א

סימן שסו

הנה גם אם באנו לדון ע"פ הגב"ע דראהטשוב קלישא טובא החשש קדושין. דהנה אם באנו להחמיר מהדין דשתיקה בשעת מתן מעות מקודשת יש שני ספיקו' להקל ואפשר שלשה ספיקו'. ואם משום השתיקה דלאחר מתן מעות עד ששחקו עליה ואז השליכתה נראה דע"ז יש לצדד להקל לגמרי בנד"ז שאחז ידה. ומתחילה נדבר מנידון החשש דבשעת מתן מעות שהוא יותר עקרי. והנה רש"י ד' י"ב סע"ב והרמב"ם והש"ע סי' כ"ח ס"ד פי' דבשעת מתן מעות היינו שאמר התקדשי לי בו ואח"כ נטלתן. והיינו משום דבכה"ג הויא הודאה ממנה על הקידושין וכמ"ש הריב"ש סי' ק"ע. כיון שכבר שמעה שנותן לה לשם קידושין והיא מקבלת. וכמבואר מדברי הרמ"ה סי' כ"ח סקי"ב דזהו ענין דעבדה מעשה דמוכח דניחא לה. אמנם בטור סי' כ"ח כתב אם אמר לה כן בשעה שנתנו לידה או קודם לכן. אשר מזה מוכח לכאורה דאפי' בתחלת הנתינה לא שמעה שנותן לה לשם קידושין נקרא ג"כ בשעת מתן מעות ואפשר היינו ע"ד דמשמע בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ח דכשהאמירה היא בין נתינתו לנטילתה שעדיין שניהם אדוקים בהחפץ שנותן לה לא מיקרי שתיקה לאחר מתן מעות. אך באמת אין זה מוכרח בדעת הטור כי יש לומר פי' בשעה שנתנו היינו כשהחפץ עדיין בידו לגמרי והיא מקבלת אחר ששמעה שלשם קדושין נותנו לה וכ"מ בב"ח שם ס"ד דס"ל דגוונא דהטור פשוט יותר דהוי קדושין מגוונא דרש"י והרמב"ם וא"כ עכצ"ל דמפרש דעת הטור כדפרישית. וכן ראיתי בתשו' הגאון ר' עקיבא אייגר נ"י סי' צ"ז וז"ל ע"ד המאורע נער אחד אמר לנערה קח חפץ זה לפקדון וכשבאתה לקחתו ואחזה החפץ בעוד שהוא והיא אדוקין בחפץ אמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה כו' מ"ש מעכ"ת נ"י בהחלט דנ"ד מיקרי שעת מתן מעות אני בעניי איני רואה הכרח לזה. דיש לומר כיון דלא עבדה מעשה. דבשעה שסילק ידו דאז הוא שעת חלות הקדושין נשאר החפץ ממילא בידה ולא עשתה מעשה. יש לומר דלא מיקרי שעת מתן מעות. ומה שתמך מעכ"ת יסודו על דעת מהרי"ט חאה"ע סל"ח במ"ש ואפשר לתרץ דעת העד כו' לענ"ד אינו מוכרח ואדרבה משם משמע בהפך ממ"ש מהרי"ט והכא אפילו א"י לנתקו כו' דטעמא דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא משום דסברה אי שדינא ליה כו' אבל זו כו' אלמא דנתרצית בקדושין עכ"ל מהרי"ט. הרי דבא ללמד כיון דאמרינן דה"ל למישדיה כו' ממילא בזו כו' הוי הוכחה דנתרצית כמו הוכחה דה"ל למישדייה. אבל אלו לא היינו דנין שתיקה להוכחה מדלא שדייה ה"נ לא היינו דנין להוכחה מדלא סילקה ידה ומ"ש מהרי"ט לשונו לא מיקרי שתיקה אחר מתן מעות. היינו דאין בזה היתרא דשתיקה דלאחר מתן מעות כו' אבל מ"מ כיון דלא עבדה מעשה לא הוי כהודאה ממש רק הוכחה דנתרצית כמו שתיקה דלאחר מתן מעות היכא דלא שייך הסברא דסברא אי שדינא כו' עכ"ל הגאון רע"ק אייגר נ"י בתשו' הנ"ל. ודפח"ח. והנה בנ"ד יש לספק דאולי אמר אחר שכבר תחב הטבעת באצבעה דכך משמע לכאורה מהגב"ע דראהטשוב ונתן את הטבעת באצבעה ואמר הרי את כו' וגם הודה בעצמו כן במאהליב וגם המעשה מורה כן שהרי אחז ידה מתחלת הנתינה והאמירה עד אחר גמר אומרו אתם עדים א"כ מוכרח שסבר שודאי לא תקבל ולא תחזיק הקדושין ברצון א"כ מסתמא לא אמר ג"כ לשון הקדושין קודם הנתינה וכמו שניכר ג"כ ממה שאמר ואתן לך מדעם ולא רצה להזכיר שיקדשה כו'. וא"כ היה המעשה הרי כתב רמ"א בד"מ סי' כחסק"ד שאפי' תכ"ד אחר הנתינה נקרא לאחר מתן מעות. ואף שי"ח ע"ז מ"מ רוב הפוסקים ס"ל כן וכן נראה ודאי דעת מהרי"ט בתשו' הנ"ל. הרי ספק אחד. הספק השני דאף אם האמירה קדמה לנתינה מ"מ אין זה נקרא בשעת מתן מעות לפמ"ש אחד מן העדים במאהליב (והוא מעדים דראהטשוב) שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור בעת נתינת הטבעת באצבעה. והוא נאמן לפרש דבריו כן שאין זה חזרה מעדותו שבראהטשוב רק פירוש וכמ"ש כת"ר. אולם מה שנראה מדעת כת"ר שיש להאמין לעד זה לעשות זה לודאי אינו מובן לי כיון שרק אחד מהעדים פירש כן. והשני ר' אליעזר בר"ד לא פירש כן רק אמר שלא ראה מאומה רק ששמע לשון קדושין וזה הוא סתירה לעדותו שבגב"ע דראהטשוב. ואינו חוזר ומגיד וא"כ נשאר ע"פ גב"ע דראהטשוב שני עדים היינו ר"א הנזכר ובעל האכסניא שלא פי' כן שהיא משכה וניתקה ידה לאחור. ולכן עם היות שזה העד הראשון שפי' כן במאהליב אינו נקרא עד אחד בהכחשה שהרי אין שנים הנשארים מכחישים אותו בזה וכמ"ש כת"ר דאפשר שאם היו שואלי' מהם הדיינים בראהטשוב ע"ז היו ג"כ אומרים כן. וכיוצא בזה איתא בתשו' הריב"ש סי' תע"ו הובא בסמ"ע סי' כ"ט סק"ו. אבל מ"מ כיון דאינו רק עד א' בפירוש זה אינו מועיל להוציא מחזקת קדושין שע"פ שנים עדים הנשארים וכעין מ"ש בגמ' פ"ב דכתובות ד' י"ט ע"ב והאי דקאמר תנאי ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים. ופי' הריטב"א הובא בש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק ק"ח דהיינו אפי' אין מכחישים זה את זה ע"ש ואף דשם קיי"ל דהאומר תנאי נאמן זהו משום דלא אמרינן תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי כיון דהאומר תנאי עקר סהדותיה והוא נאמן בכך משא"כ בנד"ז שנשאר ב' עדים מבלעדו א"כ אף דהוא נאמן לפרש כן אין דבריו של א' במקום שנים. אלא דמ"מ יש לומר דספיקא מיהו הויא ע"פ עד זה. דלא דמי לגמרי לעובדא דהתם דאף שאין מכחיש אותו מ"מ השני פירש שלא שמע שום תנאי. אבל בנ"ד שלא פירשו השנים הנשארים שלא ראו שמשכה ידה כו' וגם אדרבה הניחו מקום בדבריהם הגורם לספק בזה שעכ"פ אמרו שאחז ידה כו' דמורה שלא נתרצתה כלל א"כ מעצמנו