁶¹ ) הוא "שהרי חייבות ללמוד מצוות שלהן לידע היאך לעשותן", כי, אם הברכה היתה מטעם אחר (מצד החיוב ד"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" ²⁶⁶² , או ע"ד ברכת הנהנין ²⁶⁶³ ), היו צריכות לברך בכל פעם שמתחילות ללמוד, ורק בגלל שהברכה היא מצד החיוב "ללמוד מצוות שלהן", שחיוב זה הוא במשך כל היום, די להן בברכה פעם אחת בכל יום, כמו באנשים –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 37 ואילך; ע' 148 ואילך ²⁶⁶⁴ .

כד. ועפ"ז יש להוסיף בהאמור לעיל אודות השייכות של כל עניני העולם לתורה – ששייכותם היא גם למעלת ויוקר התורה עצמה, ועד כדי כך, שע"י עבודת בנ"י יכול העולם כולו להיות (לא רק "חפצי שמים", אלא) מציאות של תורה!

וההסברה בזה – דלכאורה מניין הכחות לפעול זאת – כיון שלא צריך לפעול דבר חדש , אלא זהו ענין שהטביע הקב"ה בעולם בעת בריאתו – שנברא ע"י התורה, ובנ"י צריכים רק לגלות זאת מן הכח אל הפועל, ע"י התורה, דאורייתא וקוב"ה כולא חד ²⁶⁶⁵ .

והכח על זה ניתן במ"ת, שאז היתה שלימות העולם באופן שכל ענין שבעולם הכריז "אנכי ה' אלקיך" ²⁶⁶⁶ , ועי"ז נפעל שלא זו בלבד שהעולם לא ינגד לאלקות, אלא שהעולם כולו יהי' באופן ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" ²⁶⁶⁷ , והיינו, שהעולם מתבטל ממציאותו ("אויס וועלט"), ויש רק מציאות האלקות!

וכן הוא בכל דור ודור בכל שנה ושנה (בזמן מ"ת) ובכל יום ויום

398

– שעי"ז שלומדים תורה, ובהקדמת ברכת התורה שמורה על חשיבות ומעלת התורה, הנה "דבר אלקינו יקום לעולם" ²⁶⁶⁸ , שהעולם נעשה במעמד ומצב ש"אין עוד מלבדו"132.

ויה"ר שהכח שניתן בזמן מ"ת יומשך על כל השנה כולה, שתהי' שנת אורה ושנת ברכה, בכל המצטרך, ועד – "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות"17, בביאת משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו96, ועד לקיום היעוד97 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

* * *

כה. אע"פ שלימוד התורה הוא א' מתרי"ג המצוות, שעליהם אמרו "אורח חיים פן תפלס" ²⁶⁶⁹ , "לא תהא יושב ושוקל במצוותי' של תורה כו' אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות כו'" ²⁶⁷⁰ , מ"מ, מצינו יוקר מיוחד בתורה שאינו בכל המצוות, שעל זה אמרו "כל חפציך לא ישוו בה" ²⁶⁷¹ , "אפילו חפצי שמים"95 (מצוות), והיינו, שהמצוות הם רק "חפצי שמים", בדוגמת חפץ ששייך לאדם, אבל אינו גופו ועצמיותו של האדם, ואילו התורה היא בחי' "שמים" עצמן ²⁶⁷² (ורק בגלל שלימוד התורה הוא גם מצוה, הרי זה נכלל גם בסוג ד"חפצי שמים").

בנוגע לענין השכר – "אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" ²⁶⁷³ , ויכול להיות ששכר מצוה (ובפרט מצוה שהזמן גרמא) יהי' גדול יותר משכר התורה; אבל בנוגע לעצם הענין – גדלה מעלת התורה על המצוות.

וענין זה מובן מדין נוסף שבו מצינו חילוק בין מצוות לתורה:

יש דין ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר ²⁶⁷⁴ הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה" ²⁶⁷⁵ , והיינו, שגם כפי שהתורה נמצאת בעולם למטה, ובחוץ- לארץ, ונלמדת ע"י אדם בלתי טהור, נשארת היא "דברי" (של הקב"ה). ועד שאפילו תלמיד חכם שאסור לבוא בקהל ה"ה "קודם לכה"ג עם הארץ"163.

[ואף ש"עזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי ..

399

עד שיטבול, לא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא הי' כח ברוב הציבור לעמוד בה, לפיכך בטלה", ונשאר כפי שהדבר הוא ע"פ דין, "שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם" ²⁶⁷⁶ .

ואין זה בסתירה למ"ש הרמב"ם ²⁶⁷⁷ "מעולם לא עשיתי זאת כו'" (לבטל טבילה זו) – כיון שאין זה מעיקר הדין, אלא כמבואר בלקו"ת ²⁶⁷⁸ ש"כתב תר"י ²⁶⁷⁹ שלדברי הכל התפלה מקובלת יותר עם הטבילה"].

משא"כ בנוגע למצוות – הרי יש כו"כ מצוות שצריך לפרוש מהם בעת הטומאה.

כו. ונקודת הענין – שתורה היא בחי' שמים, למעלה לגמרי מכל עניני ארץ, כולל גם הדרגא הכי נעלית בארץ, שיש בה החילוק בין חו"ל לא"י, ובא"י גופא – "עשר קדושות" ²⁶⁸⁰ , עד לקודש הקדשים – "לפני ולפנים", שזוהי הדרגא הכי נעלית בארץ, אבל עדיין הרי זה בגדרים ד"ארץ", ואילו התורה היא למעלה לגמרי מארץ, ולמעלה אפילו מ"חפצי שמים" – "שמים" עצמן.

ועפ"ז יש לבאר הדיוק במארז"ל163 בנוגע למעלת התורה: "יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים", אף שיש בכה"ג ענינים נעלים יותר מזה ש"נכנס לפני ולפנים", והראי', שהכניסה לפני ולפנים יכולה להיות גם ע"י כהן מרובה בגדים, אף שחסרה אצלו מעלת הקדושה שע"י המשיחה בשמן המשחה (כמו בבית שני, שהי' מיעוט בקדושה, ונחסר שמן המשחה ²⁶⁸¹ ) – כי, מארז"ל זה בא לבאר הטעם שגדלה מעלת העסק בתורה יותר מכה"ג, לפי שמעלת הכה"ג היא שבהיותו בארץ נכנס לביהמ"ק, ועד "לפני ולפנים", שזוהי המדריגה היותר נעלית בארץ; ואילו ע"י העסק בתורה מתעלים למעלה מכל עניני הארץ, למעלה אפילו מכה"ג שנכנס "לפני ולפנים".

כז. אמנם, ענין זה שייך לבנ"י דוקא, דכיון ש"חלק ה' עמו" ²⁶⁸² , "חלק אלקה ממעל" ²⁶⁸³ , לכן שייכים הם לדרגת התורה שלמעלה מהארץ, למעלה "מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים"; משא"כ נכרי שעוסק בתורה

400

הרי הוא רק " כ כהן גדול" (ולא למעלה מזה), דאף שיש בלימודו היוקר שבתורה עצמה, הרי זה רק בדרגת התורה ששייכת לעולם, ולא כפי שהתורה היא למעלה מהעולם, בחי' "שמים" עצמם ²⁶⁸⁴ .

ונקודת הענין – שגוי יכול להגיע רק לתכלית השלימות שיש בארץ, אבל הוא לא יכול להיות למעלה מהארץ; כל מציאותו של הגוי ותכלית בריאתו היא – "לא תוהו בראה (אלא) לשבת יצרה" ²⁶⁸⁵ , שיביא תועלת בעולם כו', ועד להענין ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם" ²⁶⁸⁶ , וזהו גם תוכן הענין דז' מצוות ב"נ, שהם לצורך קיום החברה וישוב העולם, אבל אין לו שייכות כלל ל"שמים".

משא"כ בנ"י, יש אצלם ענינים שהם למעלה לגמרי מישוב העולם, ולכן יכול יהודי להשאר בישוב גם אם אינו פועל בו, כיון שפועל בענינים שהם למעלה מישוב (ולא כמו גוי, שאם אינו פועל בישוב העולם, בטלה מציאותו, כנ"ל סכ"ב).

