רעח שיכול לכבות הנר בשביל החולה

רעח שיכול לכבות הנר בשביל החולה

ובו ד' סעיפים

מלאכה שאינה צריכה לגופה

א מותר¹²²⁴

לכבות את הנר בשביל החולה שיישן, אם הוא חולה שיש בו חשש סכנה ¹²²⁵ אם לא יישן¹²²⁶. וכן

מי שמתיירא מפני לסטים שלא יהרגוהו, מותר לכבות הנר שלא יראוהו ¹²²⁷ , שפקוח נפש

דוחה שבת אפילו בחשש ספק סכנה, כמו שיתבאר בסי' שכ"ח ¹²²⁸ .

אבל אם אין

שם חשש סכנת נפשות, אלא סכנת ממון ¹²²⁹ , וכן בשביל

חולה שאין בו סכנה¹²³⁰,

אסור לכבות מדברי סופרים.

ואם כבה

פטור ¹²³¹ , מפני שאין איסור

מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה ¹²³² . כלומר שהמלאכה צריכה לו בשביל גופה,

דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו ¹²³³ , כגון שמכבה עצים דולקים בשביל הפחמים

שהם ראויים לצורפים, שגוף מלאכת הכיבוי נעשה בגוף הפחמים שהם צריכים לו¹²³⁴. אבל

מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כשהיא צריכה לו בשביל דבר אחר שאין גוף המלאכה נעשית

בו, כגון שמכבה את הנר מפני שחס על השמן שלא ידלק כולו עכשיו, או מפני שחס על חרס

הנר שלא יבקע כשהפתילה דולקת עליו, שגוף מלאכת הכיבוי נעשה בפתילה והוא מתכוין

במלאכתו מפני שצריך לשמן או לנר ¹²³⁵ . וכן המכבה את

הדליקה מפני שחס על ממונו¹²³⁶.

וכן המכבה גחלת בשביל שלא יזוקו בה רבים ¹²³⁷ . וכן זה

שמכבה בשביל החולה או מפני הלסטים הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאינו

מתכוין בשביל צורך הפחמים או הפתילה שהכיבוי נעשה בהן.

ואפילו אם

מכבה בשביל שצריך לפתילה אינו חייב¹²³⁸,

אלא אם כן צריך לחזור ולהדליקה אחר זמן, וגם היא פתילה חדשה שזהו פעם ראשון

שהודלקה, וגם לא הובהבה קודם שהודלקה, שעל ידי כיבוי זה היא מיתקנת להדלקה יותר

ממה שהיתה בתחלה. אבל אם אין צריך לחזור ולהדליקה לאחר זמן, ואפילו אם צריך לחזור

ולהדליקה, אלא שהיא פתילה ישנה שכבר הודלקה פעם אחת, ואפילו היא פתילה חדשה שלא

הודלקה מקודם כלל אלא שהובהבה קודם שהודלקה, שעל ידי כיבוי זה אינה מיתקנת¹²³⁹

להדלקה יותר ממה שהיתה בתחלה, הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ¹²⁴⁰ . שאף שהוא

צריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו, דהיינו שהפחם שבראשה שהכיבוי נעשה בו הוא צריך

לו שיהא נוח לחזור ולהדליקה. מכל מקום כיון שהדבר שהמלאכה נעשה בו אינו מתתקן כלום

על ידי המלאכה יותר ממה שהיה בתחלה, הרי אין המלאכה צריכה לגופה של אותו דבר כלל,

כיון שאין מתקנת אותו כלום. ואינה נקראת מלאכה הצריכה לגופה אלא אם כן שהמלאכה

מתקנת את גוף הדבר שנעשית בו יותר ממה שהיה בתחלה, שאז היא צריכה לגופה. וגם שיהא

צורך לאדם בגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו ומתקנת אותו¹²⁴¹:

ב במה דברים

אמורים בכיבוי שהיא מלאכת קלקול, שמקלקל ההבערה, לפיכך אינה חשובה צריכה לגופה בזה

בלבד מה שגוף הדבר שנעשית בו צריך להאדם, אלא עד שגוף הדבר מתתקן על ידי המלאכה

שנעשית בו יותר ממה שהיה בתחלה. וכן הסותר בנין על מנת לחזור ולבנותו, או הקורע על

מנת לחזור ולתפור, אין אסור מן התורה אלא אם כן אם דעתו שיהא בנין האחרון יותר טוב

מן הראשון, וכן בתפירת הבגד, שנמצאו הסתירה והקריעה הן מתקנים הבנין והבגד שיהיו

יותר טוב מבתחלה, שמבלעדי הסתירה והקריעה אי אפשר כלל לתקן הבנין והבגד שיהיו יותר

טובים. אבל שאר מלאכות שאינן מלאכות הקלקול, אף [אם] אינן מתקנות את גוף הדבר

שנעשית בו, שכיון שגוף הדבר שנעשית בו הוא צריך להאדם, הרי זה המלאכה הצריכה לגופה.

כגון המוציא קרדום מרשות לרשות כדי לחתוך בו, שאף שאין הקרדום מתתקן כלל בהוצאה זו

הרי זה חייב, הואיל והוא צריך לגוף הדבר שהוציא ¹²⁴² . אבל אם

אינו צריך לגוף הדבר שהוציא, כגון המוציא מת לקבורה, שגוף המת אין לו בו שום צורך

כלל, הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה¹²⁴³

וכן כל כיוצא בזה.

ויש אומרים ¹²⁴⁴ שאפילו מלאכת הקלקול אין צריך שיהיה

התיקון יותר טוב מבתחלה, חוץ ממכבה הנר, שאינו חייב אלא אם כן נתכוין להבהב הפתילה

על ידי כיבוי זה שתהא נוחה לחזור ולהדליקה. אבל אם אינו חושש על הבהובה, אלא

שמתכוין בכיבויו לחוס עליה שלא תדלק כולו עכשיו, אף על פי שמתכוין כדי לחזור

ולהדליקה לאחר זמן. מכל מקום עיקר גוף הדבר שמלאכת הכבוי נעשה בו הוא הפחם שבראשה

שהאור אחז בו, וכיון שאין כוונתו בכיבויו בשביל שצריך לפחם זה, אלא בשביל שצריך

לשאר הפתילה שלא אחז בה האור, הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לדבר אחר שאין

המלאכה נעשית בו:

ג וכל זה

להאומרים¹²⁴⁵

שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואינה אסורה אלא מדברי סופרים. אבל יש חולקין

על זה ואומרים ¹²⁴⁶ שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה

חייב עליה מן התורה.

ומכל מקום

אף לפי דבריהם מותר לכבות הנר בשביל שיישן החולה שיש בו סכנה, וכן מי שמתיירא מפני

הלסטים, ויש חשש (סכנה בדבר) סכנות נפשות ¹²⁴⁷ . אבל אם אין

שם אלא חשש צער הגוף בלבד, בענין שאי אפשר לבא לעולם לידי חשש סכנה מצער ההוא,

אסור לכבות¹²⁴⁸,

ואם כבה חייב לפי דבריהם.

והחילוקים

שבין ב' הסברות אלו להלכה ולמעשה יתבארו כל אחד ואחד על מקומו ¹²⁴⁹ . ויש דברים הרבה שהכל מודים שאין בהם

איסור מן התורה, אלא אם כן צריך לגופן¹²⁵⁰.

ויש דברים שהכל מודים בהם שחייב עליהם מן התורה, אע"פ שאין צריך לגופן¹²⁵¹.

ויתבאר גם כן כל אחד ואחד במקומו:

פסיק רישיה ולא ימות

ד והכל מודים

בפסיק רישיה ולא ימות ¹²⁵² שחייב עליו מן התורה לפעמים. וכיצד

מצינו זה, והלא כשאינו מתכוין למלאכה בוודאי אין צריך לגופה כלל. מצינו בכגון

שהדבר ידוע שנוח לו במלאכה שנעשית בלא כוונתו, וחפץ הוא בה, אע"פ שלא נתכוין

לה, והרי היא צריכה לו עכשיו שכבר נעשית מאליה בלא כוונתו ¹²⁵³ .

כיצד כגון

נקב שבחבית שמוציאין בו היין, שפקוק בנעורת של פשתן, שהנעורת בלועה מיין הרבה,

וכשמוציאה וחוזר ופוקק בה ומהדקה בחוזק אי אפשר שלא יסחוט יין ממנה, ואע"פ

שאינו מתכוין אלא לסתום הנקב הרי זה פסיק רישיה¹²⁵⁴.

ואם יש כלי תחת פקיקת הנעורת שהיין הנסחט ממנה נוטף לתוכו, הרי זה חייב על פקיקה

זו, שהדבר ידוע שנוח לו ביין הנסחט מהנעורת לתוך הכלי שיוכל ליהנות ממנו כשיהיה

בכלי¹²⁵⁵.

אבל כשיהיה בלוע בנעורת אין לו בה הנאה של כלום, והרי זו מלאכה הצריכה לגופה

אע"פ שלא נתכוין לה. וכן כל כיוצא בזה¹²⁵⁶:

[1223] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

מלאכה שאינה צריכה לגופה (ס"א-ג).

(ב)

פסיק רישיה (ס"ד).

[1224] משנה כט, סוע"ב (המכבה את הנר

מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן, פטור).

גמרא ל, א (בחולה שיש בו סכנה. ובדין הוא דליתני מותר, ואיידי דבעי למתני סיפא

חייב, תנא נמי רישא פטור). טור ושו"ע ס"א (מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה

שיש בו סכנה).

והלכה זו היא אף לדעת הפוסקים שמלאכה שאינה צריכה חייבים עליה,

כדלקמן ס"ג ( ומכל מקום אף לפי דבריהם מותר לכבות הנר בשביל שיישן החולה שיש

בו סכנה, וכן מי שמתיירא מפני הלסטים, ויש חשש (סכנה בדבר) סכנות נפשות).

פרטי ההלכה של מצוה לחלל השבת לסכנת נפשות, תתבאר לקמן סי' שכח

ס"ב ואילך (מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי זה

משובח, והשואל הרי זה שופך דמים, והנשאל הרי זה מגונה, שהיה לו לדרוש ברבים שמותר).

[1225]

דלא סגי במה שהוא חולה שיש בו סכנה, אלא אם כן יבוא לידי סכנה על ידי מניעת השינה.

ראה ביאור הלכה. קיצור הלכות סי' רעח הערה 2.

[1226] רש"י במשנה שם (ומפני הלסטין, שלא

יראו שיש שם אדם ויבאו עליו). ב"ח (לסטים שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו).

[1227] ס"ב (ואפילו ספק נפשות דוחה את

השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם, כלומר ראה שיהא חי

ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה).

[1228] רמב"ם פי"ב ה"ג (דליקה

שנפלה בשבת, המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד

נפשות), ובמ"מ שם (זה כרבי יהודה דוקא, דאי לרבי שמעון פטור אבל אסור).

ב"י סוס"י שלד (כלומר משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה). והיינו

שהרמב"ם הולך לשיטתו שפוסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה חייבים עליה

(כדלקמן ס"ג, והערה 1245 ), וכאן מבאר לפי מה דקיי"ל כרבי

שמעון, שמלאכה שאינה צריכה פטור אבל אסור.

וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ח (אבל משום הצלת ממונו אסור

לחלל שבת, אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה).

[1229] כדלקמן סי' שכח סי"ט

(חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... נפל למשכב או שמצטער כל כך עד שחלה

ממנו כל גופו, אין עושין לו דבר האסור מדברי סופרים על ידי ישראל).

[1230] גמרא שם (והדתני רבי אושעיא אם בשביל

החולה שיישן לא יכבה, ואם כבה פטור אבל אסור, ההיא בחולה שאין בו סכנה, ורבי שמעון

היא). טור ולבוש (בשביל החולה שאין בו סכנה שיישן, פטור אבל אסור).

[1231]

רבי יוסי במשנה כט, ב (רבי יוסי פוטר בכולן, חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם),

ובגמרא לא, ב (ר' יוחנן אמר ... כרבי שמעון סבירא ליה), והיינו כרבי שמעון במשנה

צג, ב (המוציא ... את המת ... חייב ... ורבי שמעון פוטר), ופרש"י (דהוי מלאכה

שאינה צריכה לגופה ... לאו מלאכת מחשבת היא לרבי שמעון). ובגמרא קמא, ב (רבא כרבי

שמעון סבירא ליה, דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה). וכן פסק רבינו

חננאל קמב, רע"א (והלכתא כרבא, דקאי כרבי שמעון, דסבר כל מלאכה שאינה צריכה

לגופה פטור עליה). תוס' ג, א סוד"ה הצד (לדידן קי"ל כרבי שמעון, דרבא

דהוי בתראה סבר כותיה). ראב"ד פ"א ה"ז (רבינו חננאל ז"ל פסק

כרבי שמעון שהוא פוטר, מדאמרינן פרק נוטל רבא כרבי שמעון סבירא ליה דאמר מלאכה

שאינה צריכה לגופה פטור עליה). מ"מ שם בשם האחרונים (דעת אחרונים ז"ל כך

הוא כרבי שמעון). טור ולבוש (פטור אבל אסור).

ודעת הפוסקים כרבי יהודה תתבאר לקמן ס"ג.

[1232]

בגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, הובאו בפוסקים ג' פירושים:

(א) תוס' צד, א ד"ה רבי שמעון (נראה

לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי, כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין

שהיו צריכין לה במשכן, אלא לענין אחר, כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן

הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו). הובא במ"א רסק"א (וכתבו התוס' דף

צ"[ד] דאם אין צריך לאותו הענין שהיו צריכים במשכן, מקרי אינה צריכה לגופה כו',

עיי"ש באורך).

(ב) שיטת הרמב"ם שהובאה בכסף משנה

פ"א ה"ז (מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא מתכוין לגוף המלאכה, אלא שאינו

מכוין לתכליתה. מיסוד ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל). הובא במ"א שם

(וכתב בכ"מ פ"א מצאתי כתוב ... מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא מכוין לגוף

המלאכה, אלא שאינו מכוין לתכליתה, מיסוד הר"ר אברהם החסיד עכ"ל, כלומר

כגון הכא שמכוין לכיבוי, ואינו מכוין לעשות פחמין).

(ג) תוס' רי"ד קכא, א ( אם אינו צריך למקום שהיתה דולקת הלהבה,

אלא כדי לחוס על השאר, הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה) , וכדלקמן (הערה 1243 ).

הריא"ז בשלטי הגבורים יג, א (הרי זה פטור, לפי שאינו צריך למקום הכיבוי עצמו,

אלא לצורך דבר אחר הוא עושה). יראים סי' עדר (פירוש מלאכה שאינה צריכה לגופה

דפליגי בה רבי שמעון ורבי יהודה הכי הוא, אינו צריך ומתכוון לגוף אותו דבר שגורם

להקרות מלאכה). בית הבחירה ג, א (מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שאינו צריך לגוף

הדבר שהוא עושה).

וכפשטות לשון הירושלמי פ"ב

ה"ה (א"ר יוחנן, ר' יוסי ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד, כמה דר' יוסי

אמר עד שיהא לו צורך בגופה של פתילה, כן רבי שמעון אומר עד שיהא לו צורך בגופו של

דבר), ופ"ז ה"ב (דרבי שמעון אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר),

ופי"ג ה"ג (דר' שמעון אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר).

שיטה זו השלישית נתבארה כאן (דהיינו

שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו).

וכן הוא לקמן סי' שא ס"י (לא יצא

הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה בגדיו ... להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

לגופה פטור עליה כמו שנתבאר בסי' רע"ח, אף זה פטור, לפי שאינו צריך כלל לגוף

הכיס שמוציאו, ואין לו חפץ בגופו אלא שיצילנו מזיבתו).

וכן הוא לקמן סי' שטז סט"ז (מלאכה

הצריכה לגופה, דהיינו שצריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו, לפיכך הנוטל נשמה אינו

חייב אלא אם כן צריך לגוף החי שהנשמה ניטלה ממנו, או לעורו, או שצריך להנשמה

שניטלה ממנו, דהיינו לדם היוצא ממנו ליתנו לפני כלבו).

וכדאמרינן קו, א (חובל בצריך לכלבו,

מבעיר בצריך לאפרו), ופירשו התוס' שם (צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה ...

דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו, דהיינו הדם, כי הדם הוא הנפש, ומבעיר

נמי צריך להבערה, כדי לעשות אפר).

והיינו שקושיית התוס' היא, היכי חשיב

צריכה לגופה, הרי עיקר ותכלית מלאכת מבעיר שהיתה במשכן, היא להוסיף אש, וכדלקמן

סי' תצה ס"ב (ענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש), ובקונטרס אחרון שם

ס"ק ב (וכן משמע בתוס' סוף פרק האורג ד"ה בחובל עיין שם, שהקשו צריך

לאפרו היכי חשיב צריכה לגופה).

ותירצו התוס' "דהכא הוא צריך

לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו, דהיינו הדם, כי הדם הוא הנפש, ומבעיר נמי צריך להבערה,

כדי לעשות אפר", דהיינו שגם אם הוא צריך לדם או לאפרו חשיב מלאכה הצריכה

לגופו, כיון שהמלאכה נעשית בדם ובאפר שהוא צריך לו (ראה מראי מקומות. משולחן הארי

ע' 70).

וכן הוא לקמן סי' שמ ס"ב (אין

הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב אלא אם כן צריך לצמר או לשער או לצפרנים שחתך, אבל

אם אינו צריך להם הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה).

ומקורו בתוס' צד, ב ד"ה אבל (בכלי

דברי הכל חייב, היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה). משא"כ

לרבי שמעון פטור על גזיזת הצפרים בכלי, כיון שאינו צריך לצפרנים שגוף המלאכה נעשית

בהם.

משא"כ לפי שתי השיטות הראשונות

הנ"ל (מלאכה הצריכה לגוף המלאכה שהיתה במשכן, או הצריכה לגוף ותכלית המלאכה),

יש מקום לחייב אף על נטילת צפרנים ושיער, וכדלקמן שם (יש אומרים שאף אם אינו צריך

לצמר ושער וצפרנים חייב (שעיקר המלאכה היא העברת השער והצמר מהעור והצפרנים

מהאצבעות, והרי הוא צריך לגוף העברה זו, ועוד) שגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים,

אף על פי שלא היו צריכים לשערן).

וכמבואר בריב"ש סי' שצד (הנוטל

צפרניו בכלי, אף על פי שאינו צריך לצפרניו, אלא אזלי לאבוד, חייב אפילו לרבי שמעון

דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי הנטילה היא המלאכה, וכן בשיער ... דרך נטילה

בכך. ונראה לומר גם כן ... גזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער, רק לצורך העור,

כגון בעורות תחשים. ועל כן, חייב כל שהוא לצורך גופו, אף על פי שאינו צריך לשער,

ומלאכה הצריכה לגופה היא).

וכאן נתבאר כדעה הראשונה והעיקרית דלקמן

סי' שמ ס"ב, שמלאכה הצריכה לגופה היינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית

בו.

וראה משולחן הארי ע' 68 ואילך.

[1233] הריא"ז בשלטי

הגבורים שם (וכן המכבה את העצים כדי לעשות בהם פחמים, הואיל וצריך למקום כיבויין,

כדי שיהיו נוחין לידלק, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה).

[1234] משנה כט, ב (המכבה את הנר ... כחס על

הנר כחס על השמן ... רבי יוסי פוטר בכולן). ופרש"י (כחס על הנר, שראוהו

שמתקלקל וחס עליו וכבה את הפתילה). כפירוש ריא"ז בשלטי הגבורים שם (אם הוא

מתכוין לחוס על הנר שלא ישרף, או לחוס על השמן ... הרי זה פטור, לפי שאינו צריך

למקום הכיבוי עצמו, אלא לצורך דבר אחר הוא עושה). תוס' רי"ד שם (אם אינו צריך למקום

שהיתה דולקת הלהבה, אלא כדי לחוס על השאר, הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה) .

[1235] מ"מ פי"ב ה"ג (דליקה שנפלה בשבת, המכבה אותה

מפני איבוד ממון ... לרבי שמעון פטור אבל אסור).

וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ה (לכבות הדליקה משום הפסד ממונו

... להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, והכיבוי היא

מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמ"ש בסי' רע"ח).

[1236] גמרא מב, א (בשביל שלא יזוקו בה רבים

... כרבי שמעון אפילו של עץ נמי), ופרש"י (דהא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה

לגופה פטור עליה).

וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ט (ואם היא מונחת במקום שרבים

ניזוקים בה ... גחלת של עץ שייך בה כיבוי ... להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה

אינה אסורה אלא מדברי סופרים).

[1237] משנה כט, ב (המכבה את הנר ... כחס על הפתילה ... רבי יוסי פוטר).

טור ולבוש ס"א (ואם כבהו מפני שחס ... על הפתילה, פטור אבל אסור).

ואף שלפי האמור לעיל, שמלאכה הצריכה

לגופה "היינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו"; הרי גם כאן

"צריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו", ומדוע אם כן יהי' פטור?

ממשיך ומבאר הלכה זו (בסעיף הבא), לפי

שתי שיטות הפוסקים:

(א) שיטת התוס', שכיון שכיבוי הוא

מקלקל, צריך שתהי' מלאכה הצריכה לגופו ולגופה, והיינו דלא סגי במה שגוף הדבר צריך

לו, אלא צריך גם "שעל ידי כיבוי זה היא מיתקנת להדלקה יותר ממה שהיתה בתחלה".

(ב) שיטת הרי"ד והריא"ז,

ש"עיקר גוף הדבר שמלאכת הכבוי נעשה בו הוא הפחם שבראשה", ולא ב"שאר

הפתילה שלא אחז בה האור".

[1238] בדפוסים הראשונים דולגה

כאן שורה, מפני תיבות הדומות (וגם לא הובהבה קודם שהודלקה, שעל ידי כיבוי זה אינה

מיתקנת).

ותוקן בהוצאת תר"ז כלפנינו. והמקור

להשלמה זו נתפרש בהגהת מוה"ר ישכר בער הורביץ, מ"ץ דק"ק

ליובאוויטש, על גליון דפוס הראשון (שעל ידי כיבוי זה היא מיתקנת להדלקה יותר ממה

שהיתה בתחלה. אבל אם אין צריך לחזור להדליקה אחר זמן, ואפילו אם צריך לחזור

ולהדליקה אלא שהיא פתילה ישנה שכבר הודלקה פעם אחת, ואפילו היא פתילה חדשה שלא

הודלקה כלל מקודם אלא שהובהבה קודם שהודלקה, שעל ידי כיבוי זה אינה מיתקנת כו' (הג"ה

זו שמעתי מהה"ג ר' מרדכי ז"ל אחי רבינו הגאון המחבר ז"ל נ"ע

בהיותו בק' האמי' בחורף תקע"ט – והראה לי איך לתקן בשו"ע שיזדמנו לידי)).

הרה"ק רבי מרדכי, אחיו של רבינו,

התעסק בהגהת ההוצאה הראשונה של השלחן ערוך, כנזכר בהקדמת כ"ק אדמו"ר

האמצעי (וגם דודי הרב המופלג מוהר"ר מרדכי הגיה כפי כחו).

[1239] משנה כט, ב (רבי יוסי פוטר בכולן, חוץ

מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם). גמרא לא, ב (אי כרבי שמעון סבירא ליה, פתילה נמי

ליפטר ... הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבההיא אפילו רבי שמעון מודי דקא מתקן

מנא), ופרש"י (כחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב, כגון שצריך להבהבה, שלא

הובהבה מבעוד יום, דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה).

טור ולבוש ס"א (ואם כבהו מפני שחס ... על הפתילה, פטור אבל אסור ... אבל אם

כבהו כדי להבהב הפתילה שלא הובהבה כבר, ומכבה עכשיו כדי להבהבה, שיהא הלהב נוח

לאחוז בה כשיבא להדליקה אחר כך, הוי כיבוי זה צורך לגופו של כיבוי, וחייב חטאת).

ט"ז ס"ק א (פירוש דעל ידי הכיבוי תהיה הפתילה אחר כך נוחה להדליק, ואם

לא הבהבה כלל לא היתה נוחה להדליק כל כך, משום הכי מהני הכיבוי לגוף הפתילה).

[1240] והטעם דלא סגי מה שהוא

צריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו, ממשיך ומבאר בסעיף הבא, בשני אופנים.

[1241] תוס' צד, א ד"ה ר"ש (ומתקנין

על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין ... וכן סותר על מנת לבנות נמי לא

מחייב ר' שמעון דבעי שתהא צריכה לגופה, אלא כגון שסותר על מנת לתקן יותר ממה שהיה

בתחלה, כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון ... ואע"ג דבהוצאה לא בעי רבי שמעון

... במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע, מסתברא דצריך שיהא על מנת לתקן ... ולא חשיבי

המקלקלים צריכות לגופה, עד דהוי לגופו ולגופה).

והיינו דאף דאמרינן צד, רע"ב (אמר רבא ומודה ר' שמעון

במר לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב ... מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה, כגון

מר לעשות לו טס ולחפור, ספר תורה להגיה ולקרות בו, קא משמע לן). הרי שבהוצאה סגי במלאכה הצריכה לגופה,

ואין צריך שתהיה לגופו ולגופה.

מכל מקום, במלאכות הקלקול בעינן שתהי' המלאכה צריכה לגופו

ולגופה, דהיינו שהמלאכה תתקן את גוף הדבר שהמלאכה נעשית בו. וראה צמח צדק

חידושים רג, א.

ואף שהתוס' מבאר שם הלכה זו לפי דרכו, שמלאכה הצריכה לגופה היא

כפי שהמלאכה היתה במשכן.

מכל מקום כן הוא גם לפי הדעה המבוארת כאן, דהיינו שיש צורך

לאדם בגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו (כדלעיל הערה הקודמת, והערה 1232 ).

[1242]

גמרא צד, סע"א (פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו), ופרש"י (דאפילו

הוא צורך המת פטור). תוס' שם (הוצאת המת, אין צריך למת).

וכן הוא לקמן סי' שיא ס"ה (שהוצאת

המת אינה אסורה מן התורה אלא מדברי סופרים, מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה,

כמו שנתבאר בסי' רע"ח).

[1243] תוס' רי"ד קכא, ב (הלהבה שבראש הפתילה אינה מתפשטת בכל

הפתילה, אלא במקום שהיא דולקת, הילכך אם הוא צריך למקום שכיבה, דהיינו במקום שהיא

דולקת, שהיה צריך להבהבה, כדאמרן התם בפרק במה מדליקין שהוא עושה פחם, הויא לה

מלאכה שהיא צריכה לגופה, ודמי לכיבוי דפחמין. אבל אם אינו צריך למקום שהיתה דולקת

הלהבה, אלא כדי לחוס על השאר, הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה) .

וכן הוא בפסקי הרי"ד לא, ב (המתכוין לחוס על הפתילה, אין מקום הכיבוי צריך

לו, אלא שאר הפתילה, בעבור זה לא תיקרא מלאכה שהיא צריכה לגופה). וריא"ז

בשלטי הגבורים יג, א (אם הוא מתכוין לחוס על הנר שלא ישרף, או לחוס על השמן, או

לחוס על הפתילה, הרי זה פטור, לפי שאינו צריך למקום הכיבוי עצמו, אלא לצורך דבר

אחר הוא עושה ... ואם כבה אותו מפני שהוא צריך להבהב הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק,

הרי זה חייב).

וראה מראי מקומות וציונים. משולחן הארי

ע' 69. קובץ כינוס תורה ח"ב ע' לא. בנין שבת (מלאכת סותר) ע' קנו.

שתי הדעות הובאו אף לקמן סי' שיג

סי"ז (מה שנוהגים בסעודות גדולות בימות החמה ליטול החלונות על ידי נכרי, לא

יפה הם עושים, שהרי בנטילה זו יש חיוב חטאת לישראל, שהוא סותר על מנת לבנות, שהרי

עתיד להחזירן אחר כך ... ולהאומרים שסותר על מנת לבנות אינו חייב אלא אם כן דעתו

שבנין האחרון יהיה יותר טוב מן הראשון, כמו שנתבאר בסי' רע"ח, אין בנטילת

החלונות אלא איסור מדברי סופרים ... סברא הראשונה שהיא עיקר). והיינו שהעיקר הוא

כסברא השנית שלפנינו.

[1244]

לעיל ריש ס"א (והערה 1231 ).

[1245] תנא קמא במשנה כט, סע"ב (המכבה את

הנר ... כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב). וכדאוקמינן בגמ' ל, א (ר'

יהודה היא), ופרש"י (דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה). ובגמרא מב, א

(אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת

של עץ ... במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה). רמב"ם פ"א ה"ז

(כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה, חייב עליה. כיצד הרי

שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה, כדי שלא יאבד, או כדי שלא ישרף, או

כדי שלא יבקע חרש של נר. מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוין לכבות, ואע"פ שאינו

צריך לגוף הכבוי, ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה, הרי זה חייב).

[1246] משנה שם (המכבה את הנר מפני שהוא מתירא

מפני נכרים ומפני ליסטים מפני רוח רעה מפני החולה שיישן פטור), וכדאוקימנא בגמרא

ל, א (רבי יהודה היא ... בחולה שיש בו סכנה. ובדין הוא דליתני מותר, ואיידי דבעי

למתני סיפא חייב, תנא נמי רישא פטור).

וכדלעיל ס"א ( מותר לכבות את הנר בשביל החולה שיישן,

אם הוא חולה שיש בו חשש סכנה אם לא יישן. וכן מי שמתיירא מפני לסטים שלא יהרגוהו,

מותר לכבות הנר שלא יראוהו).

[1247]

כדלקמן סי' שלד סכ"ט (ואף אם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים בה, אסור לכבותה

להמחייבים מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאיסור של תורה לא הותר לעולם אלא במקום פיקוח

נפש בלבד). וסי' שטז סכ"ב (ולהאומרים שאפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים

עליה, לא התירו להרוג ... אלא במיני חיה ורמש שיש בנשיכתם ספק נפשות, אבל דבר

שאינו ממית לעולם בנשיכתו אסור ... שאין מחללים שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל

היזק הגוף).

[1248]

ראה לקמן סי' שא ס"י. סי' שיא ס"ה. סי' שיד ס"ד. סי' שטז

סכ"ב. סי' שיט סט"ז-יז. שם סכ"ט. סי' שכח סוף ס"ג. סי' שכט

ס"א. סי' שלד סכ"ח-ט. סי' שלו ס"ט. סי' שלז ס"א. ושם ס"ה.

סי' תצח סכ"ט.

והעיקר כדעה הראשונה שאינה אסורה אלא

מדברי סופרים, כדלקמן סי' שטז סכ"ב (להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה

אינה אסורה אלא מדברי סופרים ... ולהאומרים שאפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים

עליה ... והעיקר כסברא הראשונה, ומכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו באיסור

של תורה במקום שאפשר). סי' שלד סכ"ט (להמחייבים מלאכה שאינה צריכה לגופה ...

אבל להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים ... וכן עיקר

(ואעפ"כ כל בעל נפש יש לו להחמיר לעצמו)).

ומכל מקום אף לדעה הראשונה, חמורה מלאכה

שאינה צריכה לגופה יותר משאר איסורי דברי סופרים, כדלעיל סי' רסו בקונטרס אחרון

ס"ק ב (וכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א דאין צריך חשש דאורייתא דוקא,

למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עיין שם, אלא איסור חמור של מדברי

סופרים, ואם כן יש לומר דהוא הדין נמי לכיבוי איסור דברי סופרים). סי' ערה בקונטרס

אחרון ס"ק ב (אם היה מקום לגזרת כיבוי, לא היה לנו להתיר משום שהיא מלאכה

שאינה צריכה לגופה ... וכן משמע בסי' שי"א, דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי

לשאר איסור דרבנן). והיינו כדלקמן סי' שיא ס"ה (אפילו להאומרים שהוצאת המת

אינה אסורה מן התורה אלא מדברי סופרים, מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו

שנתבאר בסי' רע"ח, ולא התירוהו משום כבוד הבריות, הואיל ועיקרה מן התורה. משא"כ

הכרמלית עיקרה מדברי סופרים).

[1249]

כדלקמן סי' שב סוף סי"ז (ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה,

מכל מקום כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר, אין פירור זה תולדת הטוחן, שאין דרך

לטחון אלא כשצריך לגוף דבר הנטחן). סי' שכ סכ"א (אלא שאינו חייב על סחיטה זו

אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין מהבגד, אבל אם אינו צריך למשקין הנסחטין, ואינו

סוחט אלא כדי לנקות הבגד, אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק

מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים). סי' שכח

סל"ב (ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, מכל מקום כאן, כיון

שחיובו הוא משום תיקון המכה, אם כן כשאינו צריך לתיקון זה ואינו מתכוין לו, אף

שנעשה מאליו, אין זה חשוב תיקון כלל, והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום).

[1250]

כדלקמן סי' שכח סוף סל"ז (חתכן בכלי חייב משום גוזז, ואף להאומרים שמלאכה

שאינה צריכה לגופה פטור, ויש אומרים שבגוזז חייב לדברי הכל, מטעם שיתבאר בסי'

ש"מ). והוא כמבואר בסי' שמ ס"ב (יש אומרים שאף אם אינו צריך לצמר ושער

וצפרנים חייב (שעיקר המלאכה היא העברת השער והצמר מהעור והצפרנים מהאצבעות, והרי

הוא צריך לגוף העברה זו, ועוד) שגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים אף על פי שלא

היו צריכים לשערן).

[1251]

גמרא עה, א (אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות).

רמב"ם פ"א ה"ו (אבל עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל

אותו מעשה, אע"פ שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה

מלאכה. כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן, וחתך ראשו בשבת, אע"פ שאין סוף

מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה, אלא

המות בא בשבילו. וכן כל כיוצא בזה).

וכן הוא לעיל סי' רנג ס"י-יא; כח. סי' רנט

ס"ז. סי' רעז ס"א. לקמן סי' שב ס"ד; כא. סי' שח סל"ח. סי' שיב

סי"ב. סי' שיד ס"ג. סי' שטז ס"ד-ה; י; כא-ב. סי' שיח סכ"א.

סי' שיט סכ"ט. סי' שכ סי"ז; כ; כב-ד. סי' שכג סי"א. סי' שכד

ס"א. סי' שכו ס"ח. סי' שכח סל"ד. סי' שלא סי"ב. סי' שלד

סכ"ד. סי' שלו ס"ט; יז. סי' שלז ס"א-ה. סי' שמ ס"ד. סי' שנז

ס"ג. סי' תקיד ס"י. סי' תקכג ס"ב. סי' תרמו סי"ג.

[1252] תוס' עה, א ד"ה טפי (וכי מודה רבי

שמעון בפסיק רישיה, הני מילי במידי דניחא ליה אי מתרמי, דהוי צריכה לגופה, אבל

במידי דלא איכפת ליה, לא מודה). יומא לה, רע"א (ואע"ג דאין מתכוין

לייפות קרקע חייב, כיון דהוי פסיק רישיה, ונהנה הוא). סוכה לג, ב ד"ה מודה (מלאכה שאינה

צריכה לגופה, כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, דפטור לרבי שמעון אע"פ

דפסיק רישיה הוא).

וראה חדושי צמח צדק מט, ד (כל פסיק רישיה דלא ניחא ליה פטור

משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, דכיון דלא ניחא ליה הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה).

[1253]

שבת קיא, סוע"א (האי מסוכרייא דנזייתא (בגד כורכין בברזא חבית של חרס מפני

שאין הנקב שוה, רש"י), אסור להדוקיה ביומא טבא (ואע"ג דלא קא מכוין

לסחוט, רש"י). בההיא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי

שמעון בפסיק רישיה ולא ימות).

[1254] ספר התרומה סי' רמד (וכגון

שיש כלי תחתיה לקבל היין הנופל בשעה שמושכין היין ... אם כן אין הנסחט מהמטלית

הולך לאיבוד). מרדכי רמז תכח (וכגון שיש כלי תחתיה לקבל היין הנופל, ואז אינו הולך

לאיבוד).

[1255]

כדלקמן סי' שב סכ"א (ולכן אסור ליתן עליו אפילו כל שהוא מים או שאר משקה

המלבן, אף על פי שאינו מתכוין לליבון, דפסיק רישיה הוא ... שאין זו מלאכה שאינה

צריכה לגופה, הואיל ומה שהבגד מתלבן נוח הוא לו, אף על פי שאינו מתכוין לכך, עיין

סי' רע"ח)).

משא"כ אם אין כלי תחת הברזא והיין

הנסחט הולך לאיבוד, נתבאר לקמן סי' שכ סכ"ד (ברזא שמכניסין בנקב שבדופן החבית

שמוציאין בו היין, וכורכין סביב הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן, ופוקקים בה

הנקב שבחבית, אסור לפקוק בה בשבת, אפילו היא חבית של יין אדום או שאר משקין שאין

מלבנים. מפני שעל ידי הפקיקה נסחטין משקין הבלועין בנעורת ופסיק רישיה ולא ימות

הוא. ואף שהמשקין הנסחטין הולכין לאיבוד, מכל מקום אסור מדברי סופרים ... ויש

אומרים שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים).