62

[אדר-ניסן תרפ"ד]

בכפר הסמוך למאסקווא¹

א. פעם הייתי עם אאמו"ר בחו"ל², ודרכו של אאמו"ר היתה לנוח מעט על הספה לאחר ארוחת הצהרים, לא שוכב ולא יושב, אלא משעין עצמו. אאמו"ר היה קורא לזה "וואלגערן זיך". פעם לאחר סעודת הצהרים בזמן שהיה נח בצורה כזאת על הספה, האריך במנוחה זו זמן רב, ואני לא ידעתי מה לעשות. ראיתי שהוא כאילו איננו בעולם הזה. הוא לא הי' ישן, אלא מוטה על צדו, ועיניו גם הן נראו בצורה משונה. להעירו הייתי ירא ולהניחו כך גם כן פחדתי. התחלתי ללכת בחדר אנה ואנה בקול רעש, אולי יתעורר, אך ללא הועיל. התחלתי להזיז את השולחן בכוונה אך הוא לא הקיץ. עד שהיה כבר מאוחר.

פתאום התעורר אאמו"ר ושאלני: איזה יום היום? איזו סדרה היום? — משום שהוא היה לומד אתי בכל שבוע את הדא"ח לאותה פרשה — עניתי לו שהיום יום רביעי, וגם השבתי לו מהי פרשת השבוע.

אאמו"ר בהתעוררו היה נראה כמבולבל. אחר כך התכונן לתפלת ערבית והוא האריך באותה תפלה והתפלל כעין תפלת ראש השנה, עם הניגון של אדמו"ר הזקן. כל זה הי' לפלא בעיני.

למחרת בבוקר שאלני אם יש עמנו כסף. בהיותנו בדרך היה הכסף אצלי. והאמת נתנה להאמר שהייתי אז בדוחק, אך מכיון שאאמו"ר שאלני, הלכתי לבית המשכון השארתי שם את מקל הכסף שלי³, קבלתי בעבורו סך כסף ומסרתי לאאמו"ר.

אחר כך אמר לי שרצונו ללכת לכמה מקומות, והואיל ולא אמר לי ללכת עמו, הבנתי שאין ברצונו הק' שאתלווה אליו. נשארתי במלון ואאמו"ר הלך.

כעבור זמן מה הגיע שליח מחנות עם חבילה בידו. וישאל: כאן מתגורר שניאורסאהן? עניתי שכן. ויאמר לי: הנה הבאתי חבילה מחנות פלונית עבור אדון אחד שקנה וצוה להביאה לכאן. במשך השעות הקרובות הגיעו חבילות נוספות מחנויות אחרות. בהביטי על החבילות ראיתי שהיו אלה חבילות עם פירמות של חנויות לבגדי נשים ונערות, אמרתי אל לבי: כנראה קנה מתנות לבנותי.

לעת ערב חזר אאמו"ר למלון ואמר לי שבדעתו לנסוע, שאתכונן. לאן נוסעים,