שיז דין קשירה ועניבה בשבת

שיז דין קשירה ועניבה בשבת

ובו י"א סעיפים:

קשר

של קיימא וקשר אומן

א הקושר ¹⁴⁸³ והמתיר הן מאבות מלאכות ¹⁴⁸⁴ , שכן במשכן היו צידי

חלזון קושרין ומתירין ברשתותיהן, שכל רשתות עשויות קשרים קשרים, והן קשרי קיימא,

ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו, ומתיר מכאן וקושר מכאן ¹⁴⁸⁵ .

ומן התורה אינו חייב

אלא על קשר של קיימא ¹⁴⁸⁶ העומד להתקיים לעולם ¹⁴⁸⁷ , דהיינו שקושרו על דעת שישאר כן כל זמן שאפשר לו להיות קיים,

וכל זמן שלא יצטרך לו להתירו. ואע"פ שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב

ויתירנו, אעפ"כ הואיל וכשקושרו אינו קוצב זמן בדעתו מתי יתירנו, ואפשר שישאר

כן לעולם, הרי זה נקרא קשר של קיימא, וחייבים על קשירתו ¹⁴⁸⁸ ועל התרתו ¹⁴⁸⁹ .

אבל אם קוצב בדעתו

איזה זמן שאז יתירנו בודאי, אפילו הוא זמן ארוך מאד, אין זה של קיימא מן התורה,

ופטור בין על קשירתו בין על התרתו. אבל מדברי סופרים נקרא זה גם כן של קיימא,

הואיל ועומד להתקיים איזה זמן, ואסור בין לקשרו בין להתירו ¹⁴⁹⁰ .

אבל אם אינו עומד

להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו, כגון קשרים שבמלבושים ומנעלים, שכשלובשן שחרית

קושרן וכשפושטן ערבית מתירן, מותר לקשרן ולהתירן בשבת ¹⁴⁹¹ .

אבל אם הוא בדעתו שלא

להתירן ביומן ¹⁴⁹² , כגון תלמידי חכמים

שלומדים בלילות ואינם חולצין מנעליהן ולא פושטים מלבושיהן בלילה, אסורים לקשרם

בשבת שחרית ¹⁴⁹³ , אם בדעתם שלא

להתירן ערבית ¹⁴⁹⁴ . וכן אסורים להתירן

בשבת, אם כשקשרו אותן באחד מימות החול היה בדעתם שלא להתירם מיד בלילה שלאחריו. אבל

אם אין בדעתם כלום כשקושרין אלא קושרים סתם, מותרים לקושרם בשבת, ואף שאחר כך אינן

מתירין אותן בלילה עד לאחר איזה זמן, אינן נקראים בשביל כך קשר של קיימא, הואיל

ובשעת הקשירה לא היה הדבר ודאי שלא יתירו אותן בליל מוצאי שבת, שהרי לפעמים גם

התלמידי חכמים חולצים מנעליהם בלילה טרם ישכבו ¹⁴⁹⁵ . וכן מותרין להתירן

בשבת אם קשרו סתם, אפילו קשרו לפני השבת זמן מרובה ולא התירו בינתיים.

אבל קשרים שלעולם

דרכו לקיימן איזה זמן בודאי, ואין דרכו לעולם להתירו ביומן, אסור לקושרן בשבת

אפילו בסתם, או להתירם ¹⁴⁹⁶ .

ויש אומרים ¹⁴⁹⁷ שכל קשר שאינו עומד

להתקיים ז' ימים, אינו נקרא קשר של קיימא אפילו מדברי סופרים, ומותר לקשרו ולהתירו

בשבת.

ואפילו אם רוב הפעמים

דרכו לקיימן ז' ימים, אלא שלפעמים גם כן מתיר אותו בתוך ז', כגון תלמיד חכם שרוב

הפעמים אינו חולץ מנעליו ולא פושט מלבושיו כי אם משבת לשבת, שנמצא מקיים קשריהם ז'

ימים, ולפעמים גם כן מתירן תוך ז', אינן נקראים קשר של קיימא, אלא אם כן יש בדעתו

בשעת קשירתן שלא להתירן עד לאחר ז', אבל אם קושרן סתם, אינן נקראים של קיימא, אלא

אם כן דרכו לעולם לקיימם שבעה ימים, כגון המשיחות שקושרין בהן בית הצואר של הכתונת,

מי שאין דרכו לעולם להתירן אלא כשמחלף הכתונת משבת לשבת, אסור לקשרן ולהתירן בשבת ¹⁴⁹⁸ .

ולענין הלכה יש

להחמיר כסברא הראשונה, אלא אם כן צריך הרבה לכך, אזי יש להקל לעשות על ידי נכרי ¹⁴⁹⁹ :

ב יש אומרים ¹⁵⁰⁰ שאין חייבים מן

התורה אפילו על קשר העומד להתקיים לעולם, אלא אם כן הוא מעשה אומן, דהיינו שהוא

קשר חזק ואמיץ כקשרים שהאומנים עושים בשעת מלאכתן ¹⁵⁰¹ , כגון קשרי רצועות

מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן, וכן בכל כיוצא בזה.

אבל הקושר קשר של

קיימא, ואינו מעשה אומן, פטור. כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או

שקשר חבל בדלי, או שקשר רסן הבהמה, וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט, וכל

אדם קושר אותם לקיימא, פטור. אבל אסור מדברי סופרים ¹⁵⁰² , אפילו אינו עומד

להתקיים לעולם ¹⁵⁰³ אלא כשיעור שנתבאר ¹⁵⁰⁴ .

אבל קשר שהוא מעשה

אומן, אפילו אינו עשוי להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו, אסור מדברי סופרים לקשרו

ולהתירו בשבת ¹⁵⁰⁵ , גזרה משום קשר מעשה

אומן העשוי להתקיים לעולם, שחייבים עליו מן התורה ¹⁵⁰⁶ .

ויש אומרים ¹⁵⁰⁷ שאין חילוק כלל בין

מעשה אומן למעשה הדיוט, שאפילו קשר שהוא מעשה הדיוט חייבים עליו מן התורה אם הוא

של קיימא, ואם אינו עומד להתקיים כלל, בענין שמותר במעשה הדיוט, מותר גם כן במעשה

אומן ¹⁵⁰⁸ .

ויש להחמיר כסברא

הראשונה ¹⁵⁰⁹ . ולכן נהגו ליזהר

שלא לקשור או להתיר שום קשר שהוא ב' קשרים זה על זה אפילו הוא עומד להתירו ביומו,

מפני שאין אנו בקיאין איזה קשר נקרא מעשה אומן שאסור לקשרו ולהתירו אפילו אינו

עומד להתקיים כלל, וכל קשר אמיץ שהוא קשור הדק היטב, יש להסתפק בו שמא זהו מעשה

אומן, וב' קשרים זה על גבי זה הוא גם כן קשר אמיץ ¹⁵¹⁰ .

ומכל מקום במקום צער

אין להחמיר בדברי סופרים ¹⁵¹¹ , ומותר להתירו אם

אינו עומד להתקיים כלל, בענין שמותר בודאי מעשה הדיוט ¹⁵¹² , כיון שלפי סברא

האחרונה מותר אפילו בודאי מעשה אומן ¹⁵¹³ :

ג במה דברים אמורים בב'

קשרים זה על זה. אבל קשר אחד ועניבה על גביו, אין להסתפק בו כלל בקשר מעשה אומן,

ומותר לקשרו ולהתירו בכל ענין אם אינו עומד להתקיים כלל ¹⁵¹⁴ .

ואם אינו אלא קשר אחד

בלבד, בלא עניבה על גביו, אינו נקרא קשר כלל, ומותר לקשרו ולהתירו אפילו אם עומד

להתקיים לעולם ¹⁵¹⁵ .

וכל זה בקושר ב'

דברים ביחד. אבל אם עשה קשר בראש אחד של חבל או חוט או משיחה ¹⁵¹⁶ , דינו כב' קשרים זה

על זה לכל דבר ¹⁵¹⁷ :

ד קשר שאינו נקרא של

קיימא מן התורה אלא מדברי סופרים, מותר לקשרו לצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד

משיעורי תורה ¹⁵¹⁸ . ואפילו קשר מעשה

אומן מותר לקשור, אם אי אפשר למדוד בענין אחר ¹⁵¹⁹ :

במנעל,

בית הצואר, דלי ופרה

ה נשמטו לו רצועות

מנעל וסנדל ¹⁵²⁰ , מותר להחזירן

למקומן, ובלבד שלא יעשה קשר בראש הרצועה כדי שלא תשמט מן הנקב, מפני שהוא קשר של

קיימא ¹⁵²¹ .

במה דברים אמורים

במקומות שאין רגילין שם לקשור קשר זה, אבל במקומות שרגילין לקשרו, אסור אפילו

להחזיר, גזרה שמא יקשור ¹⁵²² .

ואפילו במקומות שאין

רגילין, לא התירו אלא להחזיר, אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועה בשבת, מפני שהוא

מתקן כלי ¹⁵²³ .

ואפילו להחזיר לא

התירו אלא כשהנקב הוא רחב ויכול להחזיר בלי טורח, אבל אם הנקב הוא צר שצריך טורח

להכניס הרצועה בתוכו, אין זה כמחזיר, אלא כנותן בתחלה, ואסור משום תיקון כלי ¹⁵²⁴ .

וכן הדין ברצועות של

מכנסיים ¹⁵²⁵ . אבל אבנט מותר

להכניס במכנסיים בתחלה בשבת, מפני שאינו מבטלו שם, ועשוי להכניס ולהוציא תדיר ¹⁵²⁶ , לפיכך אין בו משום

תיקון כלי ¹⁵²⁷ . אבל אסור להכניס משיחה לשם, מפני שמבטלה שם ¹⁵²⁸ :

ו מתירין בית הצואר

מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא, שרוב הפעמים מתירין אותו ביומו מיד אחר

הכביסה ¹⁵²⁹ .

אבל אין פותחין אותו

מחדש, מפני שהוא מתקן כלי, וחייב משום מכה בפטיש ¹⁵³⁰ . אבל משום קורע אינו

חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור ¹⁵³¹ , כמו שנתבאר בסי' ש"ב ¹⁵³² .

אפילו אם כבר נפתח

בית הצואר, רק שחזר האומן ותפרו ביחד כדרך שהאומנים עושים ¹⁵³³ , או שקשרו האומן

ואינו יכול להתירו ¹⁵³⁴ , אסור לחתוך החוטין.

במה דברים אמורים

בקשר זה שקשרו האומן קודם גמר מלאכת הבגד ¹⁵³⁵ , שחתיכת חוטי קשר זה

יש בה משום מכה בפטיש, לפי שהיא גמר מלאכת הבגד, שעל ידי כך מתוקן הבגד ללבשו,

וקודם לכן לא היה מתוקן מעולם ללבשו, וכל דבר שהוא גמר מלאכה יש בו משום מכה בפטיש

כמו שנתבאר בסי' ש"ב ¹⁵³⁶ .

אבל שאר קשירות

שנקשרו אחר גמר מלאכת הבגד, כגון קשרי הכיבוס ¹⁵³⁷ , או המשיחות שבכתונת ¹⁵³⁸ , שנקשרו ואינו יכול

להתירן, מותר לחתכן ¹⁵³⁹ . ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ אלא יעשה בצנעא ¹⁵⁴⁰ .

ואם אינו רגיל להתיר

המשיחות אלא כשמחליף הכתונת משבת לשבת, אסור לחתכן, כמו שאסור להתיר ¹⁵⁴¹ :

ז במה דברים אמורים

בקשירה, אבל אם תפר הכובס את בית הצואר, וכן זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך

שהאומנים עושים, אסור לחתכן או לנתקן זה מזה, שאין חילוק בתפירה בין של קיימא

לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה משום קורע ¹⁵⁴² .

ואף שהקורע אינו חייב

אלא אם כן עושה על מנת לתפור, מכל מקום מדברי סופרים אסור בכל ענין ¹⁵⁴³ .

ויש מתירין ¹⁵⁴⁴ בתפירה שאינה של

קיימא לנתק או לחתוך, וכן עיקר ¹⁵⁴⁵ , ומכל מקום אין להקל

בפני עם הארץ ¹⁵⁴⁶ :

ח קושרין דלי על פי

הבור במשיחה או באבנט וכיוצא בו מדבר שאינו מבטלו שם. אבל לא בחבל, מפני שמבטלו שם,

והרי זה קשר של קיימא, שהרי הדלי תלוי וקשור שם תמיד ¹⁵⁴⁷ . ואפילו בחבל של

גרדי שהוא חשוב ואינו מבטלו שם, אסור, גזרה משום שאר חבלים ¹⁵⁴⁸ .

במה דברים אמורים בדליים

הקבועים בבור, אבל דליים שלנו שאינן קבועין בבור, אינו קשר של קיימא, ומותר אפילו

בשאר חבלים ¹⁵⁴⁹ .

ובלבד שלא יהא הקשר

מעשה אומן ¹⁵⁵⁰ , שאסור אפילו באינה

של קיימא כמו שנתבאר למעלה ¹⁵⁵¹ :

ט קושרים חבל בפני

הפרה ברוחב הפתח בשביל שלא תצא, מפני שאינו של קיימא, שעשוי להתירו תדיר להוציא

הבהמה להשקותה ¹⁵⁵² .

ואפילו לקשור בשבת

שני ראשי החבל בשני צדי הפתח, שלא היה תלוי כלל בפתח מאתמול, מותר, ואין חוששין

שמא יבטל ראש אחד שיהא קשור לעולם ויוציא הבהמה בהתרת ראש השני בלבד, אלא לפעמים

יתיר ראש זה ולפעמים יתיר זה ¹⁵⁵³ . אבל אם באמת מבטל

ראש אחד אסור ¹⁵⁵⁴ :

י כל קשר שלפעמים נמלך

ומבטלו לעולם, אף על פי שבתחלת עשייתו אינה על מנת לבטלו, אסור, שמא ימלך ויבטלנו ¹⁵⁵⁵ . לפיכך אסור ליטול חבל ולקשרו באבוס ובפרה, שמא כשירצה להוליך

הבהמה לא יתיר לעולם אלא ראש אחד, ויניח השני קיים לעולם, ויהיה קשר של קיימא ¹⁵⁵⁶ .

במה דברים אמורים

בשאר חבלים, אבל בחבל של גרדי מותר, שאינו מבטלו שם ¹⁵⁵⁷ . ואין לגזור כאן על

של גרדי משום שאר חבלים, מפני שגם בשאר חבלים אינו מצוי שיבטל ראש אחד לעולם, אלא

לפעמים מתיר ראש זה ולפעמים מתיר זה ¹⁵⁵⁸ .

וכל זה לקשור החבל

בשבת באבוס ובפרה. אבל אם היה קשור כבר באבוס ורוצה לקשרו עתה בפרה, או שהיה קשור

בפרה ורוצה עתה לקשרו באבוס, מותר בכל חבל, לפי שאם בא לבטל קשר אחד מהם שיהא קשור

לעולם, מן הסתם אותו קשר שהיה קשור כבר מניחו לעולם קשור ¹⁵⁵⁹ :

הפותל

חבלים

יא הפותל חבלים מכל מין

שיהיה, חייב משום קושר ¹⁵⁶⁰ , ושיעורו להתחייב מן

התורה כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה בסופו שנמצאת מלאכתו מתקיימת ¹⁵⁶¹ . אבל מדברי סופרים

אסור בכל שהוא ¹⁵⁶² .

וכן המפריד הפתיל

חייב משום מתיר ושיעורו כשיעור הפותל. והוא שלא יתכוין לקלקל ¹⁵⁶³ , שכל המקלקלים פטורין ¹⁵⁶⁴ מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים ¹⁵⁶⁵ :

[1483] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

קשר של קיימא וקשר אומן (ס"א-ד).

(ב)

במנעל, בית הצואר, דלי ופרה (ס"ה-י).

(ג)

הפותל חבלים (סי"א).

לכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.

שבת כהלכה פרק כז.

[1484]

משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הקושר והמתיר).

[1485]

מסקנת הגמרא עד, סוע"ב (שכן צדי חלזון (לצבוע התכלת בדמו, רש"י) קושרין

ומתירין (שכל רשתות עשויות קשרים קשרים, והן קשרי קיימא, ופעמים שצריך ליטול חוטין

מרשת זו ולהוסיף על זו, מתיר מכאן וקושר מכאן, רש"י)).

והיינו שבזה היתה בעשיית המשכן, לא

רק מלאכת "קושר", אלא גם מלאכת "מתיר" (מתיר מכאן וקושר

מכאן).

ומזה למדנו גם האמור לקמן בסמוך

ש"אע"פ שאפשר שיצריך לו להתירו בזמן קרוב", מכל מקום נחשב

"קשר של קיימא, העומד להתקיים לעולם", ושם נסמן (הערה 1488 ).

[1486] רבי

יהודה במשנה קיג, א (כל קשר שאינו של קיימא, אין חייבין עליו).

[1487]

רש"י קיא, ב ד"ה ואלו קשרים (קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם). קיב, א

ד"ה בדאושכפי (קושר קשר ... והוא קיים לעולם). טור (כל קשר העומד להתקיים

לעולם). ב"י ד"ה כל קשר (נמצינו למדין דקשר של קיימא מיקרי קשר דבר שדרך

לקושרו על דעת שיעמוד לעולם).

ואף שבשאר מלאכות סגי במה שמתקיים

משך זמן, כדלקמן סי' שכ סכ"ח (אין איסור מן התורה אלא הצובע בצבע המתקיים,

אבל צבע שאינו מתקיים כלל ... פטור), וסי' שמ ס"ו (אינו חייב אלא כשכותב בדבר

המתקיים על גבי דבר המתקיים).

נתבאר באגרות קודש חי"א אגרת

ג'תשפט (יש לומר הסברא בפשיטות, כיון שכן הי' במשכן, שכל עניני תפירה וחיבור היו

על מנת שישארו כך לעולם).

[1488] ט"ז ס"ק א (דאם דעתו שישאר כן

לעולם, דהיינו כל זמן שאפשרי לו להיות קיים ולא יצטרך להתירו, ואינו קצב זמן בדעתו

מתי יתירו, זהו חייב).

שכן יש ללמוד מהמובא לעיל ( שכן

במשכן היו צידי חלזון קושרין ומתירין ברשתותיהן, שכל רשתות עשויות קשרים קשרים,

והן קשרי קיימא, ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו, מתיר

מכאן וקושר מכאן). וראה אבני נזר או"ח סי' קפא אות יא.

וגם אם הוא דבר שבלה אחר זמן קצר, או

שזורקים אותו לפח אחר זמן קצר, נקרא קשר של קיימא, כיון שאין מתירים אותו לעולם,

וכמו באיגוד הלולב, שנתבאר לקמן סי' תרנא ס"ו (קושרים שני ראשי הכרך בשני

קשרים זה על גבי זה, וביום טוב שאי אפשר לקשרן בענין זה, שהרי הוא קשר של קיימא,

שאינו חושש להתירו עולמית). וראה כנישתא דבי רב.

וכל זה כשקושרו על דעת שישאר כן כל זמן

שלא יצטרך להתירו. משא"כ כשמן הסתם יתירו באותו יום, אלא לפעמים יבטלו לעולם,

אינו אסור אלא מדברי סופרים, כדלקמן ס"י ( כל קשר שלפעמים נמלך

ומבטלו לעולם, אף על פי שבתחלת עשייתו אינה על מנת לבטלו, אסור, שמא ימלך ויבטלנו ),

ושם נסמן (הערה 1555 ).

[1489] משנה קיא, ב (וכשם שהוא חייב

על קישורן, כך הוא חייב על היתרן). טור (כל קשר העומד להתקיים לעולם, חייבין חטאת

על קשירתו והתרתו).

[1490]

ט"ז שם (ואם קוצב בדעתו איזו זמן שבודאי יתירו אז, פטור, יהיה הזמן מה שיהיה,

דחיוב אין כאן, כיון שיש לו עכ"פ זמן, ואיסור יש כאן, שתוך אותו הזמן הוא

מיקרי של קיום).

ואף ששיטת רבינו היא שחצי שיעור

במלאכות שבת אסורה מהתורה, כדלקמן סי' שמ ס"א ( ועל אחת פטור אבל

אסור מן התורה כשאר חצי שיעור), ושם נסמן.

נתבאר בלקוטי שיחות חי"ד ע' 14

(אין זה חצי שיעור (בכמותה) של המלאכה, כי אם חצי מלאכה – חסר באיכות וגדרי ומהותה

של המלאכה, כי ה"דעת שישאר כן לעולם" הוא חלק מאיכותה ומגדרי המלאכה,

ובלעדה חסר בגדר המלאכה, ולכן אינה אסורה מן התורה).

וראה גם לקמן סי"א (והערה 1562 ). מי טל (קושר) סי"ח ס"ג.

[1491] משנה קיא, ב (קושרת אשה

מפתח חלוקה, וחוטי סבכה, ושל פסקיא, ורצועות מנעל וסנדל), ופרש"י (דכיון דכל

יומא שרו ליה, לא דמי מידי לקשר של קיימא, ומותר לכתחילה). גמרא קיב, א (איתמר

התיר רצועות מנעל וסנדל, תני חדא חייב חטאת, ותניא אידך פטור אבל אסור, ותניא אידך

מותר לכתחלה ... הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי [רצענים; סנדלרים] (שהאושכף עושה

כשתוחב הרצועה במנעל, קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם, רש"י), פטור

אבל אסור בדרבנן ( אין חולצין מנעליהן מרגליהן עד ליל

שבת, לפי שלומדין בכל הלילות של ימות החול ושוכבין מעט בלבושיהן, הילכך פטור אבל

אסור, ספר התרומה סי' רמג) , מותר לכתחלה בדבני מחוזא (וצריך

להתירו ערבית, רש"י) ... דנפקי בי תרי (וצריך כל אחד ואחד לקשור לפי רגלו,

הלכך בכל יום קושרו ומתירו, רש"י)). טור (ושעומד

להתיר בכל יום מותר לכתחלה), וט"ז שם (אבל אם חושב בדעתו להתירו ביומו, זה לא

מקרי זמן כלל, ומותר לכתחלה).

*

וכעין זה הוא גם לענין מלאכת בנין, שבנין

עראי פטור אבל אסור, ואם עשוי לסתור בתוך השבת מותר, כדלעיל סי' שיד סי"ט ( במה

דברים אמורים כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת ... אבל אם אינה עשויה

לקיום כלל, אין בה משום סתירה), ושם נסמן ( הערה 1192 ).

אמנם יש מלאכות שאסרו חכמים אפילו

אם מתקיימת דקות אחדות, כמו מלאכת כותב דלקמן סי' שמ ס"ו ( אפילו

בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, כגון לכתוב במשקין ומי פירות על גבי

עלי ירקות וכיוצא בהן. ולכן צריך ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן, או

לחקוק באפר או בשומן קרוש או בדבש), ומלאכת צובע דלקמן סי' שכ סכ"ח (צבע

שאינו מתקיים כלל ... פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. ומכל מקום

אסור מדברי סופרים) , ושם נסמן (הערה 2193 ).

[1492] שו"ת

מהר"ם (לבוב) סי' תלד (שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור). תשב"ץ

סי' נב. כל בו סי' לא ד"ה הקושר קשר. רמ"א ס"א (ויש אומרים שכל קשר

שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו, מקרי של קיימא). ט"ז שם (כל שהוא יותר מיום

אחד היא בכלל זה, יהיה הזמן כפי מה שיהיה ... דאחר יום אחד אסור לכתחלה).

[1493] גמרא שם (פטור אבל אסור,

בדרבנן), לפירוש ספר התרומה סי' רמג (ומורי רבינו מפרש מנעל של רבנן ... אין

חולצין מנעליהן מרגליהן עד ליל שבת, לפי שלומדין בכל הלילות של ימות החול ושוכבין

מעט בלבושיהן, הילכך פטור אבל אסור).

[1494] ט"ז

ס"ק ב (כיון שדרכם בכך רוב הפעמים, ממילא כשאדם גומר בדעתו שיהיו נשארים

בודאי איזה זמן, הי' איסור).

[1495]

ט"ז שם (קשה דאם כן הוי בכלל פטור אבל אסור, והיאך קושרים אותו בשבת שחרית.

ויש לומר דמכל מקום לא נחשב בכלל קביעות זמן שזכרנו, דהרבה פעמים שוכבים גם בחול

וחולצין מנעליהם).

ואף שלענין קשר " העומד

להתקיים לעולם" נתבאר לעיל " דהיינו שקושרו על דעת

שישאר כן כל זמן שאפשר לו להיות קיים, וכל זמן שלא יצטרך לו להתירו. ואע"פ

שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב ויתירנו, אעפ"כ הואיל וכשקושרו אינו קוצב

זמן בדעתו מתי יתירנו, ואפשר שישאר כן לעולם, הרי זה נקרא קשר של קיימא" .

היינו דוקא לענין קשר "העומד

להתקיים לעולם", שכך הי' בעשיית המשכן, כדלעיל שם (הערה 1488 ). משא"כ לענין קשר העומד להתקיים "איזה

זמן", שאינו אסור אלא מדברי סופרים, בזה מתירים לגמרי אם " בשעת

הקשירה לא היה הדבר ודאי שלא יתירו אותן בליל מוצאי שבת".

[1496]

ט"ז סוף סק"א (כיון שדרך להניח כך, אמרינן ודאי היה דעתו כך, ולא אמרינן

להקל שהיה בדעתו להתירו היום).

*

סיכום

כללי ההלכה – לפי דעה זו:

(א)

אם דעתו להתירו ביומו, מותר.

(ב)

גם אם קושרו בסתם, ודרכו לפעמים להתירו ביומו, מותר.

(ג)

אם דעתו להתירו אחר יומו, אסור מדברי סופרים.

(ד)

גם אם דעתו להתירו אחר זמן ארוך מאד, אינו אסור אלא מדברי סופרים.

(ה)

גם אם קושרו בסתם, ואין דרך להתירו ביומו, אלא לקיימו איזה זמן, אסור.

(ו)

אם דעתו שיתקיים לעולם, חייב עליו.

(ז)

גם אם דעתו שיתקיים כל זמן שלא יצטרך, ואפשר יצטרך להתירו בזמן קרוב, חייב.

(ח)

ואם מן הסתם יתירו ביומו, ולפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אסור מדברי סופרים

(ס"י).

[1497] רש"י

קיב, א ד"ה קיטרא (שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים), וד"ה בדחומרתא

(ופעמים שמתקיים שבת או חדש). מרדכי רמז שפו (אם מתקיים הקשר שבוע

אחד או שבועים עד שיחליף, אסור מדרבנן). טור (והעומד להתקיים ז' ימים פטור אבל

אסור), וב"י (כל שאינו עומד להתקיים שבעה ימים, מיקרי עשוי להתירו בכל יום

ושרי). רמ"א שם (ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא).

[1498]

הגהות מיימוניות פ"י אות ג (כיון שאינו עומד להתיר אלא משבת לשבת). מ"א

סוף סקי"א (ומכל מקום נראה לי, דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת

לשבת, אסור).

וכן הוא לקמן ס"ו ( קשרי

הכיבוס, או המשיחות שבכתונת שנקשרו ... אם אינו רגיל להתיר המשיחות אלא כשמחליף

הכתונת משבת לשבת, אסור ... להתיר ).

וראה מראי

מקומות וציונים.

והיינו

שככל הדברים האמורים לעיל לדעה הראשונה – לענין יום אחד, כן הוא גם לדעה זו –

לענין ז' ימים:

(א)

אם דעתו להתירו תוך ז' ימים, מותר.

(ב)

גם אם קושרו בסתם, והדרך לפעמים להתירו תוך ז' ימים, מותר.

(ג)

אם דעתו להתירו אחד ז' ימים, אסור מדברי סופרים.

(ד)

גם אם קושרו בסתם, ואין דרך להתירו תוך ז' ימים, אסור.

[1499]

ט"ז סוף סק"ה (אלא יעשנו על ידי עכו"ם, אם הוא צריך הרבה לכך, כן

נראה לי).

אבל אם דעתו שיתקיים יותר מז' ימים,

אין לעשותו על ידי נכרי, אף אם צריך הרבה לכך.

ואף שגם בזה אין איסורו אלא מדברי

סופרים, שהתירו בו אמירה לנכרי במקום מצוה, כדלעיל סי' שז סי"ב (דבר שאינו

מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת,

והוא שיהיה ... לצורך מצוה ... ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד ... והוא הדין

לצורך גדול).

וראה בדי השלחן סי' קכג ס"ק ז.

כנישתא דבי רב. שבת כהלכה פכ"ז הערה נט.

[1500]

גמרא קיב, א ( הא דקתני חייב חטאת – בדאושכפי [רצענים; סנדלרים], פטור אבל

אסור – בדרבנן, מותר לכתחלה – בדבני מחוזא ), לפירוש הרי"ף מא, ב

( הא דתני חייב, במנעל דאושכפי, דמעשה אומן הוא, וקשר של קיימא

הוא ). רמב"ם פ"י ה"א. שו"ע ס"א (הקושר קשר

של קיימא, והוא מעשה אומן, חייב, כגון ... קשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים

בשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה).

[1501] שלטי הגבורים מא, א אות ג

(וקשר אומן לא נתברר לי היטב האיך הוא, מיהו נראה מלשון האלפסי, הוא קשר שקושרין

אותו הדק היטב .... דהוי קשר אמיץ). ט"ז ריש ס"ק א (דאם הוא מעשה

אומן, ממילא הוה חזק מאד).

[1502] גמרא

שם (פטור אבל אסור, בדרבנן). לפירוש הרי"ף שם (והא דתני פטור אבל אסור,

בדרבנן, דמעשה הדיוט הוא, אלא שהוא קשר של קיימא, ולפיכך פטור אבל אסור).

רמב"ם שם ה"א-ב. שו"ע שם (אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן,

פטור ... כיצד, נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי, או שקשר

רסן בהמה, הרי זה פטור, וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר

אותם לקיימא).

[1503]

שלטי הגבורים שם (ולכו"ע כל שעומד להתקיים ימים מה, אסור לקשור אפילו אינו

מעשה אומן, ואפילו לדעת מיימוני ורבינו).

ואף שלדעה זו, עיקר ההלכה של פטור

אבל אסור היא ב"קשר העומד להתקיים לעולם", ואינו מעשה אומן.

מכל מקום גם בעומד להתקיים איזה

זמן, אסור מדרבנן.

וראה בדי השלחן סי' קכג ס"ק ג.

מי טל (קושר) סי' כא. כנישתא דבי רב.

[1504]

לעיל ס"א (מיום א' ומעלה – לדעה הא', ומשבוע א' ומעלה – לדעה

הב') .

[1505] רי"ף

שם (והא דתני מותר לכתחלה, בדבני מחוזא, כגון רצועות שיוצאות מגופו של מנעל,

וקושרין אותו על הרגל ועל השוק אחר שנועלין את המנעל, דלאו מעשה אומן ולא קשר של

קיימא הוא ). והיינו דלא הותר אלא כשאינו מעשה אומן וגם אינו קשר של

קיימא, משא"כ כשהוא מעשה אומן, אסור, אפילו אינו עשוי להתקיים. רמב"ם פ"י

ה"ב (וכל קשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן, הרי זה אסור). ב"י

סוד"ה כל (ואם אינו קשר של קיימא, וקשרו אומן, נראה מדברי הרי"ף ...

דפטור אבל אסור, וכן נראה מדברי הרמב"ם). רמ"א שם (קשר של אומן, דאפילו

בשאינו של קיימא, אסור לקשרו). ט"ז ס"ק א (דלהרי"ף ורמב"ם ...

אם אינו של קיימא, היינו שנעשה להתיר בכל יום ... מכל מקום כיון שהוא חזק אסור

לכתחלה). וראה לקו"ש חי"ד ע' 17 הע' 35.

וכן גם אם הוא קשר אומן, והוא עשוי

להתקיים איזה זמן, פטור אבל אסור, ואינו חייב אלא "על קשר העומד להתקיים

לעולם ... מעשה אומן". וראה תהלה לדוד ס"ק א.

[1506]

משמעות ד"מ שם (מידי דהוי כעקירה בלא הנחה, דאיתא בריש פרק קמא דשבת (ג, א)

דאסור מדרבנן, וכן במוחק שלא על מנת לכתוב). ובזה נתבאר לקמן סי' שמז ס"א (זה

עקר מרשות זו וזה הניח ברשות השניה, שניהם פטורים ... אבל אסורים לעשות כן מדברי

סופרים, גזרה שמא יבאו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה שלימה בשבת).

*

סיכום

שיטה זו:

(א)

אינו חייב אלא אם כן: (א) קשר של קיימא. (ב) מעשה אומן.

(ב)

אינו מותר אלא אם כן: (א) אינו קשר של קיימא. (ב) מעשה הדיוט.

(ג)

אסור מדברי סופרים: (א) קשר הדיוט שיתקיים איזה זמן. (ב) קשר אומן שעומד להתיר

מיד.

[1507]

רא"ש פט"ו סי' א (ורב אלפס ז"ל פירש דמעשה של אומן הוא. ולא נהירא,

דבקשר של קיימא אין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט). טור (כל קשר העומד להתקיים

לעולם חייבין חטאת על קשירתו והתרתו, בין אם הוא של אומן או של הדיוט). רמ"א

ס"א (ויש חולקים, שסבירא להו דכל קשר של קיימא, אפילו של הדיוט, חייבין עליו).

[1508]

שלטי הגבורים שם (והיכא שעומד לקשור ולהתיר בו ביום, מותר לכתחלה, לא שנא אם הוא

של אומן או של הדיוט). מ"א סק"ה ([קשר של אומן, דאפילו בשאינו של קיימא,

אסור], היינו לדעת הרמב"ם, אבל להרא"ש מותר).

[1509] היינו כדעה הראשונה

שבסעיף זה, שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם והשו"ע.

[1510]

שלטי הגבורים שם (ומכאן נראה לי שיצא האזהרה, שכשקושרים ב' קשרים זה על זה, שאין

מתירין אותו בשבת, ואעפ"י שהוא קשר עשוי לקשור ולהתיר בו ביום, ואינו קשר של

קיימא, אעפ"כ נזהרים בקשירתו ובהתרתו, משום דהוי קשר אמיץ). רמ"א שם (ויש

אומרים דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים

איזה מקרי קשר של אומן).

[1511]

רמ"א שם (ומכל מקום נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור

דרבנן ובמקום צער לא גזרו).

והיינו שאם שרוכי הנעליים נקשרו בב'

קשרים זה על זה, והוא במקום צער (שאינו יכול להוריד הנעל מעל רגליו בלי התרת

השרוכים, ואינו יכול לישון עם הנעלים), יכול להתיר הקשר, כדעת המתירים.

[1512] היינו

כשעשוי להתירו בו ביום, כדלעיל ס"א.

משא"כ כשעשוי להתירו תוך ז'

ימים, אין להתיר במקום צער, כי אם על ידי נכרי, כדלעיל סוף ס"א. וראה כנישתא

דבי רב.

[1513] והיינו שיש להקל במקום

צער – רק בספק מעשה אומן, דהיינו "ב' קשרים זה על זה ... יש להסתפק בו שמא

זהו מעשה אומן". משא"כ "בודאי מעשה אומן" אין להקל אפילו

"אינו עומד להתקיים כלל", ואפילו "במקום צער".

[1514]

שלטי הגבורים שם (ונראה לי דאע"פ שקשר קשר ועניבה עליו, לא מקרי בהכי מעשה

אומן, ואפילו למיימוני ורבינו יהי' מותר לקושרו לכתחלה בשבת, אם הוא עשוי להתיר בו

ביום). אגור סי' תסה (והעולם נוהג לעשות קשר אחד ועליו חצי קשר). רמ"א

ס"ה (ואפילו אם עשה קשר אחד למטה, נוהגין בו [עניבה] היתר). ט"ז

ס"ק ז (ונראה לי דהך דנוהגין בו היתר, היינו בקשר העומד להתיר ביומו, שאין

חומרתו אלא מצד שמא הוא מעשה אומן). מ"א ס"ק טו (דדוקא כשעשוי להתיר בו

ביום, שרי לעשות קשר למטה, דאינו מעשה אומן).

משא"כ אם אינו חושש להתירו

עולמית, גם זה אסור, כדלקמן סי' תרנא ס"ו (אסור לעשות עניבה על גבי קשר, כיון

שאינו חושש להתירו עולמית). וראה לקו"ש חי"ד ע' 16 הע' 30.

*

וכל זה בעניבה על גבי קשר, אמנם

עניבה על גבי עניבה, אינה חשובה קשר כלל, כדלקמן שם (וביום טוב שאי אפשר לקשרן

בענין זה, שהרי הוא קשר של קיימא, שאינו חושש להתירו עולמית, אוגדין אותו בעניבה,

דהיינו שעושין שתי עניבות זו על גבי זו).

[1515]

יראים השלם סי' עדר קלז, א (שקשר אחד אינו קשר). הובא בהגהות מיימוניות פ"י

אות י (פסק רא"ם שאין נקרא קשר של קיימא, אלא קשר על גבי קשר). מרדכי הלכות

קטנות סי' תתקמ (מהדקן בקשר אחד לבד. ואומר רבינו אלחנן דכה"ג לא מיקרי קשר

של קיימא). הובא במ"א סק"כ. ועל זה מבאר כאן, שלא רק שאינו "קשר של

קיימא", אלא ש"אינו נקרא קשר כלל". וראה כנישתא דבי רב.

[1516] חגורה של בד.

[1517] יראים

שם (אבל במקום שרגילין לעשות קשר אחד שתתקיים בקשר אחד, כגון שקושר [חב]ל אחד

בראשו, ואינו קושר שני ראשין זה לזה, נראה דהוי קשר). הגהות מיימוניות שם (אמנם יש

קשרים שמתקיימין בקשר אחד, כגון שקושר חבל אחד בראשו, ואין קושר שני ראשים ביחד). מרדכי

שם (יש לומר דכה"ג שאין כאן אלא ראש אחד, מתקיים יותר, אבל בב' ראשין זה הראש

מושך אילך [וזה מושך] אילך, ועבוד לאינתוקי). רמ"א סוף ס"א (והא דבעינן

ב' קשרים זה על זה, היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט

או משיחה, דינו כשני קשרים).

והיינו דוקא " אם

עשה קשר בראש אחד של חבל או חוט או משיחה", משא"כ אם עושה קשר אחד בראש

שני חוטים יחד, ראה מראי מקומות וציונים. קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ד ע'

י.

[1518]

משנה קנז, א (מעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור

בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו. ומדבריהם למדנו

שפוקקין ומודדין וקושרין (קשר שאינו של קיימא, אפילו לכתחילה, רש"י) בשבת). ב"י

ד"ה ומ"ש רבינו ולצורך (כלומר דלא שרינן משום דבר מצוה אלא קשר שאינו של

קיימא, דהוי דרבנן). טור ושו"ע סוף ס"א (ולצורך מצוה, כגון שקושר למדוד

אחד משיעורי התורה, מותר לקשור קשר שאינו של קיימא).

ודינה כמו מדידה, שהתירו לצורך

מצוה, כדלעיל סי' שו סי"ח (ומותר למדוד מדידה של מצוה).

והטעם שהתירוה לצורך מצוה נתבאר

בלקוטי שיחות חי"ד ע' 14 ואילך.

[1519]

לבוש סוף ס"א (ואפילו הוא מעשה אומן). מ"א סק"ג (אפילו מעשה אומן,

דאם לא כן אפילו בלא מצוה שרי. וצ"ע דלמה צריך לעשות מעשה אומן, יעשה קשר

שאינו מעשה אומן, אעפ"כ יכול למדוד. וצריך לומר דמיירי דאי אפשר בענין אחר).

והיינו שכיון דמיירי "שקושר

למדוד אחד משיעורי תורה", הרי אינו עומד להתקיים כלל, שזה מותר אף לכתחלה,

כדלעיל ס"א ( אבל אם אינו עומד להתקיים כלל אלא להתירו ביומו ... מותר לקשרן ולהתירן בשבת) , ולא

הוזקקו להתירו מטעם מדידה של מצוה.

אלא ודאי מיירי הכא שאינו יכול

למדוד כי אם על ידי קשר ההוא מעשה אומן, שנתבאר לעיל ס"ב ( אבל

קשר שהוא מעשה אומן, אפילו אינו עשוי להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו, אסור מדברי

סופרים לקשרו ולהתירו בשבת). ומכל מקום התירו לקשרו לצורך מצוה.

*

וכל זה הוא לדעת הרמב"ם וסיעתו

(דלעיל ס"ב), שמעשה אומן אסור אפילו אינו עומד להתקיים כלל.

משא"כ לדעת הרא"ש וסיעתו

(דלעיל ס"א-ב), שבאינו עומד להתקיים כלל מותר אפילו במעשה אומן, אפילו שלא

לצורך מצוה. על כרחינו לפרש בגמרא, שמה שהתירו לצורך מצוה, היינו בקשר שעומד

להתקיים איזה זמן, שאיסורו רק מדברי סופרים. וראה מה שדן בזה בפרי מגדים א"א

ס"ק ג.

ולכן התיר כאן לצורך מצוה, כל

" קשר שאינו נקרא של קיימא מן התורה אלא מדברי סופרים ",

דהיינו שלא אסרו לצורך מצוה, אלא קשר שעומד להתקיים לעולם.

[1520] צורת הרצועות שבסנדלים

שבימיהם, נתבארה לעיל סי' שח סמ"ג, שבראש התחתון של הרצועה יש קשר,

וכשמעבירים את הרצועה דרך הנקב שבסנדל, הקשר עוצר את הרצועה שלא תישמט לגמרי מהנקב

שבסנדל.

ונתבאר לעיל ס"א (והערה 1491 ), שקשר זה הוא קשר של קיימא, שאסור מהתורה.

לעיל סי' שח סמ"ג נתבאר דין רצועה

שנפסקה, אם נאסר הסנדל בטלטול. וכאן יתבאר דין רצועה שנשמטה ויצאה ממקומה, וצריך

להחזירה, מתי יש לחוש שהקשר יפתח ויצטרך לקשרו מחדש, ומתי יש לחוש בזה משום תיקון

כלי, שמתקן את המנעל והסנדל.

[1521] תוספתא

פי"ג הי"ד. ירושלמי פט"ו ה"ב (נשמטו רצועות מנעל וסנדל, נוטל

ומחזיר, ובלבד שלא יקשור). רמב"ם פ"י ה"ד. שו"ע ס"ב (נשמטו

לו רצועות מנעל וסנדל ... מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור). מ"א

סק"ח (פירוש שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמט, דהוי קשר של קיימא).

ואף שהוא רק קשר אחד, מכל מקום

נתבאר לעיל ס"ג ( אבל אם עשה קשר בראש אחד של חבל או חוט או משיחה, דינו כב'

קשרים זה על זה לכל דבר).

וראה מי טל (קושר) סי' י אות טו.

[1522]

תוס' מח, א ד"ה הא (דבעניין שהוא רגילות לתקוע ולקשור, נראה דאסורין להחזיר).

והיינו שכמו בדלתות הכלים נתבאר לעיל סי' שיג סי"ד "גזרה שמא

יתקע", כן הוא בקשר, "גזרה שמא יקשור".

רא"ש פ"ד סי' ה (לולאות

של מלבושים שעל הכתף, אם יצאו יש מתירים להחזירן בשבת ... ונראה דאסור להחזירן,

שרגילין לקושרן, והוא קשר של קיימא). הובא בט"ז ס"ק ד. מ"א

סק"ט (במקום שרגילים לקשור, דחיישינן שמא יקשור).

אלא שהרא"ש מיירי בבגדים,

בחגורת בד שמכניסים לבגד כדי להדקו, וקושרים אותה בראשה ובסופה, כדי שלא תישמט

לגמרי מהקפל שבבגד, וכדלקמן בסמוך (וכן הדין ברצועות של מכנסיים). וכן הוא

גם במנעל וסנדל, דמיירי הכא, שאם רגילין לקשרו אסור להחזיר .

[1523]

מ"א ס"ק ז (אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת, דמתקן מנא). ויתבאר

איסורו לקמן בסעיף הבא לענין פתיחת בית הצואר.

ולענין רצועה חדשה במנעל ישן, ראה

בדי השלחן סי' קמו ס"ק ג. כנישתא דבי רב.

[1524]

תוס' שם (אומר ר"י שאם נתקו חוטי הסרבל, אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח

שרי, כיון דעתיקי). רא"ש שם (לולאות של מלבושים שעל הכתף, אם יצאו, יש מתירים

להחזירן בשבת, אם הנקב רחב ויכול להחזירן בקל). מרדכי רמז שפז (ונראה לי דהיינו

דוקא כשיש נקב מתוקן להכנסת רצועה, ואז שרי, ולא מיתסר משום תיקון מנא). הובא

ב"י שם. רמ"א ס"ב (ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח

לזה, אסור). ט"ז סק"ד (דאם יש בו טורח הוה כמתקן מנא, וכמ"ש

ב"י בשם מרדכי).

ועל זה מבאר כאן "אין זה כמחזיר,

אלא כנותן בתחלה", כי אף שעיקר מלאכת מכה בפטיש היא כדלעיל סי' שב ס"ה

"גמר מלאכת הכלי ... גמר עשיית הכלי ותיקונו ... גמר הכלי ... שהכלי נגמר

וניתקן על ידיו". מכל מקום כשיש טורח להחזירו, כאילו נתבטל ממנו תורת בגד,

והרי זה "כנותן בתחלה". וראה לקמן (הערה 1539 ). כנישתא דבי רב.

וכל זה כשמכניס את הרצועה אל הבגד כדי

להדקו על גופו. משא"כ אם הרצועה היא כבר בתוך הבגד, ובא להדקו על גופו, אין

בזה משום תיקון כלי. אבל לפעמים יש בו משום תופר, כדלקמן סי' שמ סי"ג ( ואותן

שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת

משום תופר ...

אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול, שאז אינו דומה לתופר).

ונראה שהחילוק בינם הוא, שכאן מיירי

שמכניסים את הרצועה או המשיחה את תוך הקפל של הבגד, ומהדקים אותו, שאז אין בו משום

תפירה, אלא שלפעמים אסור משום תיקון כלי. ואילו לקמן מיירי שיש נקבים רבים בבגד,

ומכניסים בהם את החוט שעולה ויורד בנקבים אלה (כמו בשרוכי הנעלים שלנו), שאם אין

בבגד "נקבים רחבים קצת ומתוקנים", יש בו משום תופר.

[1525] כנסמן

לעיל (הערה 1522 ).

[1526] כמו החגורה של המכנסיים,

שעשויה להכניס ולהוציא תדיר.

[1527]

ב"י סוף הסימן (כתוב בתשובות אשכנזיות, ששאלת אם מותר להכניס אבנט במכנסים

בשבת, פשיטא דמותר ... דלא מבטל ליה, ועשוי להכניס ולהוציא תדיר, פשיטא דשרי,

אפילו בחדתי). מ"א סק"ז (אבל אבנט שרי להכניס במכנסיים, דלא מבטיל ליה

התם, ועשוי להכניס ולהוציא תדיר, לא מקרי מתקן מנא (ב"י סוס"י זה)).

וכעין האמור לעיל סי' שיג סכ"א

( אין בהם שום איסור לא בנטילתן משום סתירה ולא בהחזרתן משום

בנין, לפי שאינן עשויין לקיום כלל, רק לפותחן ולסוגרן תדיר), ושם נסמן (הערה 1055 ).

[1528]

מ"א ס"ק ז (ואם כן אסור להכניס משיחה לשם, דמבטל ליה התם). והיינו שאם

היא חגורת בד, אפשר שיבטלה שתישאר שם תמיד.

*

יוצא

אם כן, שכדי שיהי' מותר להחזיר לבגד, יש כמה תנאים:

(א)

שכבר הי' בפנים, ואינו מתקן בו את הבגד מתחלה.

(ב)

שאפשר להכניסו בלי טורח.

(ג)

או שהיא חגורה העשויה להכניס ולהוציא תמיד.

(ד)

שאין חשש שיבטלנה ותישאר שם תמיד.

(ה)

שאין רגילים לקשרו בקשר של קיימא.

[1529] ברייתא

מח, א (מתירין בית הצואר (שדרך הכובסים לקושרן, רש"י) בשבת). טור ושו"ע

ס"ג (מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא). ט"ז

ס"ק ה (ונראה דכאן מיירי שרגילים להתירו ביומיה).

וראה תהלה לדוד ס"ק י (ונראה דאף דסבירא

ליה דקשר שרק לפעמים מועטים דרכו להתירו ביומו, אם קשרו סתם מותר וכמש״ש . מכל מקום אי לא ידעינן איך קשרו, חיישינן שמא קשרו לזמן, ואף במחצה

על מחצה, אסור, ורק אם רוב פעמים דרכו להתירו ביומו, תלינן שקשרו על דעת להתירו

ביומו ). בדי השלחן סי' קכג ס"ק ו. כנישתא דבי רב. שבת כהלכה

פכ"ז הערה נא, ותוספת ביאור ב.

ומיירי שלא קשרו הכובס מעשה אומן,

היינו ב' קשרים זה על זה, כדלעיל ס"ב. וראה שבת כהלכה פכ"ז ביאורים יא.

[1530] ברייתא

שם (אבל לא פותחין, ופרש"י (לכתחילה, דהשתא עביד ליה מנא). רב יהודה אמר רב

שם (הפותח בית הצואר (של חלוק לכתחילה, רש"י) בשבת, חייב חטאת (דהשתא קמשוי

ליה מנא, וחייב משום מכה בפטיש, והיינו גמר מלאכה). מכות ג, ב. רמב"ם

פ"י סוף ה"י (הפותח בית הצואר בשבת חייב). הגהות מיימוניות שם אות כ

(פרש"י משום מכה בפטיש). מרדכי רמז תנז (שעדיין לא נגמרה מלאכתו, שצריך לפתוח

בית הצואר, וכשפותח הוא גומר מלאכתו, וחייב משום מכה בפטיש). טור ושו"ע שם (אבל

אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא). מ"א ס"ק י (והפותח חייב חטאת

משום מכה בפטיש).

והכא לא מיירי שקשרו הכובס, אלא שעדיין

לא נפתח (כמו טלית קטן שעדיין לא נחתך באמצעו להכנסת הראש), "אין פותחין אותו

מחדש".

וראה גם לעיל סעיף הקודם ( במנעל

חדש אסור ליתן הרצועה בשבת, מפני שהוא מתקן כלי). לקמן סי'

שמ סי"ד (מוכין שנפלו מן הכסת מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת, מפני

שעכשיו עושהו כלי, עיין סי' שי"ז).

[1531]

ריטב"א מכות ג, ב (דנהי דלא מחייב משום קורע על מנת לתפור, מחייב משום תיקון

כלי, משום דהוי גמר מלאכה, ותולדה דמכה בפטיש). הובא בכ"מ ובב"י שם.

וכתב עליו בעולת שבת ס"ק טו

(ולענ"ד אין דבריו נראין, דהא דבעינן קורע על מנת לתפור, משום דאי לאו הכי

הוה ליה מקלקל, וקיימא לן כל המקלקלין פטורין, אבל במקום דקרע בעצמו הוא תיקון,

ודאי דלא בעינן על מנת לפטור).

והשיב עליו המ"א ס"ק י (אבל

משום קורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור (ב"י, ועין בכ"מ

פי"ד, דלא כעולת שבת)). והיינו שאף כשהקריעה היא עצמה תיקון, אינו חייב עליה,

אלא אם כן קורע על מנת לתפור.

וכמבואר בתוס' עג, ב ד"ה וצריך

(דאפילו לרבי יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, בעינן צריך לעצים, דלא מיקרי

בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע על מנת לתפור, ומוחק על מנת לכתוב).

וכמו לענין מלאכת מוחק, שיתבאר לקמן

סי' שמ ס"ד ( אבל למחוק שלא על מנת לכתוב לא היה במשכן, ואין זו מעין מלאכה

כלל), ושם נסמן.

ולענין סותר על מנת לבנות, ראה לעיל

סי' שיג סי"ז (והערה 1019 ).

וכן הוא לקמן ס"ז (אם תפר

הכובס את בית הצואר, וכן זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים, אסור

לחתכן או לנתקן זה מזה ... ואף שהקורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור,

מכל מקום מדברי סופרים אסור בכל ענין) . הרי שאף שקריעה היא עצמה תיקון,

אינו חייב עליה אלא אם כן קורע על מנת לתפור.

אבל ראה לקמן סי' שמ סי"ז ( המפרק

ניירות דבוקים, הרי זה תולדת קורע). וראה קובץ יגדיל תורה ירושלים

ח"ח ע' 74 (634). מי טל (קורע) סי' ו. כנישתא דבי רב. שבת כהלכה פכ"ח

ביאורים א.

וכל זה הוא במלאכת קורע, משא"כ

במלאכת מתיר, אם אינו על מנת לקלקל, חייב עליה, אף שאינו על

מנת לקשור, כדלקמן סי"א (המפריד הפתיל חייב משום מתיר ... והוא שלא יתכוין

לקלקל, שכל המקלקלים פטורין מן התורה), ושם נסמן (הערה 1564 ).

[1532]

סעיף ד (הקורע על מנת לחזור ולתפור ... חייב, שהוא מאבות מלאכות, שכן במשכן יריעה

שנפל בה תולעת ומנקב בה נקב קטן ועגול, וכדי לתופרו צריך לקרוע למעלה ולמטה את

הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטים קמטים. והקורע שלא על מנת לחזור ולתפור פטור, אבל

אסור מדברי סופרים).

וכל זה הוא רק לענין חיוב מן התורה,

אבל מדברי סופרים אסורה קריעה אפילו שלא על מנת לתפור.

[1533]

רמב"ן מכות ג, ב (ר"ת ז"ל פירש שכבר יש לו פתח לאותו חלוק אלא שהוא

סגור, שדרך תופרי בגדים להעביר חוט משפה לשפה ונמצא בית הצואר סגור, והוא מכניס

ראשו שם והחוט נפסק ובית הצואר נפתח, והפותחו בשבת מתקן כלי הוא וחייב ... נמצא

הפותח כעושה פה לכתחלה, ולפיכך הוא חייב חטאת). ריטב"א שם (והנכון כמו שפירש

ר"ת ז"ל, דהא דרב לאו בפותח פתח חדש לגמרי, אלא שכבר נפתח בחול, אלא

שסגרו אותו על ידי תפירת חוט או בגד באמצעיתו, כדרך שעושין מכבסי בגדים, או כמו

שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד, ופתח בשבת או[תו] חוט או אותו בגד שהיה שם, חייב

חטאת משום גמר כלי). רבינו ירוחם ני"ב חי"ד פה, ד (ולאו דוקא לפתחו

לכתחלה, כי בודאי הוא מתקן כלי, אלא אפילו שיהיה פתוח וקשרו בחוטין, ואינו יכול

להתירו אלא אם כן חותך החוטין, אסור. וכן אם הוא פתוח וחזר ותפרו, כמו שעושין

האומנים שתופרין אותו עד שגמרו מלאכתן, אסור לפותחו ולהתיר אותה תפירה) הובא בב"י

שם. רמ"א ס"ג (אפילו כבר נפתח, רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד, כדרך

שהאומנים עושין).

והיינו שאף אם נגמרה תפירת הבגד,

ואחר כך חזר האומן ותפרו או קשרו, קודם שנמסר ללבשו (כנהוג עתה שאחר גמר תפירת

הבגד תופרים בו תפירה קטנה על מנת לפותחה בעת לבישת הבגד), "אסור לחתוך

החוטין", משום גמר מלאכת הבגד.

*

אמנם יש כמה חילוקים בין ר"ת

שברמב"ן וריטב"א, לבין רבינו ירוחם. וכאן נתבאר כדעת רבינו ירוחם:

(א) שלענין "אין פותחין אותו

מחדש" כתב "חייב משום מכה בפטיש", ואילו לענין "שחזר האומן

ותפרו ביחד" כתב "אסור לחתוך החוטין".

(ב) "תפרו ... או שקשרו".

(ג) לאסור כשתפר "קודם גמר

מלאכת הבגד", משא"כ כשתפר הכובס אחר גמר מלאכת הבגד מותר, כדעה הב' דלקמן

סעיף הבא ( ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך, וכן עיקר) .

[1534] רבינו ירוחם שם ( אפילו

שיהיה פתוח וקשרו בחוטין, ואינו יכול להתירו אלא אם כן חותך החוטין, אסור).

מ"א סקי"א (ואינו יכול להתירו אלא אם כן חותך החוטים,

אסור (רבינו ירוחם)).

משא"כ אם יכול להתירו, מותר אף

לחתכו. ואף שקשרו האומן, דינו כקשרו הכובס (שבתחלת הסעיף) שמותר להתירו, שהרי

רגילים להתירו ביום שמתקבל מהאומן, ואינו קשר של קיימא. וכיון שמותר להתירו, מותר

אף לחתכו. משא"כ אם אינו יכול להתירו, אסור גם לחתוך החוטין.

ונתבאר בתהלה לדוד ס"ק ז (לענין תיקון

כלי יש חילוק, דמתיר קשר שאינו של קיימא אין בו משום תיקון כלי, ורק לחתוך החוטין אסור

משום תיקון כלי).

וכמו הוצאת הדפוס ממנעל חדש, שאינו נחשב

תיקון כלי, כדלעיל סי' שח סמ"ב ( מנעל, בין חדש בין ישן, שהוא מהודק על

הדפוס, מותר לשומטו ממנו), ונתבאר שם (הערה 320 ).

[1535] מתוכן הדברים כאן נראה,

שאף שהאומן סיים את תפירת הבגד, עדיין לא נגמרה מלאכת הבגד, עד שיהי' מוכן ללבשו,

שהרי:

(א) נתבאר לעיל דמיירי ש"כבר נפתח

בית הצואר, רק שחזר האומן ותפרו ... או שקשרו"; ואי מיירי שעדיין לא סיים את

תפירת הבגד, מה לי אם "נפתח בית הצואר" או לאו?

(ב) נתפרש בדברי הראשונים שהובאו לעיל,

שהפירוש הוא "שכבר יש לו פתח ... דרך תופרי בגדים להעביר חוט משפה לשפה ונמצא

בית הצואר סגור, והוא מכניס ראשו שם והחוט נפסק ובית הצואר נפתח", "שכבר

נפתח בחול, אלא שסגרו אותו על ידי תפירת חוט או בגד באמצעיתו, כדרך שעושין מכבסי

בגדים". והיינו שנגמרה תפירת הבגד, ואחר כך חזר האומן ותפרו או קשרו

"כדרך שעושין מכבסי בגדים", כדי לחזור ולפתחו בעת הלבישה.

(ג) יתבאר לקמן בסמוך, "אחר גמר

מלאכת הבגד, כגון קשרי הכיבוס", והיינו שאופן המותר הוא רק באופן שכבר נמסר

אל הקונה ולבש אותו, ואחר כך מסרו לכובס. משא"כ אם האומן קושרו לפני שמוסרו

ללבישה, נקרא "קודם גמר מלאכת הבגד".

והטעם לזה הוא, כי מלאכת מכה בפטיש אינה

עצם עשיית הכלי, כי אם סיום הכנתו להשתמשות (ראה לעיל סי' שיד סי"ד הערה 1008 ), וסי' שיד ס"א הערה 1074 ) , ולכן כל זמן שלא נמסרה ללבישה,

עדיין אינה גמר מלאכת הבגד.

ונפקא מינה מכל זה לענין הפרדת פריטי

לבוש שנמכרים קשורים זה לזה, או הפרדת התג שנתפר על הבגד לפני מסירתו למכירה, שמה

שהתיר כאן שלא "בפני עם הארץ", היינו דוקא ב"קשרי הכיבוס"

לאחר שהאומן גמר מלאכתו, ולא בקשר "שקשרו האומן קודם גמר מלאכה". וראה

שמירת שבת כהלכה פט"ו סס"ג והערות רט-י. שבת כהלכה פכ"ז סצ"ב

והערה קסה. כנישתא דבי רב הערה לד.

[1536]

סעיף ה (וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו הרי גמר זה נחשב למלאכה

והוא תולדות מכה בפטיש).

[1537] עתה חוזר לדין "קשרו

הכובס" דלעיל תחלת הסעיף. ודין "תפר הכובס" יתבאר לקמן סעיף הבא.

[1538] שנתבארו לעיל ס"א ( כגון

המשיחות שקושרין בהן בית הצואר של הכתונת), שאם אינם קשר של קיימא (שכשלובשן שחרית

קושרן וכשפושטן ערבית מתירן, מותר לקשרן ולהתירן בשבת); אם נסתבכו ואינו יכול

להתירן "מותר לחתכן".

[1539]

יש"ש ביצה פ"ד סוס"י ט (הכתונת שעשויה בו רצועות לקשרו, ונתקשר,

שלא יכול להתיר, יכול לנתקו לכו"ע, שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצה).

מ"א שם (וכתב יש"ש פ"ד דביצה סימן ט', אכן הכתונת שנתקשרו המשיחות

ולא יוכל להתיר, שרי לכו"ע לנתקן, שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצה

... ואם כן צריך לומר דסבירא ליה, דדוקא כשקושר האומן אסור לנתקן, אבל שאר קשירות

שרי. וכ"מ סי' שי"ד ס"ז).

והיינו שבמקום שמותר להתירו, כדלעיל

בתחלת הסעיף ( מתירין בית הצואר, מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא), מותר

אף לחתכו, כדלעיל סי' שיד סי"ז (וכן חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל,

שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, מותר לחתוך החבל אפילו בסכין, או להפקיעו דהיינו

להתיר קליעתו כדי לפותחם ליקח מה שבתוכם, ואין צריך לומר שמותר להתיר הקשר, שהרי

אינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו תדיר).

הרי שבמקום שמותר להתירו מותר אף

לחתכו, ואין בזה משום סתירת כלי. וכך גם כאן מותר אף לחתכו, ואין בזה משום תיקון

כלי.

וכשם שאין בזה משום תיקון כלי, כך

אין בזה אף משום קורע, אף מדברי סופרים, ומותר אף לכתחלה.

והטעם לזה הוא, כי כל מלאכת קורע

היא כשמפריד הגופים שנתחברו על ידי חוט, כדלקמן סי' שמ סי"ז (אין איסור אלא

כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה). משא"כ

כאן שאינם מחוברים אלא בקשר שאינו של קיימא, שאינו חשוב חיבור.

*

ואף שנתבאר לעיל ס"ה ( נשמטו

לו רצועות מנעל וסנדל ... אם הנקב הוא צר שצריך טורח להכניס הרצועה בתוכו, אין זה

כמחזיר, אלא כנותן בתחלה, ואסור משום תיקון כלי. וכן הדין ברצועות של מכנסיים).

היינו כ שנשמטה הרצועה

וטורח להחזירה ולהכניסה, שנתבטל ממנו תורת בגד, וכשמכניסה הרי זה תיקון כלי. וכן

במחט שנתעקם, כדלקמן סי' שמ סי"ח ( מחט שנתעקמה אפילו מעט, אסור לפשטה

(משום תיקון כלי)).

משא"כ כשחותך את קשרי הכיבוס,

לא נתבטל ממנו תורת בגד, ואין בו משום תיקון כלי. וכן במוכין שנפלו מן הכסת,

כדלקמן סי' שמ סי"ד ( מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם ).

[1540] יש"ש שם ( ואף

זה לא יעשה בפני עם הארץ, אלא ילך בצינעה ויעשה). ב"ח סוד"ה מתירין (הא

דכתב מהרש"ל דשרי לנתק הקשירה, אין להקל בפני עם הארץ). מ"א שם ( ואף

זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעה עכ"ל. וכ"כ הב"ח ).

וראה לקו"ש ח"ה ע' 139 הערה 44.

[1541]

מ"א שם (ומכל מקום נראה לי, דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת

לשבת, אסור. עיין ס"א).

והיינו שאז אסור להתירן מדברי

סופרים לדברי הכל, כדלעיל סוף ס"א ( אלא אם כן דרכו לעולם לקיימם שבעה ימים,

כגון המשיחות שקושרין בהן בית הצואר של הכתונת, מי שאין דרכו לעולם להתירן אלא

כשמחליף הכתונת משבת לשבת, אסור לקשרן ולהתירן בשבת) . ולכן

"אסור לחתכן, כמו שאסור להתיר".

ואף שגם בעשוי לקיום יום אחד נתבאר

לעיל ס"א, שיש להחמיר כדעת האומרים שאסור להתירו מדברי סופרים. וכן בקשר על

גבי קשר העשוי להתיר בו ביום, נתבאר לעיל ס"ב, שיש להחמיר כדעת האומרים שהוא

מעשה אומן, שאסור להתירו מדברי סופרים.

מכל מקום לא החמירו בזה לאסור

לחתכו, רק כשעשוי להתקיים משבת לשבת, שאסור להתירו מדברי סופרים לדברי הכל, ולכן

אסור גם לחתכו, משום קורע, או משום תיקון כלי.

וראה תהלה לדוד ס"ק ז. כנישתא

דבי רב.

[1542] דעה

הא' בראבי"ה סי' רו (מתירין בית הצואר. יש מפרש מתירין, שאם נקשר בשעת כביסתו

מתירין, אבל אם היה תפור בפי בית הצואר, או כמו שמדבקים הרצענים זוג של מנעל, אסור

לנתקן זה מזה, שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא [לשאינה של קיימא] כמו שמצינו

בקשרים), ובהגהות מרדכי רמז תנז (ריב"א פירש בית הצואר, שאם נתקשר בשעת

כביסתן, מתירין, אבל אם היה תפור פי בית הצואר, או כמו שמדבקים הרצענים זוג של

מנעל, אסור לנתקן זה מזה, שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא לתפירה שאינה של

קיימא, ורפיא בידי עכ"ל), וברמ"א ס"ג (אסור לנתק או לחתוך זוג של

מנעלים התפורים יחד כדרך שאומנים עושין, אף על גב דהתפירה אינה של קיימא. דאין

חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא).

דעה זו הובאה גם במהדורא בתרא לסי'

שא בסופה ( לפי דעת ריב"א במרדכי פ"ד, דתפירה שאינה של קיימא

חייב).

[1543]

כדלעיל סעיף הקודם ( משום קורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור), ושם נסמן

(הערות 1531 - 1532 ).

[1544]

דעה הב' בראבי"ה שם (לשון אבא מורי, מתירין בית הצואר ... ולי נראה להתיר,

דלאו להתקיים עביד לה מעיקרא ... ובשם רבינו שמואל ברבי מאיר מצאתי כתוב, רבי מתיר

לקרוע בית הצואר כשתפור מעט, שקורין אשפויינטר שחיברו האומן), ובהגהות מרדכי שם (ורבינו

יואל מתיר אפילו בתפירה, הואיל ולאו להתקיים עביד ... וכן כתב ראבי"ה משום

רשב"ם), וברמ"א שם (ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא).

וכל זה הוא לנתק או לחתוך תפירה

שאינה של קיימא.

אבל לענין לתפור שלא לקיימא, נתבאר

לקמן סי' שמ סי"ג (ואותן שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים

אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת משום תופר (ואף שאינה תפירה של קיימא, שהרי אינו

מהדקו אלא בשעה שלובשו, ובשעה שפושטו מרפה אותו, מכל מקום אסור מדברי סופרים, מפני

שדומה לתופר)). וראה כנישתא דבי רב.

[1545] וראה גם אגרות

קודש חי"א אגרת ג'תשפט (כבר ידוע דעת רבנו יואל, אשר נפסקה הלכה כמותו

(שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צריך להיות תפירה של קיימא).

וכן לענין מפרק ניירות דבוקים, נתבאר

לקמן סי' שמ סי"ז (המפרק ניירות דבוקים, הרי זה תולדת קורע ... אבל דפי ספרים

שנדבקו זה לזה על ידי שעוה או בשעת הקשירה, מותרים לפתחן בשבת, שכיון שלא נעשה

לקיום, ועוד שנעשה מאליו בלא מתכוין, לפיכך אינו דומה כלל לתופר, ואין בו משום

קורע).

וכל זה לענין "לנתק או לחתוך"

תפירה שאינה של קיימא, אבל לענין התפירה עצמה, נתבאר לקמן סי' שמ סי"ג ( ואותן

שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת

משום תופר (ואף שאינה תפירה של קיימא, שהרי אינו מהדקו אלא בשעה שלובשו ובשעה

שפושטו מרפה אותו, מכל מקום אסור מדברי סופרים מפני שדומה לתופר)).

וראה תהלה לדוד ס"ק ו. אהלי שם

ח"ה ע' רד; ריא. ח"ו ע' רעט; רפב.

[1546]

ב"י שם (ואין להקל בפני עמי הארץ).

[1547]

משנה קיג, א (קושרין דלי בפסקיא (על פי הבור, דפסקיא לא מבטל [ליה] התם,

רש"י), אבל לא בחבל (דמבטל ליה התם, והוי קשר של קיימא, שהרי קשור ותלוי שם

תמיד, רש"י)). רמב"ם פ"י ה"ג. טור ושו"ע ס"ד (קושרין

דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו, אבל לא בחבל). ט"ז ס"ק ו (לפי שהוא אינו

חשוב ומבטלו שם, הוא של קיום). מ"א ס"ק יג (דמבטיל ליה התם, והוי של

קיימא).

[1548]

גמרא שם (דרבנן סברי גזרינן חבל דגרדי (דצריך לה, ולא מבטל לה, רש"י) אטו חבל

דעלמא). מ"מ שם (נתבאר בגמרא שאפילו חבל דגרדי שאינו מבטלו, אסור, גזירה אטו

חבל דעלמא). מ"א סקי"ג (ואפילו חבל גרדי גזרינן, אטו חבל דעלמא).

[1549]

רשב"א שם ד"ה מתני' (כתבו בתוספות דלא מיירי בדליים שלנו שאינם קבועים

בבור, אלא בדליים הקבועים, אבל שלנו, אפילו חבל דעלמא דלאו דגרדי אינו קשר של

קיימא, כיון דאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה). הובא במ"מ שם. שו"ע שם (והני

מילי בדליים הקבועים בבור, אבל דליים שלנו שאינם קבועים בבור, אינו קשר של קיימא).

מ"א ס"ק יד (שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה).

והיינו שאין הדלי קשור תמיד לבור,

אלא שבשעה שרוצה לשאוב, קושר אותו לבור.

[1550]

מ"א סקי"ב (ופשוט דמיירי שאינו מעשה אומן, להרמב"ם, כמ"ש

בהג"א ס"א).

[1551]

סעיף ב ( אבל קשר שהוא מעשה אומן, אפילו אינו עשוי להתקיים כלל, אלא

להתירו ביומו, אסור מדברי סופרים לקשרו ולהתירו בשבת) .

[1552]

משנה קיא, ב (רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין (חבל ברוחב הפתח, רש"י) לפני

הבהמה בשביל שלא תצא). גמרא קיג, רע"א (אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל

הלכה כרבי אליעזר בן יעקב). רבינו ירוחם ני"ב חי"ד פז, ג (מאחר שעשוי

לקשור ולהתיר תמיד בכל יום). טור ושו"ע ס"ו (קושרים חבל בפני הפרה בשביל

שלא תצא).

[1553]

גמרא קיב, סוע"ב (דאית לה תרתי איסרי (שקושרין היום בשני צידי הפתח, ולא היתה

תלויה בה מאתמול, רש"י בפירוש הב'), מהו דתימא חדא מינייהו (אחד מן הראשים,

רש"י) בטולי מבטיל, קא משמע לן). טור ושו"ע שם (אפילו בב' ראשי הפתח,

ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויוציאנה דרך שם, ויניח ראש השני קשור).

[1554]

מ"א סקט"ז (אבל אם מבטל ראש אחד ... אסור).

[1555]

יראים השלם סי' עדר קלז, א (כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אף על פי שתחלת

עשייתו לא היתה על מנת להניח לעולם שם). כל בו סי' לא כו, ד (ומצאתי כלל אחד, כל

קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אף על פי שתחלת עשייתו לא היתה על מנת להניח שם,

אסור). הובא ב"י ד"ה כתוב בכל בו.

ואף שביראים וכל בו מיירי כשבכל

אופן דעתו להשאירו איזה זמן, ומכל מקום לא נאסר, אלא כשפעמים נמלך להשאירו לעולם,

כמבואר ביראים שם (וקשר רצועות המכנסיים שקורין ברייר, מותר לכתחילה, שאין דעתו

לבטלו, שסופו להוציאו כשיכבסו המכנסיים, ואפילו קיים חדש אין בכך כלום. אבל אם הוא

של פשתן שמתכבס עם המכנסיים, אסור, שפעמים נמלך ומבטל להיות קשור שם לעולם).

מכל מקום לא קיי"ל כדבריו בזה,

אלא כשתי הדעות דלעיל ס"א-ב, שאסור אף בדעתו להשאירו יום אחד, או שבעה ימים.

והכא מיירי, שמן הסתם יתירו בו ביום, אלא שאפשר שיבטלנו לעולם, ולכן אסור.

אמנם אם מן הסתם יתירו בו ביום,

ואפשר ישאירו לאיזה זמן, מותר לקושרם בשבת אף לכתחלה, כדלעיל ס"א ( אם

אין בדעתם כלום כשקושרין אלא קושרים סתם, מותרים לקושרם בשבת, ואף שאחר כך אינן

מתירין אותן בלילה עד לאחר איזה זמן, אינן נקראים בשביל כך קשר של קיימא, הואיל

ובשעת הקשירה לא היה הדבר ודאי שלא יתירו אותן בליל מוצאי שבת).

ואם קושרו לכל זמן שלא יצטרך לו

להתירו, ואפשר שיצטרך להתירו בזמן קרוב, חייב מהתורה, כדלעיל ס"א ( ואע"פ

שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב ויתירנו, אעפ"כ הואיל וכשקושרו אינו קוצב

זמן בדעתו מתי יתירנו, ואפשר שישאר כן לעולם, הרי זה נקרא קשר של קיימא, וחייבים

על קשירתו ועל התרתו ).

וראה כנישתא דבי רב.

[1556] ברייתא

קיג, א (חבל שבאיבוס קושרו בפרה, ושבפרה קושרו באיבוס, ובלבד שלא יביא חבל מתוך

ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס), ופרש"י (שמא כשיתיר הפרה, לא יתיר אלא הקשר

שבראשה, ויבטל החבל באבוס שיהא מוכן לכך, או יתיר שבאבוס, ויבטל אותו שבפרה, ונמצא

האחד של קיימא). רמב"ם פ"י ה"ג (וחבל שהיה קשור בפרה קושרו באבוס,

היה קשור באבוס קושרו בפרה, אבל לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאבוס). טור ושו"ע

ס"ז (והני מילי לקשרו באבוס ופרה, אבל אם היה קשור באבוס ורוצה לקשרו בפרה,

או אם היה קשור בפרה ורוצה לקשרו באבוס, מותר). מ"א ס"ק יח (דלעולם מניח

ראש אחד קשור).

[1557]

גמרא שם (מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס ... הכא חבל דגרדי),

ופרש"י (דצריך לה ולא מבטל לה). טור ושו"ע שם (מטלטלין חבל של גרדי

לקשרו באבוס ובפרה, ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויניח ראש השני קיים, אבל חבל

דעלמא לא).

[1558] תוס'

שם ד"ה התם (אפילו בחבל דעלמא לא שכיח שיהיה קשר של קיימא כשקושרו בפרה

ובאבוס, ולהכי לא גזור בחבל דגרדי). מ"א סקי"ז (ולא גזרינן אטו חבל

דעלמא כמ"ש ס"ד, דהכא בפרה אפילו חבל דעלמא לא שכיח שיהא של קיימא).

והיינו אף שלענין דלי נתבאר

לעיל ס"ח ( ואפילו בחבל של גרדי שהוא חשוב ואינו מבטלו שם, אסור, גזרה

משום שאר חבלים). היינו דוקא בדלי, שרגילים לבטל שם החבל. משא"כ בפרה, לא

רגיל שיבטל ראש אחד לעולם, ולכן לא גזרו בחבל של גרדי.

[1559]

ב"ח (כשהיה החבל כבר קשור באחד מהם מבעוד יום, סברא הוא שאותו קשר שהוא קושר

מחדש בשבת הוא שיחזור ויתירנו, והקשירה שהיתה מקודם יניחנה כבתחלה). מ"א

רסק"כ (דסתמא אותו הקשר שהיה כבר מניחו לעולם קשור (ב"ח)).

[1560]

רמב"ם פ"י ה"ח (הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או

מחוטי פשתן או חוטי שער וכיוצא בהן, הרי זה תולדת קושר וחייב). הובא במ"א סוף

סק"כ (כתב הרמב"ם פ"י הפותל חבלים מכל מין שיהי', חייב משום קושר).

והיינו דוקא ב"פותל

חבלים". אמנם לא נתפרש כאן משום איזו מלאכה חייב בשזירת חוטים לתפירה.

ואף דאמרינן בירושלמי פרק כלל גדול ה"ב

( ההן דעביד חבלין, ההן דעביד ממזור, חייב משום טווה),

והיינו שהן הפותל חבלים והן השוזר חוטין חייב משום "טווה".

מכל מקום נפסק כאן (כדעת

הרמב"ם) שהפותל חבלים אינו חייב משום "טווה" אלא משום

"קושר". ונתבאר באור זרוע הל' שבת סי' סג (וההיא דירושלמי דקאמר ההן

דעבד חבלים חייב משום טוה, לא משמע הכי שלהי המצניע בגמרא דידן). וכבר דנו המפרשים

איך הוכיח הרמב"ם מהגמרא, דלא קיי"ל כהירושלמי, שפתילת חבלים חייב משום

"טווה", אלא שהיא תולדת מלאכת קושר (ראה מי טל מלאכת טווה סי' ב).

וטעם החילוק בין "פותל

חבלים" שהוא תולדת קושר, לבין שזירת חוטין שהיא תולדת "טווה",

נתבאר בערוך השולחן סי' שיז (ושזירה וטווייה לא שייך בזה, דאין זה אלא בחוטין דקים

לעשיית בגדים, ולכן אין בזה רק קושר). וכן מסיק במשנה ברורה סוס"י שדמ (והלוקח

חוטין ושוזר אותם (שקורין איינגידרייט) גם כן חייב משום טווה).

*

אמנם לא נתפרש הטעם מדוע לא תהי' שזירה

מלאכה בפני עצמה בל"ט מלאכות שבת, כמו טויה.

שהרי למדים ל"ט מלאכות ממלאכת

המשכן, וגם שם נאמרו שתי מלאכות אלו:

(א) ויקהל לה, כה-ו (בידיה טוו,

ויביאו מטוה).

(ב) תרומה כו, א ובכ"מ (שש

משזר). ונתבאר ברמב"ם הל' כלי המקדש פ"ח הי"ד (כל מקום שנאמר בתורה

שש או שש משזר, צריך שיהיה החוט כפול ששה ... ומקום שנאמר בו משזר בלבד, צריך

שיהיה חוטן כפול שמנה).

וכן לענין ציצית, הן שתי מלאכות

נפרדות, כדלעיל סי' יא ס"ב-ג (חוטי הציצית צריכין שזירה, שנאמר פתיל תכלת

שיהי' טווי ושזור כעין פתילה ... וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית). הרי

שאנו זקוקים ללימוד מיוחד מהפסוק, דלא סגי בטוי', וצריך גם שזירה.

וכן לענין שעטנז, אמרינן נדה סא, ב

(שעטנז כתיב, עד שיהי' שוע טוי ונוז). ובתוס' שם (פירוש נוז היינו שזור). הרי שגם

כאן זקוקים אנו ללימוד מיוחד, שאיסור שעטנז הוא לא רק בטוי' אלא גם בשזירה, כיון

שהן שני חלקים נפרדים במלאכת עשיית החוטים.

ומדוע אם כן אינה נחשבת השזירה

כמלאכה נפרדת בין ל"ט המלאכות. וכדאמרינן בגמרא עג, ב ( היינו זורה היינו

בורר היינו מרקד (והלא כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת, רש"י).

אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל מילתא דהויא במשכן, אע"ג דאיכא דדמיא לה, חשיב

לה).

*

עוד איסור יש בשזירת פתילה, כדלקמן

סי' תקיד ס"כ-כב (אסור לעשות פתילה, דהיינו שאסור לגדלה לכתחלה ביום טוב,

מפני שהוא מתקן כלי ... כשם שאין גודלים פתילה לכתחלה ביום טוב מפני שהוא כמתקן

כלי, כך אסור להתיר קליעתה ביום טוב מפני שהוא כסותר כלי).

והיינו דוקא בפתילה שנחשבת כלי,

כדלעיל סי' שח סל"ג (פתילה שלימה ... היא נקראת כלי ),

כיון שהיא מוכנה להשתמשות ההדלקה.

משא"כ החבל אינו נחשב כלי,

כדלקמן סי' תרכט ס"ו (שהחבלים אין מקבלין טומאה), כיון שעדיין אינו מוכן

להשתמשות; אלא אחרי שקושר משהו בחבל זה. ולכן אין לאסור בהם (משום תיקון כלי), אלא

משום קושר (או טווה).

[1561] רמב"ם פ"י

ה"ח ( ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת

מלאכתו מתקיימת ). הובא במ"א שם.

[1562] אף

ששיטת רבינו היא שחצי שיעור במלאכות שבת אסורה מהתורה, כדלקמן סי' שמ ס"א ( ועל

אחת פטור אבל אסור מן התורה כשאר חצי שיעור), ושם נסמן.

מכל מקום, כאן שאין "מלאכתו

מתקיימת", אינו אסור אלא מדברי סופרים, וכדלעיל ס"א (ומן התורה אינו

חייב אלא על קשר של קיימא העומד להתקיים ... אבל מדברי סופרים נקרא זה גם כן של

קיימא, הואיל ועומד להתקיים איזה זמן). והטעם לזה נתבאר לעיל שם

(הערה 1490 ).

וראה מראי מקומות וציונים. משולחן

הארי. כנישתא דבי רב.

[1563] רמב"ם שם (וכן

המפריד את הפתיל הרי זה תולדת מתיר וחייב. והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד. ושיעורו

כשיעור הפותל). הובא במ"א שם.

[1564]

משנה קה, ב (וכל המקלקלין פטורין). רמב"ם פ"א הי"ז (כל המקלקלין

פטורין ... אע"פ שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל פטור).

נראה מכך, שאם אינו לקלקל, חייב, אף

שאינו מתיר על מנת לקשור .

וראה תוס' עג, א ד"ה הקושר והמתיר

(צ"ע אי מיחייב במתיר שלא על מנת לקשור אי לא ... משמע דמיחייב בלא על מנת

לקשור ... ולפי זה משמע דבעי מתיר ע"מ לקשור).

והיינו במלאכת מתיר. אבל לענין

קורע, נתבאר לעיל ס"ו ( שהוא מתקן כלי וחייב ... אבל משום קורע

אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור) , ושם נסמן (הערה הערה 1531 ). וראה מי טל (קושר) סי' י. (מתיר) סי' ב. (קורע) סי'

ו.

[1565]

ר"ן (סא, ב) ד"ה מתני' שובר (דנהי דכל המקלקלין פטורין, איסור מיהא איכא).

וכן הוא לקמן סי' שכ סכ"ז ( ואע"פ

שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור מדברי סופרים) . סי'

שכח סנ"ג (ואף על פי שמקלקל הוא, מכל מקום אסור מדברי סופרים). סי' שלז

ס"ג (ואף שמקלקל פטור, מכל מקום אסור מדברי סופרים).