כח. וכאן המקום לחזור ולדבר אודות הענין הידוע:

ובהקדים – שצריכים לידע שכיון שכל עניני העולם נלקחים מהתורה, שהיא ה"דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם נברא העולם, כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (כנ"ל ס"ד), הנה כאשר ההנהגה בעולם היא ע"פ התורה, כמ"ש ²⁶⁸⁷ "ושמרו דרך ה' וגו'", אזי יש קיום לבנין העולם, להיותו באופן המתאים ל"דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם נברא; אבל כשרוצים לשנות זאת, אזי גורמים צרות, ומזיקים לכולם, גם לגויים שרוצים להכניסם בין בנ"י כיון שחושבים שבכך עושים להם טובה!...

התורה דואגת גם לטובתם של הגויים, ונותנת גם להם הוראה כיצד להתנהג – לקיים שבע מצוות בני נח, וכמ"ש הרמב"ם ²⁶⁸⁸ שצריכים לקיימם "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן". ומזה מובן, שכאשר יהודי מתנהג שלא ע"פ תורה, הרי הוא מזיק גם לגויים, ובפרט כשמתנהג שלא ע"פ תורה ביחס לגוי, שאז בודאי מזיק לו. וסוף האמת להתגלות – שבסופו של דבר מרגיש זאת גם הגוי, ובגלל זה יהיו ליהודי צרות מהגוי.

וכאמור לעיל (סט"ז ואילך) שכאשר אוה"ע שמעו שבנ"י אמרו

401

"נעשה ונשמע" והקב"ה נתן להם תורה, "ה' עוז לעמו יתן", אזי "פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום", והיינו, שנעשה שלום בינם ובין בנ"י, וכן בינם לבין עצמם – כהסיום בילקוט שמעוני: "הלכו איש איש למקומו", מבלי להתעסק זה עם זה, ומכ"ש לא להתעסק עם בנ"י! אבל במה דברים אמורים – כשישנה ההקדמה ד"ה' עוז לעמו יתן".

כט. וענין זה שייך במיוחד לחג השבועות – כפי שדובר ²⁶⁸⁹ שצריך לנצל את חג השבועות כדי לדבר על זה:

בחג השבועות נעשו בנ"י "סגולה מכל העמים" ²⁶⁹⁰ , וכפירוש רש"י: "ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם .. כי לי כל הארץ196, והם בעיני ולפני לכלום".

ובחג השבועות קורין מגילת רות, לפי ²⁶⁹¹ שאז נעשה ענין הגירות אצל בנ"י ²⁶⁹² , וגם רות נתגיירה, ומשם למדים כמה דיני גירות ²⁶⁹³ . ומסופר שם ²⁶⁹⁴ : "ותשק ערפה לחמותה", כיון ש"שבה .. אל עמה ואל אלהי'", ואילו "רות דבקה בה", באמרה "עמך עמי ואלקיך אלקי", ולכן הכניסוה לעם ישראל.

ובסיפור זה רואים גם את התוצאות – שערפה, יצא ממנה גליית, שהי' מזיק ושונא ישראל, ונהרג ע"י בן בנה של רות, שהי' משיחן של ישראל!

ל. ומובן עד כמה חמור הדבר שרוצים להכניס גויים ל"עם סגולה"!

וענין זה הוא היפך הצדק והיושר גם כלפי הגוי – לכל לראש בכך שמרמים אותו שנעשה יהודי, ונוסף לכך שולחים אותו לעמוד על הגבול, ורוצים עי"ז להגן על בנ"י – בה בשעה שההיפך הוא הנכון:

יש דין פלאי – שיש כאלו שלא רוצים להזכירו, כיון שאין הדבר כדאי להם... – בנוגע לגר תושב, שאין מושיבין אותם בספר, שנאמר ²⁶⁹⁵ "עמך ישב בקרבך", ולא בספר, שמא ימסרו העיר ביד גויים ²⁶⁹⁶ .

והגע עצמך:

402

מדובר אודות "גר תושב", שקיבל עליו שבע מצוות בני נח, ונזהר לעשותן, שאז הוא "מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא" (כמ"ש הרמב"ם194), אלא שאינו "גר צדק". ואעפ"כ אומרת התורה שאין להושיב אותו בספר, שמא ימסור העיר ביד גויים.