יש מקום לספק שמא ניתקה ידה כו'. וגם ממ"ש א' מהעדים בראהטשוב דאשת בעל האכסניא ישבה במתכוין אצלה וסמכה א"ע עליה כדי שלא תוכל לברוח כו' וגם מדהודה המקדש עצמו במאהליב ע"ז שהיא משכה ידה ואצבעה לחזרה אך תקפה באצבעה בחוזק ונתן עליו הטבעת. א"כ יש לומר דיש לדון כ"ז לספק ע"פ גב"ע דראהטשוב כיון שהמקדש וע"א שלא בהכחשה אומר כן וגם קצת הוכחות לזה. א"כ יש ספק שני על דין דבשעת מתן מעות מקודשת דהא יש לומר שלא שתקה. ומ"ש כת"ר אמנם נראה דבכה"ג לא ה"ל למישתק אלא למצווח דוקא בראש הומיות דלא ניחא לה ולא די במשיכת ידה לאחור עכ"ל. ודאי אין כוונתו דגם אשעת מתן מעות יש לחוש לקדושין מה"ט דלא די במשיכת ידה לאחור. ובעינן צווחה דוקא. דמ"ש מהא דסי' למ"ד ס"ז זרקתו כו' דלא הוה קדושין אע"ג שלא צווחה. אלא צ"ל דכוונת כת"ר דלא די במשיכת ידה לאחור על השתיקה דאח"כ ופעולת המשיכת ידה דיה שעתה לומר דלא לחוש לדין בשעת מתן מעות מקודשת אבל מ"מ יש לחוש כמו בשתיקה דלאחר מתן מעות. אך עכ"פ על דין דבשעת מתן מעות ודאי מהני. עוד י"ל ספק ג' על דין דבשעת מתן מעות היינו אף אם לא משכה ידה לאחור כמו ספק הב' וגם לא היה האמירה אחר גמר הנתינה כמו ספק הא'. עדיין יש לומר שמא האמירה היה בשעה שהיו שניהם אדוקין בהטבעת ר"ל אחר התחלת תחיבת הטבעת באצבעה. ומהתחלת התחיבה עד גמר התחיבה אמר לשון הקדושין. וא"כ יש לומר דאין כאן משום דין דבשעת מתן מעות וכמ"ש הגאון רע"ק אייגר נ"י כיון דלא עבדה מעשה. שכשהתחיל לתחוב לא ידעה עדיין שלקדושין מכוין. וגם כששמעה לשון הקדושין אינה מנחת אצבעה שיתחוב בו הטבעת כי אם הוא אוחז ידה ותוחב בה. א"כ מה מעשה עבדה והרי הודה ג"כ בראהטשוב שאחז ידה בחזקה והעדים אומרים ג"כ שאחז ידה מתחלת הנתינה. וא"כ אם אחז ידה בחזקה יש לומר שאין כאן שום מעשה ממנה. ואף שהעדים לא העידו בפי' שאחז ידה בחזקה מ"מ אין כאן עדות על מעשה ממנה שהרי לא ראו ממנה בשעת מתן מעות מעשה שמסכמת על קדושין. שהרי גם לדבריהם יוכל להיות שאחיזת ידה היה בחזקה. וגם יש לומר שא"כ שהתחלת האמירה היה אחר התחלת תחיבת הטבעת באצבעה א"כ קרוב שלא הספיק לגמור תיבת לי עד אחר גמר תחיבת הטבעת. ועיקר קדושין הוא ע"י תיבת לי כמ"ש בש"ע סכ"ז ס"ד וע"ש בב"ש סס"ק י"ד בשם חי' מהרי"ט. וא"כ גם מה"ט יש לומר דאין כאן משום דין דבשעת מתן מעות. ובודאי שגם לפי גב"ע דראהטשוב אין לספק כלל שמא היה האמירה לגמרי קודם הנתינה שהרי כ' ונתן כו' ואמר כו' א"כ לכאורה משמע דודאי היה המעשה כמ"ש בספק זה השלישי. והנה לפ"ז יש לומר דגם הוכחה אין כאן דנתרצית לקדושין. דהוכחה דכ' רע"ק אייגר נ"י זהו ענין מדלא ניחא לה תשדינהו והיינו כשאין מונע לה להשליך. משא"כ בנד"ז שאוחז ידה בחזקה ותוחב בה. ומ"מ יש לומר כיון שבדברי העדים נזכר רק שאחז ידה. ולא פי' בחזקה אף שקרוב הדבר שכן הי' כנ"ל מ"מ יש לומר לדין כ"ז רק כמו ספק (בשגם שי"א דאפילו תכ"ד לאחר מתן מעות ה"ל כמו בשעת מתן מעות אלא שאין כן דעת רוב האחרונים). והנה בשני ספיקות בקדושין מצדד מהרי"ט ח"א סי' קל"ח להקל. והביא ד' מהריב"ל שמחמיר וראיתי בתשובת השאגת אריה שנדפס בתשוב' בית אפרים חאה"ע סי' מ"ב שהעיר דדין זה תליא באשלי רברבי בהא דחוששין לסבלונות בקדושין דף נ' ע"ב דלפר"ח בתוס' שם דחיישינן למיעוטא בחשש קדושין משום חומר דאשת איש ולא אזלינן בתר רובא כמו"כ לא מהני שני ספיקות להקל אבל לפי' הרשב"א והריטב"א שם דהתם משום דאינו רוב גמור כו' וכ"ש לגירסת רש"י דלא חיישינן למיעוטא יש להקל בשני ספיקות. ולפ"ז בנד"ז שיש לומר דיש ג' ספיקות יש לצדד להקל דהא לדע' הש"ך בי"ד סי' ק"י בנקה"כ בהשגתו עמ"ש הט"ז שם סקט"ו העולה מדברינו כו' מהני שלשה ספיקות אף להוציא מחזקת אשת איש כו' ונהי דהט"ז שם מחמיר בזה כמ"ש אפי' הוה כמה ס"ס כו' בנ"ד דאדרבה החזקה מסייע להיתרא יש לומר דאפי' שני ספיקות מהני להט"ז. אלא משום פר"ח דחיישינן למיעוטא מ"מ בג' ספיקות יש לצדד להקל כיון דלהש"ך מהני כה"ג אף להוציא מהחזקה:

ועתה יש לחקור על חשש שתיקה דלאחר מתן מעות שלא השליכה הטבעת עד אחר גמר אמירת אתם עדים ואחר ששחקו עליה. וגם מהגב"ע יש מקום ספק אם השחוק ששחקו עליה היה ג"כ במשך שאחז ידה וא"כ תומ"י שהניח ידה השליכה הטבעת. או שהשחוק היה אחר שהניח ידה וא"כ לא השליכה הטבעת תומ"י שהניח ידה כ"א אחר כ"ד משהניח ידה דהיינו אחר ששחקו עלי'. והנה ענין שתיקה דלאחר מתן מעות אף גם היכא דליכא התירוץ סברה אי שדינא כו' אפשר לומר דאינו רק ספק קדושין וכמו שחילק הגאון רע"ק אייגר נ"י בין נד"ז דנקרא הוכחה דנתרצית ובין בשעת מתן מעות דהוי הודאה ממש כיון דעבדה מעשה. ואף שהגאון המקנה בחידושיו די"ב (ד"ה אמר רבא) כ' דלרב הונא בעובדא דצפיתא הוי מקודשת ודאי. נראה שכ' כן רק ליישב דעת הרמב"ם. ועוד דבפני יהושע די"ג (ד"ה שלח ליה) משמע דלרבא שתיקותא דלאחר מתן מעות בכל ענין לאו כלום היא ולאו מה"ט דסברה אי שדינא כו' ע"ש. ולכן יש לומר דהוי רק כמו ספק קדושין וא"כ יש לומר דהיינו דוקא בשתיקה שבגמרא שם שביכולתה להשליך הקדושין ואין מונעה ואעפ"כ אינה משלכת ע"ז מחמירי' בדליכא הטעם סברה אי שדינא כו' משא"כ הכא שהמקדש אחז ידה ומנעה מלהשליך והודה שאחז ידה בחזקה. והעדים אין מכחישים זה. ובשתיקה דלאחר מתן מעות יש לדון שמא אחז ידה בחזקה. כמו דמתרצי' שמא טעתה דתתחייב באחריות כו' מצורף לזה אשת בעל האכסני' האט זיך אן גילייגט מיט איר האנט אופין שויס של אשה זו (הגרושה שקידשה) בכדי צוא פאר שטעלין זיא זאל ניט קענין אנטלויפין. א"כ לא יכלה להשליך הטבעת אא"כ ע"י מלחמה ולכן אף אם לא נלחמה מנלן להחמיר בזה. שהרי אין זה דומה כלל וכלל לשתיקותא שבגמרא. ועוד יש טעם להקל כיון שבאמת השליכה אח"כ וכן איתא בהדיא בהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א בענין שתיקה דלאחר מתן מעות שלא השליכה הקדושין עד שאחד מן העדים אמר לה השליכי כי לקדושין נתנו לך ואז השליכה. וכ' רא"ם דהוכיח סופה על תחלתה שהשליכתה. ואמרו פ"ב דחולין (דל"ט ב') ופי"נ (דקל"ו) דכ"ע מודו היכא דאיכא למיתלי השתיקה באתמלא מוכחת הוכיח סופה על תחלתה אמרינן עכ"ל. ובנ"ד ודאי אמתלא מוכחת שלא השליכה רק מפני שאחז ידה ותומ"י שהניח ידה השליכה ואף אם המעשה היה שמה ששחקו עלי' היה אחר שהניח ידה ואז אח"כ השליכה הרי נדון דהרא"ם הוא ג"כ כה"ג ועכ"ז מיקל כה"ג כיון דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת והיינו משום שיש לומר שלא השליכה תחלה מפני שלא סברה שיהיה בזה חשש קידושין כיון דהאמירה היה לאחר מתן מעות ולכן כשאמר לה השליכי כי לקדושין נתנו לך השליכה. ולכן אף שההשלכה היה אחר כ"ד טובא מהני להוציא מחששא דשתיקה שלאחר מתן מעות. וה"נ בנ"ד יש לומר שלא סברה שיהיה זה ענין כ"כ וגם יש לומר שלא השליכה מפני שאם יאבד לא יתן החצי רו"כ שהבטיח ליתן לה או שרצה לעכב הטבעת עבור החצי רו"כ ותיכף שאמרו לה שיש בזה חשש קדושין מיד השליכה א"כ יש כאן אמתלא על השתיקה ומהני ההשלכה להוציא מידי ספק כו' כמ"ש הרא"ם. ומיהו בנד"ז איכא עוד טעמא עפמ"ש בגיטין דס"ו אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט וכ"פ הפוסקים וכ' הרא"ם הטעם דהכא שאני דאמר כתבו כדאיתא בחולין דל"ט ע"ב ושם פרש"י דכיון דאמר כתבו איכא קצת הוכחה בתחלה כו' ע"ש. נשמע מזה ראיה לרבנן דרשב"ג דלא אמרי הוכיח סופו על תחלתו מ"מ כשיש הוכחה תחלה וסוף מודו דמהני. ובנד"ז מלבד הוכחה דסוף מה שהשליכה. איכא הוכחות עצומות גם בתחלה שאין רצונה בשום אופן להיות אשתו. דאל"כ למה אחז ידה מתחלת נתינת הטבעת עד גמר אמירת אתם עדים. וגם הודה להמ"ץ שאחז ידה בחזקה. וכ"ש לפי מה שפירש דבריו אחד מהעדים במאהליב שהיא משכה וניתקה את ידה ממנו לאחור אך שתקף באצבעה בחוזק. וא"כ אין לך הוכחה דתחלה גדולה מזו שאין רצונה בקדושין. גם עוד הוכחה ממ"ש א' מהעדים בראהטשוב ג"כ שאשת בעל האכסני' ישבה אצלה במתכוין וסמכה עלי' כדי שלא תוכל לברוח כו' א"כ נראה ודאי שלא היה רצונה ע"ז כלל:

ועתה אבוא על סדר דברי כת"ר מ"ש וגם הא חזינא דאיכפת ואיכפת לה ודחקה להוציא ידה מתחת ידו מתחלה ואעפ"כ אחר שגבר עליה ונתן הטבעת באצבעה שתקה ולא צווחה הודאה גמורה היא עכ"ל. והנה אם כוונתו לומר דשתיקה זו גריעא משאר שתיקה דלאחר מתן מעות. משום דאע"ג דאין כאן משום דין בשעת מתן מעות כיון שדחקה להוציא ידה מתחת ידו אלא שגבר עליה ונמצא היה הנתינה בע"כ עכ"ז בשתיקותא דאח"כ חיישינן טפי דהודאה היא דנראה דאע"ג דתחלתה באונס סופה ברצון. איני מוצא לזה שום טעם דאדרבה מסברא יש לומר להיפוך דבשאר שתיקותא דלאחר מתן מעות י"ל דשייך טפי החששא דרב הונא דאי איתא דלא ניחא לה תשדינהו אבל הכא יש לומר דסברה הא קא חזו כולי דמשכה ידה ממנו בתחלה ושניתן לה בעל כרחה כו' לכן יש לומר דסברה דתו א"צ לעשות מעשה עוד משא"כ התם. וראיה לזה ממ"ש הטור אה"ע סי' למ"ד בשם התו' גבי תנהו על הסלע ואפי' זרק לתוך חיקה בשתיקה כיון שגלתה דעתה שאין רצונה להתקדש יכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם בפ"ק דקדושין סי' י"ב וגם מהגמ"ר יש ראיה דעכ"פ לא גרע משאר שתיקה כמשמעות הח"מ והב"ש סי' מ"ג בהגהה. ואם כוונתו דיש להחמיר בזה כמו בשתיקה דלאחר מתן מעות כבר נתבאר מה שיש לצדד בזה דל"ד לשתיקה דלאחר מתן מעות שבגמרא. ומ"ש ואין לומר דמש"ה שתקה דסברה הא קא חזו העדים דלא בעינא דכיון דאח"כ צוחה היינו בעיין דפ"ק דמציעא תקפה אחד כו'. במחכ"ת אין הנדון דומה לראיה. הנה כ' הריטב"א בחי' שם וז"ל כ' הרמב"ן ז"ל דמדקאמר תקפה אחד בפנינו כו' פשיטא לן דכל אחד שתוקף לחבירו מה שבידו דאי אישתיק לאו הודאה הוא אלא הכא דמעיקרא תרווייהו תפסי בה וכל אחד אומר כולה שלי והשתא תקפה מיניה ואישתיק בה מספקא לן אי הויא הודאה או לאו עכ"ל והובא ג"כ בתומים סי' קל"ח סק"ה. וכ"כ ג"כ בחי' הר"ן כיון דודאי טלית זו מתחילה בספק היתה עומדת כו' אף בספק הודאה סגי לה אבל אלו היינו תופסים אותה בתחילה כאלו היא של שניהם בודאי הדבר ברור שאין זו מעמידתה בחזקת התופסה עכ"ל. וגדולה מזו דקדק בקצה"ח סי' קל"ח סק"ג דאפי' בדתפסי תרווייהו לא מהני תקיפה אחר שנשבעו דאז כבר זכה בחציו תו לא אמרינן אודויי אודי ליה ואפילו שתיק מתחילה ועד סוף לא אמרינן שתיקה כהודאה. נשמע דלא מספקינן דשתק ולבסוף צווח שמא הויא הודאה אא"כ הוא בענין כשגם מבלעדי שתיקה היה לנו ספק גמור שמא הוא של זה שתקף כו' משא"כ כשהיא בחזקת א' מהם וכמו בנסכא דר' אבא. משמע דאין השתיקה שום ספק כמ"ש הקצה"ח וכ"מ מהרמב"ן (ולהר"ן יש לומר דהוי ספק רק דאין מוציאין מחזקתו. ויש לומר דגם הר"ן לא ס"ל דהוי ספק רק בדתפסי תרווייהו ועי' בפנ"י שם ד"ו שהאריך ג"כ בזה ועולה כמ"ש הרמב"ן וכ"ד האו"ת סי' קל"ח כמש"ל). וא"כ בנ"ד דקודם השתיקה הרי היא פנויה גמורה ובחזקת עצמה היא א"כ אף את"ל דהאחיזה וההשלכה שאח"כ הוי כמו שתק ולבסוף צווח אין זה פועל שום ספק. ובאמת לפמ"ש בשם הרמב"ן דכשהוא בחזקת א' מהן אין השתיקה שום ספק א"כ הא דגבי קדושין מספקינן בשתיקה דלאחר מתן מעות צ"ל משום דשתיקה דהכא גריעא