חו"מ, דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת

דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת ובו נ"ג סעיפים^א:

א כל מי שיודע עדות לחבירו^ב וראוי להעידו^ג ויש לחבירו תועלת בעדותו^ד חייב להעיד לו בבית דין^ה אם יתבענו שיעיד לו^ו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו^ז. ומכל מקום עד אחד לא יעיד אלא בדבר שבממון שמביא לידי שבועה או בדבר איסור להפריש מאיסור^ח אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד^ט ואינו אלא כמוציא שם רע על חבירו^י שעד אחד אינו נאמן להעניש אדם על פיו שנאמר^יא לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו'. אבל שנים חייבים להעיד שיענישו האדם על עבירה שעבר שזו מצות עשה בתורה ובערת הרע מקרבך^יב בעבירה שחייבים עליה מיתה וכן בשאר עבירות^יג לעונש הראוי להן^יד:

ב תלמיד חכם שיודע עדות לחבירו ותבעו שיעיד לו לפני בית דין קטן ממנו^טו בחכמה^טז וגנאי לו לילך אצלם אם הוא עדות ממון אינו צריך לילך ולהעיד^יז כי עשה של כבוד תורה עדיף^יח מהצלת ממון חבירו אלא הם ישלחו לו^יט שלשה אנשים^כ לביתו ויעיד בפניהם. אבל אם יש בעדות זו צד הפרשה מאיסור^כא חייב לילך ולהעיד שאין חכמה ואין תבונה נגד ה'^כב:

ג ישראל היודע עדות לנכרי שיש לו דין עם ישראל בערכאותיהם^כג אם יגרום בעדותו לחייב הישראל יותר ממה שהיה חייב בדיני ישראל^כד אסור להעידו ואם לאו מותר להעידו. ואם מתחלה יחדו הנכרי לישראל להיות לו עד הואיל ויהיה חילול השם אם לא יעיד לו ילך ויעיד לו^כה בכל ענין^כו:

ד כל זמן שזוכר הדבר יכול להעיד לעולם ואינו חושש שמא מתוך שנתיישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו^כז. ואפילו אם אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב^כח שכתב בפנקסו^כט לזכרון דברים^ל בשעה שאמרו לו העדות ועכשיו שכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב^לא יכול להעיד. והוא שאחר שראה הכתב נזכר הדבר אבל אם אינו נזכר הדבר לא יעיד^לב אף על פי שאמת הוא הדבר שכתב בפנקסו שנאמר^לג על פי שנים עדים ולא על פי כתבם. וכן אם נזכר הדבר על ידי אחר^לד שהזכירו לו יכול להעיד ואפילו אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר יכול להעיד אם הוא תלמיד חכם^לה שבודאי לא היה מעיד אם לא היה נזכר הדבר^לו:

ה אסור להעיד בדבר שלא ראה בעצמו אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר לעולם^לז ואפילו אם אמר לו בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד^לח רק שיפחד בעל דיני ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי^לט לא ישמע לו:

ו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע^מ ופסול לעדות מן התורה^מא ואין הדיינים מכירים רשעו^מב אסור לו להעיד עמו אף על פי שהוא עדות אמת^מג שנאמר^מד אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס כי גזרת מלך היא שכל העדות בטלה אפילו הם רבים אם יש ביניהם פסול אחד^מה:

ז ואיזהו רשע שפסול לעדות מן התורה^מו כל שעבר על דבר שפשט בישראל שהיא עבירה^מז והוא דבר שהוא בלא תעשה מן התורה^מח ועבר בזדון ולא עשה תשובה^מט שהרי היה חייב מלקות אם היו מתרין בו^נ שני עדים^נא והמתחייב מלקות נקרא רשע בתורה שנאמר^נב והיה אם בן הכות הרשע. ואין צריך לומר אם היה מתחייב מיתת בית דין^נג שנאמר^נד אשר הוא רשע למות. אבל אם יש לתלות שעשה בשגגה או בטעות^נה שלא ידע האיסור לא נפסל כלל לעדות אפילו מדברי סופרים:

ח אסור ליטול שכר לילך להעיד בבית דין^נו (שבעירו^נז) מה שראה כבר שהרי הוא מחויב בזה מן התורה^נח ואסור ליטול שכר על קיום המצות^נט. אבל מותר ליטול שכר לילך לראות הענין כדי שיהיה עד בדבר אחר כך שהרי זה אינו מחוייב כלל לראות הענין^ס. ומטעם זה מותרים עדי הגט ליטול שכר על חתימתם^סא:

ט קבלת עדות צריך שלשה מומחין יודעין הלכות עדות כשר ופסול וזהירים בקבלתם לכוין עדות כל אחד ואחד^סב כמו שצוו חכמים^סג הוי זהיר בדבריך שמא מתוך דבריך ילמדו לשקר. ומקרוב התחילו הדיוטות לקבל עדים ומטים עקלקלותם^סד:

י המלוה את חבירו בעדים לא יכתבו עדותם ויתנו למלוה שלא מדעת הלוה^סה כי שמא אין רצונו של לוה שיהיה למלוה שטר חוב עליו^סו. במה דברים אמורים כשלא קנו מידו של לוה אבל אם קנו מידו^סז של לוה בפני המלוה^סח בקנין סודר^סט אפילו לא הלוה לו כלום^ע אלא שהקנה לו בקנין סודר שהוא חייב לו מנה הרי העדים רשאים לכתוב ולחתום וליתן ליד זה שנתחייב לו אף על פי שהמתחייב לא אמר להם לכתוב לפי שסתם קנין לכתיבה עומד^עא אלא אם כן המתחייב מוחה מלכתוב^עב.

ואפילו אם נשתהה זמן מרובה ואחר כך בא זה שנתחייב לו ומבקש מהם שיכתבו לו הרי אלו כותבים ונותנים לו בסתם ואינם צריכים לימלך בהמתחייב^עג וגם אינם צריכים לחוש שמא פרעו^עד. ואפילו אם מת המלוה^עה וכבר עבר זמן הפרעון בחייו כותבין אחר מותו^עו. ואין חוששין לפרעון שכיון שסתם קנין לכתיבה עומד הרי זה כאילו תפוס שטר בידו משעת הקנין^עז ומי שתפוס שטר והלה רוצה לפרוע צריך להוציא השטר מידו ואם לא הוציאו מידו הוא הפסיד לעצמו והמוציאו נאמן לומר שלא פרעו ואף זה כשפורע צריך להודיע לעדי הקנין שפרעו ואם לא הודיעם הוא הפסיד לעצמו^עח. וזה שמבקש מהם שיכתבו לו ואומר שלא פרעו נאמן^עט וכותבים לו. וכן אם מת זה שנתחייב לו^פ כותבין ליורשיו. וכן אם מתו שניהם^פא:

יא וכל זה בעדים שנתייחדו לעדות אבל אחרים שלא נתייחדו לעדות לא יכתבו שלא מדעת המתחייב^פב שאם לא כן אם היו שם הרבה בני אדם כל שנים מהם יכתבו לו שטר וגובה^פג. וכל זה במתחייב ליתן אבל המוחל דבר לחבירו בפני עדים או פטרו מאיזה חוב שהיה חייב לו כותבין ונותנין לו שלא מדעתו בכל ענין ואפילו לא נתייחדו לעדים^פד. וכן המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך כך וכך על חובי שאתה חייב לי^פה ואף על פי שלא אמר להם הלה אתם עדים:

יב וכל שטר שיש בו קנין בין שטר חוב^פו בין שטר מכירה או מתנה^פז ויש בו תנאי ואסמכתא שסומכת דעתו שלא יתקיים התנאי^פח ולא היה הקנין כלום^פט ונמצא שלא גמר והקנה^צ ולכן אף אם יתקיים התנאי אין הקנין מועיל. אלא אם כן קנו ממנו בפני בית דין חשוב שאז גמר והקנה^צא. או אפילו לא קנו ממנו בפני בית דין אלא שצוה לכתוב בשטר שקנו ממנו בבית דין חשוב^צב ואף על פי שהוא שקר^צג הודאת בעל דין כמאה עדים^צד שגמר והקנה^צה. או שצוה לכתוב שקיבל עליו בחרם או בשבועה שהן מועילות אפילו באסמכתא^צו כשמצוה לכתוב כן גמר והקנה^צז אף על פי שלא קיבל עליו. צריכים העדים ליזהר בכל זה שלא לכתוב כן בשטר עד שיצוה להם המתחייב אבל לא בסתם קנין ואפילו אם המנהג הוא במדינה לכתוב כן בכל שטרי קנין^צח.

אבל כשאומר להם כתבו^צט ותנו^ק לו שטר אף על פי שלא אמר להם בפירוש לכתוב כל לשונות המועילים באסמכתא הרי אלו יכתבו כל הלשונות שנהגו לכותבן בשאר כל השטרות כזה באותו העיר^קא. בין^קב שהן לשונות המועילים באסמכתא^קג בין המועילים (א) לנאמנות^קד שיהא המלוה נאמן בלא שבועה^קה וקבלה בחרם^קו שלא נפרע מחובו בין ביטול מודעא^קז בשטר מכירה^קח בין כתבוה בשוקא^קט בשטר מתנה שלא תהא מתנה מסותרת שאינה כלום^קי וכן שאר כל יפויי כח שנהגו לכתוב^קיא בין בשטר חוב בין בשאר שטרות. והוא שהמנהג פשוט בכל שטרות שבאותה העיר לכתוב כן^קיב וזה שמצוה לעדים סתם לכתוב שטר יודע שנהגו כן^קיג ואם לא היה בדעתו שיכתבו כן היה לו לפרש להם שלא יכתבו כמנהג העיר ואם לא פירש להם הוא הפסיד לעצמו^קיד.

וכן אפילו בסתם קנין (ב) העומד לכתיבה^קטו כותבין כל יפויי כח שנהגו בהם בשטר כזה^קטז אם המתחייב יודע שנהגו בהם שכיון שסתם קנין לכתיבה עומד היה לו לפרש להם ואם לא פירש להם הוא הפסיד לעצמו. כי אין ביפויי כח אלו דבר שקר שתצטרך להם הודאת בעל דין לקיימם עליו כמו שצריך לכתיבת קנין בבית דין חשוב או שבועה או חרם^קיז:

יג ואם אין המנהג פשוט בכל השטרות כולן שבעיר לכתוב כן^קיח או שאין ידוע בבירור שהמתחייב יודע מהמנהג^קיט אין כותבין שום יפויי כח בלא דעת המתחייב. אלא אם כן ידוע שאין הבית דין דנין כלל על פי יפוי כח אלו מפני שנהגו לכתוב ליפות לשון השטר בלבד ולא שיהיה האמת כן שיהיה למוציא השטר כל יפויי כח אלו^קכ.

לפיכך אם בעל השטר רוצה שיהיה לו באמת איזה יפוי כח יפרשנו המתחייב בפירוש לעדים שיכתבוהו לו וכותבין כן שאמר להם כן בפירוש. כגון מלוה שרוצה שיהיה נאמן בלא שבועה וקבלה בחרם שלא נפרע מחובו יפרש כן הלוה לעדים ויכתבו כן בשטר שהנאמנות היתה מפורשת מפי הלוה להמלוה^קכא. ואם רוצה שלא יוכל הלוה להשביעו אחר הפירעון שבועת היסת שלא נפרע ממנו שתי פעמים יכתבו לו שהנאמנות הוא לו עליו לעולם^קכב. ואם רוצה שיהיה נאמן גם על יורשי הלוה יכתבו כן בשטר עליו ועל באי כחו^קכג. ואם רוצה שגם יורשיו אחריו יהיו נאמנים יכתבו כן בשטר לו ולבאי כחו^קכד. וכל זה מדעת הלוה. ואף על פי שלא קנו מידו על זה רק שהוא לפני ההלואה שעל מנת כן הוא מלוה לו^קכה:

יד וכל שטר שיש בו קנין בין שטר חוב בין שטר מכירה או מתנה אם אינו נכתב ביום הקנין כותבין בו הזמן מיום הקנין^קכו ולא מיום הכתיבה שכותבין קנינו מפלוני ביום פלוני וכתבנו וחתמנו ומסרנו ליד פלוני^קכז. ואם אינן זוכרים יום הקנין כותבין יום הכתיבה^קכח והקנין כותבין סתם קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני ומסרנו לפלוני^קכט. ומכל מקום אם זוכרים שקנו ממנו בתחלת חדש פלוני או בסופו או באמצעו יכתבו קנינו בשליש הראשון של חדש פלוני או באמצעו או בשליש האחרון^קל. ואם אינן זוכרים איזה חדש היה או שאינן זוכרים אם היה תחלת חדש או אמצעו או סופו וכותבין יום הכתיבה יכתבו בשטר שטר זה איחרנוהו וכתבנוהו^קלא:

טו וכשכותבין הזמן מיום הכתיבה כותבין גם כן שם המקום שעומדים שם בשעת הכתיבה ולא שם המקום שקנו בו ממנו. וכן כל מי שנמסרה להם עדות במקום זה וכותבים עדותם במקום אחר כותבים מקום הכתיבה^קלב. אבל אם זוכרים זמן הקנין וכותבין אותו יכתבו גם כן המקום שנעשה בו הקנין^קלג שיכתבו קנינו מפלוני במקום פלוני וכתבנו וחתמנו ומסרנו לפלוני וכשכותבין מקום הכתיבה כותבין קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני במקום פלוני^קלד.

במה דברים אמורים שכותבין מקום הכתיבה ולא הקנין כשאין המטבע משתנה ממקום הכתיבה למקום הקנין או אפילו אם משתנה אלא שכתוב בשטר המטבע היוצא במקום פלוני אבל אם המטבע משתנה ממקום הכתיבה למקום הקנין ואין כתוב בשטר מטבע היוצא במקום פלוני לא יכתבו אלא מקום הקנין אף על פי שאין זוכרים זמנו וכותבין זמן הכתיבה לפי שמטבע שבמקום הקנין נשתעבד ואם יכתבו מקום הכתיבה היה משתעבד ממטבע היוצא במקום הכתיבה^קלה:

טז וצריכים העדים לדקדק בלשון הקנין שקונין מיד המתחייב ליתן איזה דבר מיד או לזמן פלוני בין מעות בין קרקע בין מטלטלין בין מזונות ומלבושים שזה הקנין אינו כלום^קלו ואין כותבין אותו אלא אם כן אמר להם בלשון חיוב על נפשו שמחייב את עצמו ליתן^קלז מיד או לזמן פלוני^קלח אבל אם לא אמר בלשון חיוב על נפשו אלא אמר אתן מיד או לזמן פלוני אף על פי שקנו מידו על זה אין זה כלום. כי קנין על אמירת אתן הוא קנין על דברים לבד^קלט והקנין אינו חל אלא על גוף החפץ הנקנה אם מקנהו לו מעכשיו^קמ ואם אינו מקנהו לו מעכשיו אלא אומר שיתננו לו מיד או לזמן פלוני אין הקנין חל על זה אלא על גופו ונפשו של הנותן שיתננו לו אם אומר בלשון חיוב שמתחייב את עצמו ליתן.

ולכן נהגו לכתוב תנאים אחרונים בשעת הנשואין^קמא ולא די בראשונים מפני שבראשונים אין שני הצדדים מחייבים את עצמם בלשון חיוב על נפשם^קמב כי שמא יחזור בו אחד מהצדדים מאיזו סבה ורוצה להפטר בקנס לבד כי החרם הכתוב בתנאים אינו כלום עד שיקבלהו בפירוש^קמג (ולא נכתב אלא לסלק דין אסמכתא מן הקנס^קמד לדברי הכל^קמה):

יז שטר חוב שיש בו קנין מותר לעדים לכתוב ולחתום וליתן ליד הלוה^קמו אף על פי שלא ילוה בו ויתננו ליד המלוה עד אחר כמה ימים^קמז לפי שמיד שקנו מיד הלוה בקנין סודר^קמח נשתעבדו נכסיו למלוה^קמט שזכין לאדם שלא בפניו^קנ לפיכך אינו שטר חוב מוקדם. אבל אם לא קנו מידו לא יכתבו ויחתמו ללוה עד שיהא המלוה עמו וימסור השטר ליד המלוה בפניהם בו ביום^קנא כי שמא לא ימסרהו בידו^קנב עד למחר והרי הוא מוקדם ופסול^קנג. ואפילו נכתב ביום ונמסר בלילה פסול^קנד אלא אם כן כתוב בו הזמן מיום המחרת^קנה:

יח (וטעם פיסול המוקדם הוא שמא יטרוף מהלקוחות שלקחו מיד אחר זמן הכתוב בשטר קודם שמסרו למלוה ונמצא טורף שלא כדין^קנו שהרי לא נשתעבדו נכסיו למלוה עד שנמסר לו השטר^קנז. לפיכך שטר חוב שאין גובין בו ממשועבדים אין בו פסול מוקדם ויכולים לכותבו ללוה אף על פי שאין המלוה עמו. כגון שטר חוב שאין עליו עדים חתומים לקיים הענין אלא שחתם הלוה חתימת ידו והעדים חתמו תחתיה רק לקיים חתימתו ולא לקיים הענין^קנח כגון שטרי חוב הנהוגים במדינות אלו^קנט אם אין העדים חתומים על המשמעות רק לקיים החתימה):

יט אבל אין כותבין שום שטר חוב למלוה עד שיהיה הלוה עמו^קס אפילו כבר קנו מיד הלוה בקנין סודר מתחלה שלא בפני המלוה שהוא חייב למלוה זה לפי שאין אומרים סתם קנין לכתיבה עומד כשקנו מידו שלא בפני המלוה^קסא. ואפילו אם אומר המלוה לעדים כתבו השטר חוב^קסב וחתמוהו^קסג ויהיה בידכם וכשיבא הלוה היום^קסד ויאמר לכם ליתנו לי תתנוהו לי^קסה ואם לאו תקרעוהו לא ישמעו לו אולי מערים הוא כי שמא יפול מידם השטר חוב וימצאנו או שמא יגנבנו מהם^קסו.

וכן אין כותבים וחותמים שובר ללוה עד שיהא המלוה עמו. אבל כותבים וחותמים שובר למלוה אף על פי שאין הלוה עמו^קסז:

כ וכן בשטר מכירה אין כותבין וחותמין ללוקח עד שיהא המוכר עמו^קסח אפילו כבר קנו מיד המוכר שלא בפני הלוקח^קסט. ואפילו אמר הלוקח כתבוהו וחתמוהו ויהיה בידכם עד שיבא המוכר ויצוה ליתנו לי^קע. וכן בשטר מתנה^קעא. אבל כותבים למוכר אף על פי שאין הלוקח עמו^קעב והוא שקנו מידו^קעג בקנין סודר^קעד שאין בו משום מוקדם^קעה אף על פי שלא ימסרנו להלוקח עד לאחר כמה ימים. וכן בשטר מתנה.

ואם אחר הקנין אמר המוכר סתם כתבו שטר מכירה ולא אמר שיתנוהו לידו הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין להלוקח לפי שמן הסתם דעתו שיתנוהו להלוקח ולא לידו עד שיפרש^קעו. וכן בשטר חוב שיש בו קנין. אבל אם לא קנו מידו אף על פי שאמר להם כתבו ותנו לו צריכים לחזור ולהמלך בו אחר שחתמוהו קודם שיתנוהו להלוקח שמא חזר בו המוכר^קעז. וכן בשטר חוב שאין בו קנין:

כא אם אין העדים כותבים בעצמן השטר אין רשאים לחתום עד שיקראוהו תחלה^קעח מלה במלה^קעט ויבינו היטב כל הכתוב בו^קפ. ואם אינן יכולים לקרות בעצמן או להבין מעצמן יקראו ויפרשו להם שנים אחרים^קפא שהם כשרים ונאמנים וראויים להעיד^קפב ואחר כך יחתמו. ואין לעשות כן לכתחלה לחתום עדים שאין יודעים לקרות ולהבין מעצמן^קפג:

כב וצריכים העדים לחתום בעצמן ועד שאינו יודע לחתום בעצמו ומצוה לאחר לחתום חתימתו במסירת הקולמוס אין זה כלום^קפד שהרי זה כעד מפי עד^קפה (ואין צריך לומר אם מצוה לעד השני^קפו שאין כאן אלא עד אחד).

אבל אם המתחייב בעצמו חותם על השטר כמו שנוהגים עכשיו^קפז ואינו יודע לחתום ומצוה לאחר לחתום חתימתו במסירת הקולמוס^קפח ושני עדים^קפט חתומים תחתיה לקיים שזו היא חתימתו שצוה לחתום במסירת הקולמוס^קצ הרי זה שטר כשר:

כג וצריכים העדים להזהר מאד מאד שלא לחתום אלא על דבר שראו בעיניהם בענין שיכולים להעיד בפני בית דין בתורת עדות כי חתימתם בשטר היא כאילו מעידים בפני בית דין^קצא לכך צריכים להזהר מאד שלא יהיה דבר שקר בעדותם בשום צד בעולם.

כגון מי שרוצה ללות מחבירו לאחר זמן מה ומקדים ונותן שטר חוב עליו ומאמינו שאם לא ילוהו יחזיר לו השטר חוב אסור לעדים לחתום על שטר חוב זה^קצב ואם חתמו הרי הם כמעידים שקר^קצג. וגם הלה אסור לו לקבל שטר זה ואם קבלו אסור לו להשהותו בתוך ביתו משום שנאמר^קצד ואל תשכן באהלך עולה. ולא אמרו^קצה בשטר חוב שאין בו קנין^קצו שמותר לעדים לכתוב ולחתום וליתן ליד הלוה כשמסרו להמלוה בפניהם בו ביום אלא כשכבר הלוהו או שילוהו בפניהם^קצז או שלא ילוהו כלל והוא מחייב את עצמו בשטר חוב זה^קצח בתורת מתנה מפני טובת הנאה שקיבל או שיקבל.

וכשחותמין על מסירת מודעא שכתוב בה הכרנו באונסו^קצט יזהרו מאד שלא לסמוך עליו^ר אלא אם כן יודעים מעצמן בבירור אונסו:

כד וכן צריכים העדים להזהר שלא יחתמו על שום שטר חוב עד שיכירו וידעו שזהו שמו^רא של לוה^רב ולא יסמכו עליו שאומר שכך שמו כי שמא מעלה לו שם איש אחר^רג כדי לחייב האיש ההוא בשטר חוב זה ועשה קנוניא^רד עם המלוה. ובשובר צריכים לידע שזהו שמו של המלוה כי שמא עשה קנוניא עם הלוה על איש אחר ששמו כן והלוה חייב לו סך כזה. וכן בשטר מכירה^רה ומתנה צריכים לידע שזהו שמו של זה המוכר או הנותן כי שמא עשה קנוניא עם הלוקח או המקבל מתנה על איש אחר ששמו כן להוציא מידו קרקע זה:

כה ואם אינן יודעים שזהו שמו יכולים לסמוך על אחר אפילו על אשה או קרוב שאומרים שכך שמו^רו לפי שכל דבר שעתיד להגלות אין בני אדם משקרים בו^רז. אבל שמו של המלוה או הלוקח או מקבל המתנה יכולים לסמוך עליו אם הוא שטר שיש בו קנין שהרי כותבים אותו לו אף בלא המלוה או הלוקח ומקבל מתנה^רח. וכן שם הלוה בשובר^רט:

כו וכל מי שהוחזק שמו בעיר שלשים יום כותבים שם זה ואין חוששים^רי שמא שינה שמו שלשים יום כדי לעשות קנוניא^ריא שאם כן אין לדבר סוף^ריב שלעולם לא נדע שמו.

ואם יש בעיר שנים ששמותיהם ושמות אבותיהם שוים יכתבו שם אבות אבותיהם^ריג אם יודעים אותם העדים שלא על פי המתחייב. או אם אחד מהם כהן^ריד או לוי^רטו יכתבו כן. או שום סימן^רטז שבגופן כגון אם זה ארוך וזה גוץ^ריז וכיוצא בזה:

כז וכן צריכים להזהר שלא יחתמו על השטר עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו שתהיינה דומות זו לזו ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי לפי שיכול לזייף להוסיף אות קטנה ביניהן^ריח וישתנה הענין. ואפילו אינן מרוחקות יותר מדאי אלא שהן מרוחקות במקום אחד יותר מבשאר השטר יכול לזייף להוסיף אות קטנה באותו מקום ולא תהיה ניכרת כי תהיינה האותיות מקורבות זו לזו כמו בשאר השטר^ריט. וכל שטר שיכול להזדייף פסלוהו חכמים^רכ אף על פי שלא נזדייף^רכא. ולא ידחוק האותיות זו לזו יותר מדאי^רכב פן יפסל מחשש שמא נזדייף ונתוספו בו אותיות הדחוקות אחר כך (וכן אם אין האותיות דומות זו לזו אלא אחת גדולה ואחת קטנה יש לחוש לכך). וכן צריך ליזהר בווי"ן וזייני"ן שלא יהו דחוקים בין התיבות פן יפסל מחשש שמא זייף והוסיף ו' או ז' ולא יהיו מרוחקים פן יפסל מחשש שמא מחק אות אחת כגון ה' או ח' והניח רגלה אחד מקום ו' או ז'^רכג. וכל כיוצא בזה ידקדקו בכל לשון ובכל כתב^רכד:

כח וכל חשבונות שבכל השטרות צריך ליזהר שלא יהיו באותיות כגון ב' ג' ד' ה' ו' מפני שיכול לזייף ולעשות מב' כ' ומג' נ' ומד' ר' ומה' ח' או ק' ומו' ז'^רכה וכן כל כיוצא בהן בשאר אותיות בכל כתב. וכל שטר שיכול להזדייף פסול אף על פי שלא נזדייף^רכו.

וכן צריך ליזהר שלא יהיה בסוף שיטה חשבון משלש ועד עשר שיכול לזייף ולעשות משלש שלשים ומארבע ארבעים וכן עד עשר^רכז. ומשמנה יכול למחוק הה' ולעשות שמונים וכן אם כתוב שלשה וארבעה עד עשרה יכול למחוק ולעשות כן בסוף השיטה^רכח. ואם נזדמן לו אחת מחשבונות אלו בסוף שיטה יחזור ויכתבנו שנית בראש שיטה^רכט:

כט ובשיטה אחרונה צריך להחזיר מעניינו של שטר^רל מה שכבר כתוב למעלה ואין צורך בו^רלא. לפי שאין למדין משיטה אחרונה^רלב שום זכות^רלג לבעל השטר שאינו כתוב ומפורש למעלה משיטה אחרונה מפני שאין העדים יכולים לצמצם שיחתמו מיד סמוך לכתב ויש לחוש שמא הניחו שם כדי רוחב שיטה^רלד וכתב שם בעל השטר מה שרצה ועל כן אמרו אין למדין משיטה אחרונה ולפיכך תקנו שיחזיר בה מעניינו של שטר לבד^רלה. ואפילו אם חתימת העדים היא רחוקה עכשיו כדי רוחב שיטה אחת וזה אין לחוש כלל שהרחיקו שתי שיטות אף על פי כן אין למדין משיטה האחרונה וצריך להחזיר בה מעניינו של שטר לבד לפי שלא חלקו חכמים בגזרתם בין שטר לשטר^רלו:

ל ואם יש בשטר מחקים^רלז או אותיות תלויות או תיבות תלויות^רלח או שעבר עליהן הקולמוס^רלט צריך לקיימן שיכתוב בסוף השטר תיבה פלונית היא על המחק או תלויה^רמ או עבר עליה הקולמוס. וצריך לקיימן לפני שיטה אחרונה שהרי אין למדין משיטה אחרונה^רמא:

לא ועכשיו (במקומות) שנהגו^רמב לכתוב בסוף כל השטרות כולן והכל שריר וקיים ואם לא כתב כן השטר פסול^רמג ואין העדים חותמין עליו למדין משיטה אחרונה מה שכתוב בה לפני שריר וקיים שהרי אין לחוש כלל שבעל השטר הוסיף שיטה זו בריוח שהניחו העדים לפני חתימתם כדי רוחב שיטה כיון שאין כתוב שריר וקיים לפני שיטה זו ולפיכך מקיימים המחקים והתלויות בשיטה אחרונה לפני שריר וקיים^רמד. אבל לא כאותם שטועים לקיים אחר שריר וקיים^רמה. ואם שכחו לקיים לפני שריר וקיים יחתמו העדים תחלה ואחר כך יקיימו ויחזרו ויחתמו אחר הקיום^רמו:

לב וצריכים העדים לדקדק בחתימתם שלא ירחיקום מהכתב רוחב ב' שיטין^רמז הן ואוירן כגון ל' בשיטה העליונה וך' בשיטה התחתונה שהן ב' שיטין וג' אוירים^רמח ואם הרחיקו כל כך השטר פסול מפני שיכול לזייף ולכתוב מה שירצה בשיטה ראשונה מב' שיטות אלו ולהחזיר מענינו של שטר בשיטה האחרונה^רמט. ואפילו כתוב שריר וקיים בסיום השטר^רנ יכול למוחקו ולקיים המחק בשיטה שלפני אחרונה^רנא ויחזור ויכתוב שריר וקיים בשיטה אחרונה.

מה שאין כן כשלא הרחיקו אלא כדי שיטה אחת אם ימחוק שריר וקיים שבסיום השטר ויכתוב מה שירצה בשיטה אחרונה ויחזור ויכתוב בה שריר וקיים אין למדין מקיום המחק שנתקיים בשיטה האחרונה הואיל והמחק גדול כשיעור שריר וקיים ויש לחוש שכל אדם יעשה כן למחוק שריר וקיים שבסיום השטר ולהוסיף שיטה אחת^רנב שהרי אין העדים יכולים לצמצם שיחתמו מיד סמוך לכתב^רנג ובאותה שיטה יקיים המחק ויחזור ויכתוב שריר וקיים. ולא אמרו^רנד שמקיימין המחק בשטה אחרונה אלא כשאינו גדול כשיעור שריר וקיים או שאינו במקום שראוי להיות בו שריר וקיים^רנה:

לג שיטין אלו משערים בכתיבת ידי העדים^רנו שהיא גסה^רנז ולא בכתב יד הסופר שהוא מאמן את ידיו לכתיבה דקה^רנח מפני שכל המזייף אינו הולך אל הסופר^רנט אולי לא ישמע לו אלא מזייף בעצמו ואינו יודע לאמן ידיו לכתיבה דקה כמו הסופר^רס:

לד שטר שכתוב כולו עם כל עדיו בשיטה אחת כשר^רסא כי לא נתנו חכמים שיעור כלל לגודל השטר^רסב. אבל אם השטר כולו בשטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול כי שמא היו חתומים על שטר אחר ולא צמצמו חתימתם מיד סמוך לכתב והניחו כדי רוחב שיטה^רסג ובעל השטר זה חתך כל השטר וכתב מה שרצה באותה שיטה ונמצאו העדים חתומים עליו^רסד. ואפילו אם חתימת העדים היא רחוקה עכשיו כדי רוחב שיטה אחת לא חלקו חכמים בגזרתם^רסה. ואפילו אם עד אחד חתום בשיטה אחת עם השטר ואחד חתום תחתיו בשיטה אחרת פסול כי אין בשטר זה אלא עד אחד החתום בשיטה אחת עם השטר והשני אין למדין מחתימתו^רסו כי שמא חתם על שטר אחר והניח כדי רוחב שיטה בין הכתב לחתימתו ובעל השטר חתך כל השטר וכתב כל מה שרצה בשיטה זו והחתים בה חתימת יד עד אחד. ואף שהעד אומר שזו חתימת ידו אין עד אחד נאמן להוציא ממון^רסז:

לה לפיכך כשיש גליון בשטר לפני חתימת העדים^רסח יחתמו זה תחת זה^רסט ולא זה אצל זה בשטר אחד מפני שיכול לזייף לחתוך כל השטר ולכתוב בגליון זה שפלוני חייב לו סך שירצה ויהיה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת^ער. וכל שטר שיוכל להזדייף פסול אף על פי שלא נזדייף^רעא.

ואם השטר מסתיים באמצע שיטה יחתמו העדים בחצי שיטה הנשאר זה אצל זה^ערב ולא זה תחת זה. שכשיחתמו זה תחת זה יצטרכו להחזיר מעניינו של שטר לבד בחצי שיטה אחרונה ובכל השיטה שלפניה כי לא ילמדו מהן שום זכות שאינו כתוב למעלה^רעג כי שמא הניחו העדים כדי רוחב שיטה שלא יכלו לצמצם^עדר ובשיטה שניה התחילו לחתום באמצעה^ערה שאין שום חשש בזה שיש גליון לפני חתימתם כשחותמין זה תחת זה^רעו ובעל השטר כתב מה שרצה בשיטה ומחצה זו. אבל כשחותמין זה אצל זה בחצי השיטה הנשאר אין צריך להחזיר מעניינו של שטר אפילו בחצי שיטה האחרונה ולמדין ממנה כל זכות שכתוב בה^רעז שאין לחוש כלל שבעל השטר הוסיף זה שהרי אין העדים רשאים להניח חלק לפני חתימתם כשחותמין זה אצל זה^רעח:

לו ואם לא יחתמו בחצי שיטה הנשאר אלא בראש שיטה אחרת יפסל השטר לגמרי אם לא יצמצמו לחתום סמוך לכתב מיד ויניחו כדי רוחב שיטה מפני שיכול לזייף ולכתוב בחצי שיטה הנשאר מה שירצה ויחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה^רעט וכל שטר שיכול להזדייף פסול^רפ. ואף אם כתוב שריר וקיים בסיום השטר^רפא יכול למחקו ולכתוב מה שירצה ולקיים המחק בחצי שיטה הנשאר שהיא לפני האחרונה שיוסיף כמו שנתבאר למעלה^רפב:

לז ובכל דינים התלוים במה שאין העדים יכולים לצמצם סמוך לכתב מיד הוא הדין אם המתחייב חתם בעצמו אינו יכול לצמצם ויש לחוש שמא הניח כדי רוחב שיטה וכתב בה בעל השטר מה שרצה ולכך צריך לחזור מעניינו של שטר לבד בשיטה האחרונה אך אם כל השטר הוא כתיבת ידו אין לחוש לזה^רפג (והוא הדין בשטר בעדים וכל השטר הוא מכתב יד העדים החתומים תחתיו).

ושטרות שנוהגים בהם במדינות אלו^רפד שסך המעות כתוב בהיפוך הדף נגד חתימת יד המתחייב צריך ליזהר שיהיה נגדה ממש ולא למטה ממנה אפילו שיטה אחת מפני שיכול לזייף ולכתוב למעלה מהחתימה סך גדול ויחתוך למטה מהחתימה סך המעות שבהיפוך הדף עם חתימת יד העדים שכנגדו ולא יהיה שטר חוב בעדים אלא חתימת יד המתחייב על סך גדול^רפה ולא יוכל לטעון לא היו דברים מעולם^רפו. וכל שטר חוב שיכול להזדייף פסול^רפז. אבל אם סך המעות כתוב בהיפוך הדף למעלה מכנגד חתימת יד המתחייב שיטה אחת או שנים אין לחוש לזיוף אפילו אם סך המעות אינו אלא שיטה אחת לפי שאם יחתוך סך המעות לא ישאר חלק על החתימה כי אם שיטה אחת ואם יכתוב בה איזה סך והחתימה תחתיה אף על פי שהיא מקויימת בעדים אינה כלום מטעם שנתבאר^רפח בשטר הבא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת^רפט:

לח עדים שחתמו על השטר^רצ ואחר כך נשרף השטר בפניהם^רצא או שנקרע באונס^רצב או שנמחק בין לאלתר בין לאחר זמן^רצג ומבקש מהם המלוה שיכתבו לו שטר אחר הרי אלו לא יכתבו ויתנו לו שלא מדעת הלוה^רצד כי לא עשאן הלוה שלוחים אלא לכתוב שטר אחד^רצה וכבר עשו שליחותם^רצו.

אבל אם לא עשו עדיין שליחותם כגון שלא הספיק השני לחתום^רצז עד שנמחק השטר או נקרע או אפילו חתמו שניהם אלא שנמצא בו טעות בסך המעות או בזמן או בשם הלוה והמלוה^חצר וכל כיוצא בהם^רצט מדברים שהם טעות בוודאי^ש או ששכחו לכתוב בשטר איזה תנאי שהיה ביניהם כגון נאמנות^שא וכיוצא בזה הרי אלו חוזרים וכותבים שנית שלא מדעת הלוה:

לט ואפילו אם עשו כבר שליחותם שאינם רשאים לחזור ולכתוב לו מעצמן הרי הם הולכים לבית דין ומעידים והבית דין יכתבו לו שטר אחר ויתנו לו^שב שלא מדעת הלוה שבזה כח בית דין יפה^שג.

וכשהבית דין כותבין לו שטר כותבין בו זמן הראשון^דש אבל כשהעדים כותבים שלא על פי בית דין אלא מדעת הלוה יכתבו זמן שעומדים בו עתה^שה כי אינו יכול לשעבד נכסיו למפרע^שו להפסיד ללקוחות שלקחו ממנו בינתים אם הוא שטר שגובים בו מהמשועבדים^שז בין שהוא שטר חוב בין שהוא שטר מכירה באחריות על נכסיו ושעבוד שטר הראשון כבר נפקע בקריעתו או שריפתו או מחיקתו:

מ אבל שטר מתנה או שטר מכירה בלא אחריות בפירוש^שח יכתבו בו זמן הראשון^שט. ואפילו שלא מדעת הנותן והמוכר כלל^שי. ואפילו לא ראו שנאבד ממנו שטר הראשון^שיא כי לא שייך לחוש שמא יהיו לו שתי שטרות שיגבה שתי פעמים כיון שהיא קרקע מיוחדת^שיב. וגם לא שייך בה כבר עשו שליחותם כי עכשיו אינם עושים לו שום חובה שהרי כבר זכה הלוקח או המקבל בקרקע זו בשטר הראשון ושטר זה אינו אלא לראיה^שיג. מה שאין כן בשטר חוב אף שהוא גם כן לראיה הרי אינו דומה חוב בעל פה לחוב בשטר לכמה דברים^שיד ואין חבין לאדם שלא מדעתו^שטו שום חובה.

וכן^שטז מי שפרע מקצת חובו ומבקש ממנו המלוה להחליף לו השטר ישן בחדש^שיז ונתרצה לו^שיח לא יכתבו בו העדים^שיט מזמן הראשון אלא זמן שעומדים בו עתה כי שעבוד הראשון נפקע עתה בהחזרתו אותו ללוה ואינו יכול עתה לשעבד נכסיו למפרע^שכ מחדש. ושלא מדעת הלוה^שכא לא יכתבו כלל אפילו מזמן שעומדין בו עתה הואיל וכבר עשו שליחותם^שכב:

מא מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר לשליש אם לא אביא לך המעות עד יום פלוני ליתנם למלוה תן לו שטרו שיגבה כולו ממני והגיע הזמן ולא הביא לו המעות לא יתן השליש את השטר ליד המלוה שזו אסמכתא^שכג היא שסמך הלוה בדעתו שיהיו לו מעות כשיגיע הזמן^שכד ולא גמר והקנה להמלוה לעולם:

מב במה דברים אמורים בדבר הידוע שאסמכתא היא זו ולא גמר והקנה אבל אם השליש מסופק אם יש בזה דין אסמכתא או שיש ספק אם יטעון הלה טענת אסמכתא^שכה כי שמא גמר והקנה בלב שלם מפני שהוא חייב כן באמת ואפילו אם ידוע שיש לו איזו טענה אלא שאינו ידוע לשליש אם יזכה בה הלה בדין יעשה השליש כפי מה שהושלש בידו כי הוא אינו דיין בדבר רק שליש וכשיבא הלה ויטעון יטעון לפני בית דין רק שהשליש יתן לזה את השלישות בפני עדים וטרם שיוציאנה מתחת ידו^שכו יאמר בפניהם היאך באה השלישות לידו ועל איזה תנאי והעדים יכתבו ויחתמו הענין ויתנוהו ליד השליש והשליש ימסרנו להלה כשיבא לטעון כדי שיהיה בידו לראיה היאך ומה היתה השלישות ויוכל לטעון עליה טענתו^שכז.

אבל אין לשליש להביא השלישות לבית דין ליתנה לזה בפניהם כי הם לא יניחו לו ליתנה לזה שלא מדעת הלה הואיל והלה יכול לטעון איזו טענה ובית דין טוענים לאדם שלא בפניו^שכח כל מה שיכול לטעון בעצמו והשלישות לא נמסרה לו על דעת כך אלא על דעת שיתננה למי שיזכה על פי התנאי שהתנו עמו כשמסרוה לו:

מג אבל אם ידוע לשליש שזכה אחד מהם בהשלישות על פי הדין לפי מה שהתנו עמו כשמסרוה לו ואין לשכנגדו שום טענה על פי הדין והאמת^שכט יתננה למי שזכה בה בפני בית דין ויפרש להם ענין השלישות והם יכתבו ויחתמו הענין כי שמא יפול ביניהם אחר כך איזו מחלוקת והכחשה והשליש לא יהיה נאמן אז לאחר שתצא השלישות מתחת ידו^של לכך צריך להיות כל הענין בפני בית דין קודם שתצא מתחת ידו^שלא וכל שליש יזהר בזה.

ואם נעשה שליש על ידי שליח שהביא השלישות לידו יעשה כפי מה שאמר לו השליח אף אם אחר כך מכחיש המשליש את השליח^שלב:

מד ואם הושלש בידו שטר חוב על מנת שאם לא יפרע הלוה למלוה לזמן פלוני יחזיר השליש את השטר ליד המלוה ואין ידוע לשליש אם כבר נפרע מקצתו ואחר כך עבר הזמן ולא הביא מעות להשליש הרי זה מחזירו למלוה ואינו חושש שמא פרעו להמלוה^שלג אף על פי שלא התנה עמו שיביא המעות להשליש^שלד לפי שאם היה פורע למלוה היה פורע בפני השליש והיה תובע ממנו שטרו ולא היה מניח שטרו ביד השליש^שלה:

מה אבל קודם שהגיע הזמן אם בא המלוה לחזור בו וליטול שטרו מיד השליש לא יחזירנו לו אפילו השלישו המלוה מעצמו שלא מדעת הלוה^שלו (שכיון שהרחבה זו שהרחיב המלוה את הזמן פירעון לא היה בה תנאי כלל ואין בה דין אסמכתא זכה בו הלוה בלא שום קנין שהרי הוא מוחזק במעותיו^שלז. אבל נתינת השלישות למי שזכה בה על פי התנאי שהתנה המשליש יש בה דין אסמכתא לפעמים ויכול לחזור בו אלא אם כן קנו מידו בבית דין חשוב^שלח ופעמים שאין בה דין אסמכתא ואינו יכול לחזור בו. ולכך צריך להיות השליש בקי בדיני אסמכתא היטב^שלט):

מו ואם שכח ענין השלישות על איזה תנאי הושלש בידו לא יחזיר לא לזה ולא לזה עד שיבא אליהו אם הם מכחישים זה את זה^שמ. וכן המוצא שטר חוב אצלו ואינו יודע מה טיבו^שמא אם המלוה הפקידו אצלו או הלוה או אם הפקידוהו אצלו בתורת שלישות ומקצתו פרוע^שמב לא יחזיר לא לזה ולא לזה^שמג ואם החזיר עבר על דברי חכמים^שדמ. וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא ברשות אביהם^שמה אלא אם כן יודעין מה טיבו^שמו:

מז וכן הדין בכל זה בשטר מכירה^שמז ומתנה^שמח כי אף על פי שלא שייך בהן פירעון יש לחוש להמלכה שמא נמלך המקנה מלהקנות^שמט והפקיד השטר ביד זה עד שעה שיתרצה להקנות שאז יטלנו מידו ויתננו ליד הלוקח או מקבל מתנה ועכשיו לא קנו עדיין לכך לא יתננו לידם אם המקנה אומר שהוא הפקידו^שנ:

מח במה דברים אמורים בשטר שאין בו קנין סודר אבל אם יש בו קנין סודר והוא שטר מכירה או מתנה שלא שייך בהן פירעון יחזירנו להלוקח או להמקבל מתנה^שנא לפי שמשעה שקנו מידו נתחייב^שנב והשטר אינו אלא לראיה^שנג.

במה דברים אמורים כשאין ידוע מי הפקידו אבל אם ידוע שהמקנה הפקידו רק שלא פירש מה לעשות בו וגם עכשיו אינו כאן כגון שמת אף על פי כן לא יתננו למי שהקנה לו^שנד כי שמא התנה עם העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד מי שהקנה לו^שנה כדי שתהיה הברירה עדיין בידו ולא גמר והקנה^שנו. ואין צריך לומר אם המקנה חי וטוען כן. וגם לא יחזירנו ליורשי המקנה^שנז כי שמא לא התנה כלום עם העדים וגמר והקנה^שנח. אבל אם המקנה חי וטוען כן יחזירנו לו כיון שידוע שהוא הפקידו:

מט שטר חוב שנמצא בשוק^שנט אם המלוה מודה ללוה שנפל ממנו יחזירנו לו אבל אם הלוה מודה למלוה שנפל ממנו לא יחזירנו לו^שס שכיון שלא נזהר בשמירתו מן הסתם אינו שטר כשר^שסא לכן חוששים לקנוניא^שסב שמא פרעו כבר ונפל מהלוה^שסג שלא חשש לשמרו ועכשיו עושה קנוניא עם המלוה על הלקוחות שלקחו ממנו אחר זמן כתיבת השטר. ואפילו המלוה נותן בו סימן מובהק אין מחזירים לו^שסד. אבל אם הוא שטר שאין גובין בו מהמשועבדים יחזירנו למלוה אם הלוה מודה שנפל ממנו^שסה. ואם אינו מודה לא יחזיר^שסו לא לזה ולא לזה אלא על פי סימן מובהק^שסז. ופרטי דיני סימני שטרות יש בהם חילוקים רבים^שסח לכך אין להחזיר אלא על פי הוראת בית דין. וכל זה אפילו בשטר חוב שיש בו קנין^שסט כיון שהחשש הוא משום פירעון^שע.

אבל שטר מכירה ומתנה שיש בו קנין כיון שאין בו לא חשש פירעון ולא חשש המלכה יחזירנו להלוקח או המקבל מתנה^שעא אף על פי שאין המקנה מודה שנפל מהם^שעב.

וכתובה דינה כשטר חוב וחוששים בה לפירעון ולקנוניא^שעג (אבל שטר שמתחייב בו לזון^שעד ולהלביש בנו וכלתו או בתו וחתנו משך כמה שנים אין חוששים בו לפירעון שיפרע במעות בשנה זו בעד מזונות של שנה הבאה לכן יחזירנו להם ולא לו אם יש בו קנין^שעה שאין בו חשש המלכה):

נ מי שפרע מקצת חובו ואין המלוה רוצה לכתוב הפירעון על השטר חוב^שעו אלא רוצה לכתוב שובר^שעז וכן אם בא לפרוע כל חובו ואמר המלוה אבד ממני השטר חוב^שעח. אם נכתב בשטר חוב נאמנות מפורשת למלוה כשני עדים יכתוב שובר בחתימת ידו ולא בעדים^שעט שכיון שהאמינו כשני עדים לומר שלא נפרע ושנים כמאה^שפ שוב אין שובר בעדים מועיל להכחישו^שפא אלא בחתימת ידו שהודאת בעל דין כמאה עדים^שפב.

במה דברים אמורים בשטר חוב שכתוב בו שם המלוה אבל אם אין כתוב בו שם המלוה כלל ונתחייב הלוה לכל מי שמוציא שטר חוב זה^שפג כמו שנוהגים עכשיו^שפד אין שובר בחתימת יד המלוה מועיל עליו אם יוציאנו אחר ויאמר קניתי מהמלוה ולא ידעתי שנפרע מה שאין כן שובר בעדים לא יוכל לטעון לא ידעתי כי העדים מוציאים הקול^שפה:

נא ועכשיו נתפשט המנהג שמי שנאבד לו שטר חוב כזה והחתום בו מודה שחייב לו אך שאינו רוצה לשלם שמא ימצאנו אחר ויוציאו אזי יכריזו בבית הכנסת ששטר חוב שסכומו כך וכך וזמנו כך וכך והחתום פלוני בן פלוני ועדי הקיום פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני מי שיש לו שטר חוב כזה יבא לבית דין מיד ואם לא יבא יבטלו הבית דין השטר חוב ויתנו כתוב וחתום להחתום בו^שפו.

ועוד נהגו שאין אדם רשאי לקנות שטר חוב כזה עד שישאל בהחתום בו אם הוא פרוע. ואם אין החתום בעיר רשאי לקנותו ואינו חושש לשובר^שפז כי שובר בחתימת ידו אינו מועיל ובעדים קול יש לו^שפח:

נב וכל שובר בין בעדים בין בחתימת ידו צריך לכתוב בו שהפירעון הוא על שטר חוב שסכומו כך וכך^שפט (כדי שלא יוכל לטעון שהשובר^שצ הוא על חוב אחר ותועיל לו תפיסה שיתפוס משל הלוה^שצא). אם זוכרים זמן כתיבת השטר יכתבו גם כן על שטר חוב שזמנו כך וכך. ואם אין זוכרים זמן כתיבת השטר יזהרו שלא לכתוב זמן כתיבת השובר בשובר כי שמא איחרו זמן כתיבת השטר בשטר ששטרי חוב המאוחרים כשרים^שצב ונמצא שלפעמים יהיה זמן השובר קודם לזמן כתיבת השטר ואינו מועיל כלום לשטר זה לפיכך אין לכתוב זמן בשובר אלא אם כן זוכרים זמן כתיבת השטר הכתוב בשטר^שצג:

נג אסור להשהות שטר פרוע^שצד או מחול^שצה בתוך ביתו אף על פי שהלוה מאמינו^שצו משום שנאמר ואל תשכן באהלך עולה^שצז. ואפילו כתב עליו שובר^שצח. עד שיכתבנו על גבי השטר^שצט.

והוא שפרוע כולו אבל אם נשאר חייב לו אפילו פרוטה מותר לעכב השטר^ת. ולכתוב שובר^תא. ואם הלוה מאמינו בלא שובר מותר^תב.

ומכל מקום אין לו לעכב השטר בשביל שכר הסופר שנתן הוא בעד הלוה^תג. שהלוה חייב לשלם שכר הסופר^תד אפילו לוה למחצית שכר^תה ואם לא היו מעות ללוה ושילם המלוה בעדו אין לו לעכב השטר חוב עד שישלם^תו הואיל והשטר חוב לא נכתב על מעות הללו כלל אלא חוב אחר הם^תז (ואפילו אם הנייר גם כן של הסופר ונמצא שגוף השטר שלו ואין צריך ליתנו ללוה כלל לצור על פי צלוחיתו עד שישלם בעדו^תח מכל מקום אין לו להשהותו בביתו אלא קרוע^תט. ואין צריך לומר שאין לו לעכב השטר חוב בעד חוב שחייב לו ממקום אחר לגמרי). ויש מתירים^תי (וירא שמים יחמיר לעצמו כסברא הראשונה^תיא):