ועאכו"כ בנדו"ד, שלא מדובר אודות גר תושב, אלא אודות גוי שלא קיבל על עצמו שום דבר, באמרו, שאינו רוצה לקבל עליו שום דבר – הרי בודאי שאסור לומר עליו שהוא יהודי, ולערב אותו בין יהודים, ולטעון שעושים זאת כדי להגן על הגבול, בה בשעה שזוהי צרה עבור הגבולות והעיירות כו'.

יש מי שעושה זאת (לא כדי להכעיס, אלא) באמרו, שעם ישראל זקוק לריבוי אנשים. אבל ²⁶⁹⁷ התורה אומרת שזוהי סכנה!

הקב"ה, עליו נאמר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" ²⁶⁹⁸ , הוא גם "איש מלחמה" ²⁶⁹⁹ , "גענעראַל", וגם הוא מבין פרק ב"אסטרטגי'", והוא אומר שאפילו גר תושב אסור להושיבו על הספר; ואילו הם אומרים שגויים שבאים מחוץ-לארץ יש לקבל אותם בתור יהודים, גם ללא גיור כהלכה!

ובשביל זה מוכנים לוותר על יהודים ולזרוק אותם היל"ת – כפי שהציעו ב"פברואַרי-אַגרימענט" ²⁷⁰⁰ לוותר על עשר מליון יהודים שנמצאים בחו"ל [באמרו, שאין לו שייכות אליהם! – אם אין לך שייכות אליהם, איך אתה יכול "למכור" אותם?!... בשביל "למכור" אותם יש לו שייכות אליהם; שייכותו אליהם היא רק "לעוותי", אבל לא "לתקוני" ²⁷⁰¹ ], וגם לוותר על שתים וחצי מליון יהודים שנמצאים בא"י, עי"ז שוויתרו על

403

הוספת תיבה (גיור) כהלכה, ו"מתנחמים" בכך שאף אחד לא ידע מי הציע זאת... אבל יודעים גם מי הוא, כיון שהדבר הי' בפני יותר משלשה!

ולא עוד אלא שצועקים שזהו נצחון עבור דת! ורק כשלא הניחו להם להמשיך לרמות, התחילו להשתמט!

– בודאי יכול הקב"ה לפעול ביטול כל הענין בחסד וברחמים, וכך אכן יהי', אבל חבל על הימים שבינתיים שבהם מתייסרים יהודים שצריך לרחם עליהם, ועד שנופלים קרבנות רח"ל!...

לא. ובכן: בבואנו מזמן מ"ת, שבו ניתנה התורה מחדש (נוסף לכך שבכל יום צ"ל הענין של מ"ת מחדש, ועאכו"כ בזמן מ"ת "אחת בשנה"), ואין השטן שולט בו ביום (כדאיתא בתוס' ²⁷⁰² ) – הנה לכל לראש צריך להבחין ולידע שענין זה בא מצד היצה"ר, ועל זה אמרו רז"ל ²⁷⁰³ "בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין", תורת אמת, שעל ידה אפשר לנצח את היצה"ר, ולהודות על הטעות (מבלי להתפעל מה יאמרו הבריות) ולומר: דברים שאמרתי לפניכם היו היזק וחורבן הרבים!...

וכאמור כמ"פ שאי אפשר לשער ערכו של יהודי – כדברי הבעש"ט ²⁷⁰⁴ על הפסוק ²⁷⁰⁵ "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שכל יהודי הוא כמו "ארץ חפץ" שטמונים בה אוצרות יקרים כו', ועאכו"כ בנוגע ליהודי שצריך לתקן ענין שפגע בפועל במליוני יהודים, הרי בודאי שזכות הרבים מסייעת לו לעמוד על דרך הישר, ולהכריז שברצונו לתקן זאת!

ויה"ר שיקויים הענין ד"ה' עוז לעמו יתן" – שיהי' לבנ"י ה"עוז" לעמוד בתוקף נגד כל האויבים, וזו תהי' הכנה קרובה להיפטר מ"עול גלות" אשר "על צווארנו", הן מהגלות שבחו"ל והן מהגלות שבא"י (החל מהגלות אצל ה"אל זר אשר בקרבך" ²⁷⁰⁶ ); ו"ה' יברך את עמו בשלום", שלום אמיתי, כמ"ש129 "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", ועד ש"לא ישא גוי אל גוי חרב"130, ו"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי"97, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, הוא דוד המלך!

* * *

לב. בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ג) אודות השייכות של לימוד

404

התורה גם לנשים, שיש בזה שני ענינים: (א) העזר לבעל ולבנים, (ב) לימוד ההלכות הצריכות להן, כל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצוות לא תעשה – יש להוסיף המדובר כמ"פ ²⁷⁰⁷ שבמצוות שגם הנשים חייבות בהן נכללים גם אהבת ה' ויראתו, אחדות ה' וכו', שש המצוות (שסימנם "שש ערי מקלט תהיינה לכם" ²⁷⁰⁸ ) שחיובן תמידי ²⁷⁰⁹ , וכדי לקיימן צריכים ללמוד הענינים הקשורים בזה, כמ"ש הרמב"ם ²⁷¹⁰ : "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם וכו'" – שזהו כללות הענין דלימוד החסידות, ולכן הנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר שיעורים בתורת החסידות גם עבור נשי ובנות ישראל ²⁷¹¹ .

ומזה מובן, שאין לנשים ליפול ברוחן, שהרי יש להם ריבוי ענינים שחייבות ללמוד, והלואי ילמדו כל ענינים אלו,

– ולא עוד אלא שגם האנשים הנמצאים כאן, כבודם במקומם מונח... הלואי שילמדו כל הענינים שהנשים חייבות ללמוד... –

וגדול שכרן, ועיקר שכרן הוא עבור שילוח ילדיהם לבתי-ספר כשרים לחנכם לתומ"צ מתוך יראת שמים, ועידוד וחיזוק בעליהם ללמוד תורה, כדברי הגמרא במסכת ברכות ²⁷¹² : "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר ²⁷¹³ נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי .. במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" – ש"חולקת שכר עמהם ושכרה גדול (כ"מצווה ועושה") מאחר שהם מצווים ועושים על ידי'"165.

ושכר זה כולל כל ברכות ה', שיומשך לכל אחד ואחת "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ²⁷¹⁴ , למטה מעשרה טפחים, אמן כן יהי רצון, בקרוב ממש.

* * *

לג. ככל עניני התורה שהם הוראות – יש גם לימוד והוראה מזה שהתורה ניתנה במדבר ²⁷¹⁵ :

405

ובהקדים – שהקב"ה נותן כח לבנ"י ללמוד תורה כדבעי, להבינה לעומקה ולאמיתתה, ומתוך שמחה וטוב לבב.

ולכאורה: מה יעשו אלו שנמצאים במקום שאסור שיהיו שם ישיבות בגלוי, וכדי ללמוד תורה צריכים להתחבא במרתף או בעליית-גג, כך, שזהו בדוגמת שתיית מים כשנמצאים במדבר!

ובכן: על זה באה ההוראה מנתינת התורה במדבר – להורות שגם כשנמצאים במקום של "נחש שרף ועקרב" ²⁷¹⁶ יש כח ללמוד תורה, ולהינצל מהנחש שרף ועקרב כו'.

אבל אעפ"כ, מובן, שאינו דומה לימוד התורה במצב שאין שום קשיים, לגבי לימוד התורה במעמד ומצב הנ"ל, ולכן שכרם גדול ביותר.

ומזה מובן גם בנוגע לנשים שצריכות ל"אקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן" בבית-מדרש שנמצא במרתף או בעליית-גג – ששכרם גדול יותר לא רק משכר האנשים, אלא גם משכר הנשים שנמצאות במקום של הרחבה.

– אין הכוונה למעט ח"ו בשכרן של אלו שנמצאים כאן, כי אם להוסיף בזכותם של האנשים והנשים שנמצאים שם.

ויה"ר שזכותם תעמוד להם שבקרוב ממש יצאו משם, בחסד וברחמים, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"82, "בקומה זקופה"109, ובשמחה וטוב לבב.

וזו תהי' ההכנה לגאולת כלל ישראל בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה"].

______ l ______