טפי דה"ל כמעשה דאוחזת הקדושין ואי לא ניחא לה תשדינהו ולא דמי לשתיקה דגבי נסכא דר' אבא. ולפ"ז בנ"ד דהאחיזה היא מפני שאחז ידה ולא הניחה להשליך א"כ ה"ל כשאר שתיקותא דלאו כלום היא וכ"ש שהשליכה אח"כ. ומ"מ כ"ז לפלפולא אבל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ח"ו בשגם שיש לפקפק בענין הספיקות אם לקרותן ספק ממש כו'. ע"כ נראה לצדד. כי הנה מאחר שלפי גב"ע דמאהליב אין חשש קדושין. א"כ אף אם לפי גב"ע דראהטשוב הי' קדושין. אפ"ל דיש לדון ע"פ גב"ע דמאהליב מאחר שהן הן העדים עצמן (רק בעריל שטרעסינער לא חזר והגיד במאהליב והוא עד א'). והנה נד"ז יש לקרותו דין מרומה לא מיבעי לפמ"ש הב"ש סמ"ב סקי"ד דכשהאשה מכחשת נקרא דין מרומה אלא גם מתוך טענת המקדש מבואר כן שהודה שאחז ידה בחזקה וגם במאהליב הודה שהאמירה היה אחר גמר הנתינה וגם מצד העדים שהרי העידו במאהליב בסגנון אחר. ועי' בתשובת מהר"מ אלשיך סי' מ'. ובדין מרומה איתא בתשובת מהר"ר בצלאל אשכנזי סי' ה' דרוב הפוסקים סוברים דבעי' דו"ח כדיני נפשות ממש וא"כ אם לא עשו דו"ח עדותן בטילה. מיהו אף בד"נ באומר אמש היה המעשה כו' ס"ל להרז"ה דא"צ לחקור בכמה בחודש ולהרמב"ם צ"ל כל השבע דו"ח וכ' בחי' הר"ן פ' היו בודקין שכ"מ פשטא דגמרא בסנהדרין שם ד"מ ע"ב לדבריכם כו' אלא אע"ג כו' יעו"ש ומשמע שם דה"ה בדין מרומה דדיני ממונות להאומרים דצריך דו"ח כד"נ א"כ אף באומר אמש היה המעשה צריך לחקור כל השבע דו"ח ואפי' לדעת הריב"ש שבב"י בח"מ סי' למ"ד מחודש א' דבד"מ אפי' בדין מרומה לא בעי דו"ח כד"נ ממש כו'. מ"מ יש לומר דמ"מ כל שלא נעשה דו"ח יכולים לחזור בהן כמ"ש בסי' רס"ו סד"ה אבל מה וז"ל ואע"פ שאם לא עשו דו"ח אין עדותן בטילה אבל מ"מ כיון שצריך דו"ח וכו' לא נגמרה והיה יכול וידאל דבורייאן לחזור בו עכ"ל. וצ"ע דמהר"ר בצלאל לא הבין כן בריב"ש (ועי' לקמן). והנה בנ"ד לא עשו הדו"ח לא בכמה בחודש כו' (ואף גם בחקירת המקום יש לומר דצריך לחקור באיזו חדר שבבית ולא סגי בשאמרו סתם בביתו של בעריל שטרעסינער דמאי שנא מחקירות דזמן דלא סגי באיזו יום כ"א גם באיזו שעה כו' וצ"ע אם לא שביתו הוא רק חדר א' לבד וא"כ אף להרז"ה יש לצדד). ולכן יש לומר שהגדתן שחזרו והגידו במאהליב קיימת. אלא שצ"ע דבמאהליב ג"כ לא עשו שבע חקירות ומ"מ נראה דאינו מעכב החזרה. מיהו יש לומר דכוונת הריב"ש היינו שכשלא עשו הדו"ח הצריכים לכתחילה בדין מרומה דד"מ אזי לא נגמרה ויכולים לחזור בהן. אבל אם לא שאלו בכמה בחודש אינו יכול לחזור בו כיון שזה לא היה צריך אפי' לכתחילה לחקור בדין מרומה דד"מ בנד"ז שאמרו אמש היה המעשה כו' אך מ"מ להרמב"ם דמשוה דין מרומה לד"נ יש לומר דיכולים לחזור בהן וכ' מהר"ר בצלאל ששיטת הרמב"ם עיקר אלא שבערוה החמורה יש לחוש להריב"ש. אמנם בנדון זה יש עוד לצדד גם להריב"ש והר"ן עפמ"ש בתשובת מ"ב סי' ק"ע שאפי' בד"מ שא"צ דו"ח כל זמן שלא נגמרה העדות וצריכין אנו עוד לדברי העד יכול לחזור בו כו' עכ"ל. ובנ"ד הרי בגב"ע דראהטשוב ונתן את הטבעת כו' ואמר כו' אינו מבואר הפי' אם האמירה היה אחר גמר הנתינה שאז יש לומר שאין כאן קדושין או אם האמירה היה בשעת הנתינה. גם בענין ואחז ידה לא ביארו אם היא משכה ידה לאחור כמ"ש במאהליב. או לא. ויש בכ"ז נפ"מ גדולה. ולכן יש לומר דזה נקרא לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן אף אם לא היה דין מרומה. וכ"ש בהצטרף הנך תרתי דהיינו בדין מרומה יש לומר דלכ"ע זה נקרא שלא נגמרה העדות דלכ"ע זהו עיקר הדו"ח שצריך בדין מרומה כההיא דר' טרפון שלהי יבמות כו' כמ"ש הריב"ש והר"ן. ובמאהליב הרי עשו דו"ח זו. ובס' שער המשפט סי' כ"ט הניח בצ"ע ד' הריב"ש והמ"ג. גם ראיתי במהריב"ל ח"ג ססי' כ"ה הביא בשם הרשב"א דס"ל אף בד"מ שלא עשו דו"ח א"י לחזור בהן מ"מ אין כן דעת רוב הפוסקים כנ"ל. גם נ"ד דאיכא תרתי ד"מ ולא נגמרה העדות כו' יש לומר דגם הרשב"א מודה. אמנם כ"ז לפי ההנחה שהעדים שבמאהליב הן שנים מהשלשה עדים דראהטשוב שא"כ נשאר רק עד א' על קדושין ר' דוב שטרעסינער בעל האכסניא שלהם. והנה העדים דמאהליב שהן ניסן במ' מאיר ואליעזר בר"ד. ובמכתב המ"ץ דראהטשוב לא נתבאר עדיין שהן הן בודאי העדים שהעידו בראהטשוב. אך כמדומה שזה יכול להתברר ע"י הגב"ע שהניח בבית הרב ר' הילל מפארעץ או ע"י הדיינים דראהטשוב ובעל האכסניא ר' דוב שטר עס ינער. אבל אין לומר שאף אם לא יבררו מ"מ ה"ל העדים דמאהליב שנים אומרים לא נתקדשה וה"ל ג"כ צד גדול לצרפו להיתר הראשון. דהא ליתא שהעד אליעזר בר"ד אינו רק כאומר לא ראיתי שנתקדשה. ולא ראיתי אינו ראיה. משא"כ כשהוא ג"כ מהשלשה עדים דראהטשוב הרי נשאר רק עד אחד כו' כנ"ל:

עוד בענין הנ"ל מה שנתעורר אצלי עוד קצת ספק בנדון הקדושין. מפני שלא חקרתי עוד בהתשוב' נידון אשר היו עוד עדים במעמד ההוא. וא"כ יש לחוש שצריך לשמוע מה בפיהם כלשון רשב"ם בב"ב דף קל"ה ע"א. ובב"י ססי' מ"ב בשם הרשב"ץ איתא ואפי' אביי ורבא וכו'. דמשמע שם בפשיטות דהלכה כאביי ורבא בקדושין די"ב. והגם דשם הקול שהעדים יודעים שיש לו אחים או שהי' שוה פרוטה משא"כ הכא. אך נגד זה כאן ידעינן ודאי שיש עדים. וגם לדברי עד א' (ר"ב בעל אכסניא) נשאר חשש קדושין. שהרי לא חזר והעיד בע"א וכ"ש אם נתפוס כגב"ע דראהטשוב. א"כ שמא יאמרו כמוהו. ואולי יש לצדד מפני שאף לדברי הגב"ע דראהטשוב יש מקום להקל קצת כו' כמ"ש בהתשובה. ובדעתי לכתוב למוהרר"א הנ"ל להאמי' לעוררו לעיין בספק זה. וימחול כת"ר להודיעני דעתו עד יום א' הבע"ל. נא בזה: