או"ח סימן קא — שצריך לכוין בכל הברכות ושיכול להתפלל בכל לשון

קא שצריך לכוין בכל הברכות ושיכול להתפלל בכל לשון ובו ה' סעיפים:

א המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות^א ואם אינו יכול לכוין בכולן לפחות יכוין באבות ולעולם ימוד אדם את עצמו^ב אם יכול לכוין לבו^ג באבות^ד יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שתתיישב דעתו^ה ויוכל לכוין באבות לפחות ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר^ו צריך לחזור ולהתפלל^ז.

ועכשיו אין חוזרין בשביל חסרון כוונה^ח שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין^ט א"כ למה יחזור אבל קריאת שמע^י שעיקר מצות כוונתה אינה אלא פסוק ראשון^יא חוזרין שבקל יוכל לכוין וכן פסוק פותח את ידך שבפסוקי דזמרה כמו שנתבאר בסימן נ"א^יב (וס"א) [וס"ג^יג].

וירגיל אדם את עצמו שיכוין לפחות בחתימת כל ברכה^יד שיש בהן קי"ג תיבות כמו שיש בתפלת חנה^טו וקי"ג פעמים לב בה' חומשי תורה לומר שצריך כוונת הלב:

ב לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו^טז ומשמיע לאזניו^יז בלחש ולא ישמיע קולו^יח (לאחר^יט העומד אצלו חוץ לד' אמותיו) שנאמר^כ רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע וכל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה^כא כאלו אין הקב"ה שומע תפלת לחש (וחכמים תקנו תפלה בלחש לגמרי שלא להשמיע אלא לאזניו בלבד כדי שלא לבייש עוברי עבירה^כב שהם מתוודים על עונותיהם בתפלה):

ג ואם אינו יכול לכוין בלחש^כג או שאינו יכול לכוין כל כך כמו בקול רם^כד מותר להגביה קולו כדי לכוין יפה והוא שמתפלל בינו לבין עצמו^כה אבל בצבור אסור להגביה קולו מפני שמטריד הצבור אלא אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול^כו ואפילו אם יכול לכוין בלחש כמו בקול אם משמיע קולו כשמתפלל בביתו^כז כדי שילמדו ממנו בני ביתו נוסח התפלה מותר.

ולכן נוהגין שבראש השנה ויום כפור מגביהין קולם כדי שילמדו זה את זה^כח מפני שאין רגילין בתפלות אלו ועוד כדי לעורר הכוונה ביותר מפני שהם ימי תשובה^כט ואין חוששים שיטרידו ויטעו זה את זה כיון שסידורים ומחזורים בידם^ל ואעפ"כ יותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוין^לא ועכ"פ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי^לב שכל המגביה קולו הרבה^לג ה"ז מנביאי השקר שנאמר בהם^לד ויקראו בקול גדול.

ומכל מקום ש"ץ המגביה קולו כדי לעורר הכוונה ולהשמיע יפה לבריות יפה הוא עושה^לה שעיקר תפלת הש"ץ נתקנה בקול רם אבל אותם שעושים כן להראות קולם עושים שלא כהוגן:

ד המתפלל בלחש ולא השמיע לאזניו יצא^לו אבל אם התפלל בלבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא^לז שהרהור אינו כדיבור^לח:

ה יכול להתפלל בכל לשון שירצה^לט כשמתפלל בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש^מ לפי שאין מלאכי השרת מכירין בשאר לשונות והיחיד צריך למלאך מליץ לקבל תפלתו אבל צבור א"צ למליץ שנאמר^מא הן אל כביר לא ימאס^מב.

והנשים שנהגו להתפלל בלע"ז תפלת י"ח שהן חייבות בהן כאנשים^מג כמ"ש בסי' (ק"י) [ק"ו^מד] יש שלמדו עליהן זכות לומר שלא מנעו ליחיד להתפלל בשאר לשונות אלא כששואל צרכיו כגון שמתפלל על החולה או על שום צער שיש לו בביתו אבל תפלה הקבוע לצבור אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון ויש שלמדו עליהן זכות אחר^מה לומר שלא מנעו להיחיד מלהתפלל בשאר לשונות אלא מלשון ארמי בלבד שהוא מגונה בעיני מלאכי השרת ואינם נזקקין לו אבל מכירין ויודעים בכל הלשונות אפילו מחשבות לבו של אדם^מו.

וכל זה ללמוד זכות על הנשים שחייבות בתפלה למה מתפללות בלע"ז ואינן לומדות את התפלה בלשון הקודש עם פירוש המלות אבל עם הארץ שאינו מבין בלשון הקודש אף ע"פ שיוכל להתפלל בלשון הקודש מוטב שיתפלל בלשון שמבין^מז אפילו ביחיד כדי שיכוין לבו ממה שיתפלל בלשון הקודש בלא כוונת הלב שתפלה בלא כוונה אינה כלום^מח: