א

סימן תמט

להרב המופל' מו"ה שמעון. ע"ד חסרון תי' ופיך כפי כו' נראה שאין לחוש כלל עם היות שהב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"א ג"כ הביא תשו' מהר"ם מינץ שבנ"ש וכ"כ בבאה"ט שם והיינו אף שהחסרון רק בהרשאה לבד ע' ב"ש שם וכ"ש הכא שבעת מינוי השליחות ח' הנך תי'. מ"מ בטו"ז שם ס"ק י"ז חלק על תשו' מהר"ם מינץ ודבריו נכוני' לע"ד. ובנד"ז שהי' גט שכ"מ הגם שלא הי' בהול שהרי פי' כל הדברי' כדרך הכ' בסדר גיטין מ"מ יש לצדד טפי אפי' להב"ש וכן לפע"ד אין להחמי' בזה:

אמנם בשאלה השנית צ"ע דידוע דבציוי הבעל וקפידתו אם שינו מזה הגט בטל כההיא דכולכם כתובו ס"פ התקבל דאם מת א' מהן ולא חתם הגט בטל. ולכן אם האמת כד' השליח יש לחוש מאד ממה שלא נעשה ציוי הבעל שימסור הסופר הגט ליד שליח הולכה:

ואין לדמות זה למ"ש הב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ב גבי תנהו בבית ונתנו בעלי' דמסתמא ליכא קפי' ופי' דלא קפיד לעיכובא אלא שאם אפשר קאמ' כדפי' במכמ"א ש"ח סי' ט"ל. דהתם הטעם משום דאין טעם בקפידא זו משא"כ הכא יש למצוא טעם לקפידתו שלא יהא לקיחת השליח את הגט כטלי גיטך מע"ג קרקע כ"א הסופר שהוא כותבו במקום הבעל הוא יתננו לידו כדכתי' וכתב כו' ונתן כו'. והגם שבאמת מדינא אין קפידא בזה כ"א בלקיחת האשה כמ"ש בגמרא דע"ח א' משא"כ בלקיחת השליח מיד הבעל אין קפידא מדינא וכ"כ בת"ג בסדר ג"ש ס"ק ל"ח. מ"מ בסדרי גיטין הקפידו מאד בזה כמ"ש בסדר גט דמהר"י מרגליות סעי' צ"ח ע"ש בהג"ה כמו האשה בעצמה כו' ובסדר גט דמהר"ם מקראקא בס' ג"ש סעי' ל"ח עד סעי' מ"ג. וא"כ אין תימא אם המגרש מקפיד לתקן זה. וכיון שכן י"ל דמעתה זה מעכב מדינא ממש מחמת קפי' הבעל. וע' כה"ג בתוס' ד' ס"ו ע"ב (ד"ה הא כ' הגט א"נ כו' ע"ש):

ועוד דבאמת לענ"ד יש קושיא עצומה לדעת הב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ב הנ"ל. עם היות שכ"כ הב"ח שם והרא"ם בתשו'. מ"מ תימא ע"ז מדין עירוב דרבנן שפסק הר"ם פ"ו מה' עירובין וטוש"ע או"ח סי' ת"ט דהוי קפיד'. וכ"ש בגט. אי' א"א. ואף שיש לחלק קצת בדוחק אנן אשינויי ניקום ונסמוך. אלא שהייתי נבוך בזה שלא מצאתי לשום פוסק שיחלוק בזה ע"ד האחרוני' הנ"ל. אך כעת מצאתי כן בת"ג סי' קמ"א סעי' מ"ה:

אך אם הלשון המבואר במכתב מעל'. בא בדקדוק שא' השליח שהבעל הרשה להסופר שימסור הגט להשליח עכ"ל. דהרשה הוא לשון רשות. שרשות לו למסור. ובל"א דוא מאגשט מוסר זיין כו'. א"כ י"ל שאין זה קפידא. אבל אם א' לו בל' ציוי. י"ל דמעכב:

ואף למ"ד בעינן כפילת התנאי. כבר חי' התוס' בקדושין (ד' ס"ב ד"ה בשלמא) כיון דמצוה הוא כו' אם לא עשה לא יצא. וא"צ בזה כפילות. וכל שאמר לו סתם תמסור הגט לשליח היינו ציווי. אא"כ אמר ל' רשות בהדי' כנ"ל:

ומ"מ אפשר יהי' נפקותא אמתי אמר לו כן להסופר. אם אחר שגמר מינוי הסופר לכתוב והעדי' לחתום. אז אח"כ אמר זה דיבור בפ"ע. או שאמר הכל בדיבור אחד. דאם אמר בדיבור א' חמור טפי. וע' מהרי"ק סוף שרש כ"ז דכל היכא שהשליח משנה כל דהוא כו' ע"ש. גם אם להשליח עצמו לא הזכיר דבר מזה. כ"ז צריך לידע. ואם הי' הדיבור הנ"ל אחר מינוי השליח או מקודם. אף שאפשר וקרוב יותר שכ"ז אינה מעלה ארוכה כלל. אם הי' הדיבור דרך ציווי ולא דרך רשות:

אמנם כ"ז לדברי השליח. אבל כיון שהסופר מכחישו. והע"ח והמסדרי' אינם מודי' לו בזה כלל. א"כ יש לצדד דה"ל כעד אחד. כיון שעכשיו אין לו מיגו שכבר יצא הגט מתח"י ונתנו להאשה. ע' גיטין ד' ס"ד. וא"כ אף אם הוה כעד א' אומר לא נתגרשה י"ל שאינו כלום. כיון שלדברי הרבה עדי' נתגרשה כדין. ולא אמרו בפ"ב דכתובות דכ"ג בעד א' אומר לא נתגרשה דלא תנשא ואם נשאת תצא. אלא משום דתרוייהו באשת איש קמסהדי. ורק א' אומר נתגרשה. משא"כ הכא נהפוך הוא שהרבה עדי' מעידי' שנתגרשה כדין. וא' אומר לא נתגרשה:

ולא מיבעי אם יש שני עדי' מהם שמכחישי' אותו בבירור. דפשיטא דעד א' בהכחשה דתרי לאו כלום הוא. אלא אפי' אין יכולי' להכחישו ממש בבירור. רק שעכ"פ יעידו בעדות שזה וודאי שלא שמעו דיבור זה כלל. א"כ לדבריהם ראו שנתגרשה כדין. ועד א' מעיד שלא נתגרשה. י"ל דלאו כלום הוא. ומה גם שהסופר מכחישו בבירור שלא הרשה לו כלל:

ומ"מ צ"ע שיש לומר דל"ד לעד אומר נתקדש' ועד או' לא נתקדשה דאם נשאת לא תצא. דהתם מעיקרא בודאי בחזקת פנוי' היתה. דהיינו שאף העד האומר נתקדשה מודה בדבר. משא"כ הכא לדברי העד האו' לא נתגרשה א"כ באיסור א"א דמקודם קיימא. וע' בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ג' לחלק בכה"ג גבי אתחזק איסורא ע"ש במ"ש אלא דהיכא דאף לדברי העד הבא להתיר כו' ייעו"ש בארו'. וע' בקדושין דף ע"ג סע"ב. ועוד דגם בע"א או' נתקדש' וע"א או' לא נתקדש' עכ"פ לכתחילה לא תנשא. ע' בשו"ע סי' מ"ז ס"ג ובב"ש שם סק"ה:

אך יש לצדד שי"ל דהוא השליח גרע משאר עד אחד. והוא ע"פ מ"ש בגמרא בגיטין פרק הניזקין דף נ"ד ע"ב רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה. דאינו נאמן. משום אמאי לא אמר לו כן בזימנא קמייתא או בשעה שנתנן לידו כו' כמ"ש הרא"ש שם בדין הי"ד כשהוא בעצמו החזירו ולא אמר לו כלום שוב אינו נאמן אח"כ. וכ"ד הרשב"א שם. דלא כהראב"ד דס"ל דפעם דחזרה אינו בכלל דמשום כיסופא הוא דלא אמר ליה בשעה חזרה. וכ"כ הריטב"א שם שהעיקר דלא כהראב"ד:

והנה הטעם שם פי' הריטב"א דמשום דכיון דמעיקרא אשכחיה ולא אמר ליה שוב אינו נאמן דדלמא לצעורי קא מכוין דאם איתא דנטמאו תחלה הוה אמר ליה וכיון דלא אמר ליה שקורי קא משקר ולצעורי קא מכוין. ודוקא בכי הא שהוא פועל הוא דאמרינן דכיון דאשכחיה ולא אמר ליה שוב אינו נאמן משום דכיון דפועל שלו או שלוחו הוא מיד הוה ליה למימר. אבל בעד אחד דעלמא שהוא נאמן באיסורין לא שנא מצאו ולא שנא לא מצאו הרי הוא נאמן. דאין הדבר מוטל עליו לומר לו מיד. ושמא מתחלה לא היה זכור או שלא רצה להודיעו ועכשיו נמלך. דלא עליה רמיא להודיעו. אבל הכא כיון דשלוחו הוא ה"ל להודיעו מעיקרא עכ"ל. וכ"כ הרשב"א שם. והתוספות והרא"ש שם אינן מחלקים חילוק זה בין פועל לעד אחד ואין להאריך:

ועכ"פ גם לשטת הרשב"א והריטב"א בנ"ד שהוא שליח הולכה. הרי עליו היה מוטל לומר מיד להב"ד מסדרי הגט שיקיימו מצות הבעל שהסופר ימסור לו הגט ומה זו שתיקה. ומדלא אמר כן שוב אינו נאמן. וגרע משאר עד אחד. משום די"ל דלצעורי קא מכוין. דאל"כ מתחלה היה אומר כן כיון שהוא שליח הגט. הגם שי"ל דסמך על הסופר שהוא יאמר. מ"מ אין זו תירוץ דמאחר שהסופר לא אמר ה"ל לומר כן מאחר דעליה רמיא ג"כ ועליה רמיא יותר כי הוא הגומר הגרושין. ובכאן אפילו להראב"ד לא שייך האמתלא דמשום כיסופא. דכאן ליכא כיסופא כלל. אדרבה זהו זהירות כיון שאפשר היה לתקן שהסופר ימסור לו:

והנה השליח הוא ג"כ מסר הגט להאשה ואמר בפנ"כ ובפנ"ח דה"ל כעין עדות שהגט כשר וישר. ע"ד שכתבו התוספות רפ"ק דגיטין סד"ה לפי. ואומר ר"י דסתמא לשמה קא מסהיד. וכ"כ הרשב"א שם דמימר אמר מ"ט אטרחוהו רבנן למימר בפני נכתב ודאי משום דצריך לשמה. ועד דידע דנכתב לשמה לא אמר בפני נכתב:

ואף דהיינו רק על לשמה [אבל] על שארי פיסולים משמע שאין זה כעדות כמ"ש מהרש"א שם. אפ"ל דהיינו שאינו [כמעיד] שיודע בבירור שאין בו שאר פיסול. אבל עכ"פ ה"ל כמעיד שהוא אינו יודע בו פסול אחר. דאם הוא יודע שיש בו פסול אחר איך אומר בפנ"כ ובפנ"ח להכשירו. מה מהני שבפניו נכתב הא מ"מ חספא בעלמא הוא ואיך מתיר השרץ כו'. וכ"ש להפנ"י בשם הירושלמי ריש גיטין. דבפנ"כ ובפנ"ח לאו משום לשמה בלחוד הוא אלא גם משום שאר חששא דקדוקי גיטין. וכ"כ בקה"ע בירושלמי ריש גיטין. אלא [דמסיק] דא"כ להירושלמי היינו דשיילינן לי' אכל הני מילי אבל אינן בכלל בפ"נ סתמא כו' כמ"ש מהרש"א. י"ל הפירוש כנ"ל דאין זה כמעיד שיודע שאין בו שאר פיסולים. אבל מ"מ הוה כמעיד שאינו יודע שיש בו שאר פסולים. ואף את"ל שאין זה ממש כמעיד בפירוש שאינו יודע רק כשותק. מ"מ הוכחה מיהו הוי דהכי הוא. וא"כ כשאח"כ אומר שיש בו פיסול י"ל דאמרינן לצעורי קא מכוין ואינו נאמן אפי' כעד אחד:

ומיהו קשה ע"ז ממ"ש הב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש ח' ומחודש ט' דלהר"ן אפי' אמרו העדים בפירוש אין אנו יודעים לו עדות ואח"כ אמרו יודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד. וגם להמרדכי והתוספות דפליגי ע"ז מ"מ אם שתקו תחלה ולא אמרו בפי' אין אנו יודעים אף שהקהל נתנו ח' כו' דהוה רמיא עלייהו להעיד. אעפ"כ חוזרין ומגידין. ואפילו אמרו בפירוש אין אנו יודעים ונתנו אמתלא לדבריהם חוזרין ומגידין. וכן פסק רמ"א שם בש"ע ססע"י א' בהג"ה. וא"כ להר"ן צ"ל מאי שנא מדין דגיטין דנ"ד ב' הנ"ל דאמר רבא כו'. וא"א לתרץ משום דשאני עד דלאו עליה רמיא כמש"ל בשם הריטב"א. דהא בנדון דהר"ן ששאלוהו להעיד בפני הב"ד ודאי עליה רמיא כדכתי' אם לא יגיד כו':

ולכן צ"ל דהתם בגיטין ה"ט דהר"ן ס"ל כהרשב"א והריטב"א שם דע"א נאמן באיסורין ופועל דאינו נאמן היינו משום דגרע מעד אחד [דחזקה מזהיר זהיר כו']. ע"ש בחידושי הרשב"א. אלא דאעפ"כ כיון שבידו או דא"ל כן בזימנא קמייתא נאמן. משא"כ כשלא א"ל בזימנא קמייתא שוב אינו נאמן משום דעצם עדותו גרע טפי מעדות עד. משא"כ בשליח זה צ"ע אי שייך לומר הטעם דחזקה הנ"ל עד שיהיה גרע מעד אחד:

וגם להמרדכי והתוספות צ"ע דנד"ז י"ל דלא הוה כאמר בפירוש שאינו יודע בו שום פיסול רק כשותק כו' דיכול לחזור ולהעיד. והא דגיטין נ"ד צ"ל להמרדכי והתוספות בענין אחר. דהם אזלי לשיטתייהו שם דס"ל דעד אחד אינו נאמן לאסור בדאתחזק התירא. אלא דהיה נאמן משום שהיה בידו. דמה"ט נאמן כשני עדים. ועל זה מהני הטענה דשתק בזימנא קמייתא שאין להאמינו עוד יותר כשני עדים. אבל לעולם ע"י טענה זו דשתק לא אבד כח עדות. אלא דהתם עד אחד אינו נאמן לשיטתם בדאתחזק התירא. דהיינו שאף לדברי העד היה מותר ודאי מקודם כנ"ל בשם תשו' מיימוני. ולפ"ז בנד"ז מחמת שתיקותו של השליח י"ל דלא אבד כח עד אחד וה"ל כעד אחד אומר לא נתגרשה כנ"ל:

ועוד דעכ"פ כיון דפסק הרמ"א דאפי' אמרו בפי' אין אנו יודעים מהני אמתלא. א"כ גם כאן אם יתן אמתלא שמתחלה לא שם על לבו שיהיה בזה קפידא מדינא ממה שלא מסר הסופר הגט להשליח. ועכשיו שמערערים על הגט נזכר גם הוא לומר קפידא זו. וא"כ לא דמי לנטמאו טהרותיך דאינו נאמן כשלא א"ל כן בזימנא קמייתא. דהתם ליכא אמתלא זו דהכל יודעים מהו טומאה:

והגם כי עכשיו שלא אמר אמתלא זו. וגם לא העיד כלל בב"ד שהבעל הרשה להסופר שימסור להשליח. רק שמעל' שמע כן משמו. א"כ אין זה רק כעד מפי עד. אין לחוש לדברי' אלו נגד עדות הגמורה שהוחזקה גרושה בב"ד. כמ"ש בתשו' הריב"ש סס"י קכ"ז גבי וא"כ שבתי ואליהו הם כעד מפי עד ואין ממש בחתימתן כו' ע"ש. מ"מ הואיל וביד רומע"ל לברר הדבר ולשאול מהשליח. א"א להעלים עין מזה. ויש לשאול ממנו בב"ד איך ומה. ואולי גם ע"פ דבריו ימצא שאין זה ציווי רק רשות כנז' למעלה:

וגם לשאול מהע"ח והמסדרי' בב"ד אולי יכחישוהו בבירור. והיינו ע"ד מ"ש הב"ש רס"י מ"ז סק"א אבל אם כולם היו במעמד א' כו' הוי לא ראינו ראי'. וכתב בתשו' שער אפרים דאין חילוק בין ראי' לשמיעה עכ"ד. וא"כ אפשר נוכל למצוא שיכחישוהו ע"ד הנ"ל. והסופר ודאי יוכל לידע בבירור גמור. שהרי לד' השליח לו הרשה הבעל דבר זה:

וכ"ז כתבתי בנחיצה מחמת שאין לי פנאי לעיין היטב. ומעלתו שלח שליח מיוחד. וא"א להשיב ברור ע"י שליח מיוחד במהירות. רק כמדומה לי שאחר החקירה והדרישה שיחקרו מעל' על כל פרטי' המבוארים לעיל נוכל למצוא לה היתר שלא תצטרך לחלוץ [...] כשנתיישב בזה אי"ה אחר שיודע הענין על בוריו. ונכון לשלוח דבר זה גם לשארי לומדים מפורסמים הסמוכים: