ד

אמנם יש לחוש מצד שמחמת שהטעוהו אמר כן דהיינו מפני שבדעתו היה שנתקיים התנאי. לכן אמר שמבטל כל דיבורי' שגורמים פיסול לגט. אבל אם לא היו מטעים אותו והיו מודיעים לו האמת שלא קיבלו הצעטיל י"ל שהיה מעכב נתינת הגט. ואם כן כיון דמפני שהטעוהו אמר כן. לכן אין הביטול כלום. ואע"פ שאין ראיה לזה ממשנה דתרומות הנ"ל דהתם טעה בדבורו ממש שלא נתכוין כלל להוציא בפיו מה שהוציא. משא"כ הכא שלא טעה בדבורו ונתכוין להוציא בשפתיו מה שהוציא. ואע"פ שלא נתכוין להוציא כן רק מחמת שהטעוהו. מ"מ לא הוי ממש כמשנה דתרומות הנ"ל שלא נתכוין כלל להוציא כן וטעה בדיבורו. אלא דאעפ"כ יש להביא ראיות ממקומות אחרים דגם טעות כה"ג שנתכוין להוציא בשפתיו מה שהוציא אלא שהוא מחמת שהיה בטעות הוא גם כן מבטל מה שהוציא בשפתיו. והוא כמ"ש בי"ד סי' רכ"ח בב"י (ד"ה ואין פותחין אלא בדבר ההוה) בשם תשובה להרמב"ן סי' רע"ג וז"ל וא"ת כיון דטעמא דפותחין בנולד דשכיח היינו משום דהוי כנדר טעות א"כ לא הוה מצרכי לישאל לחכם עליו דהא חד מארבעה נדרים שהתירו חכמים הוא נדרי שגגות י"ל דכנדר טעות הוי אבל לא נדר טעות ממש עכ"ל מבואר דנדר שע"פ טעות ממש א"צ התרה כלל והרי נתבאר לעיל מדברי הרשב"א וריטב"א בקדושין (דף נ') דמדמו ענינים שבנדרים ושבועות לשא"ד דבעינן פיו ולבו שוין וא"כ כמו דנדרי שגגות מותרים כך ג"כ בגט כשידענו שאמר מה שאמר מחמת שהטעוהו דבריו בטלים. איברא דיש לחלק דלא כל טעות מבטל הנדר. דהא שנינו בנדרים (דף כ"ה ע"ב) נדרי שגגות אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה כו' (ובשעת הנדר היה סבור בודאי שלא אכל ולא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל ולא היה פיו ולבו שוין הלכך לא הוי נדר. פי' הרא"ש וכ"כ לעיל בשם חה"ר בקדושין דף נ'). אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה (היינו נדרי שגגות דכיון שנודע לו שלא גנבה כיסו נמצא שלא היה נדר. הרא"ש). ראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים כו' וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין. וכתב הר"ן וז"ל משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדאיתא בגמר' ומותרין אפילו בלא שאלה קאמר כדאמרן בריש פרקין דכולהו ארבעה נדרים אין צריכין שאלה לחכם וטעמא דמילתא משום דכיון שאילו היה יודע שאביו או אחיו היה עמהן היה מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו. ומשום הכי בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוין אין זה טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם בטל הנדר מאיליו עכ"ל הר"ן. נמצא דלא אמרינן שע"י שהיה הנדר ע"י טעות בטל הנדר לגמרי אא"כ היה טעות בעיקר הנדר. שלא נתכוין להדיר אביו מעולם. וכן גבי אם אכלתי אם שתיתי. הרי דבריו מבוארים דנודר מפני שסובר בודאי שלא אכל ולא שתה. לכך ניכר דנדר שגגה הוא. אבל היכא שאין טעות בעיקר הנדר כגון גבי קונם אשתי נהנית לי. אין הנדר בטל אא"כ פי' שמדירה מפני שגנבה את כיסו כו' וכ"כ בב"י בי"ד סי' רל"ב. והט"ז שם סקי"ג כ' דאפילו יש טעות בעיקר הנדר אין הנדר בטל אא"כ מוכח לכל שזהו טעות כו' וע"ש בש"ע סעי' י' והט"ז שם חלק. וצ"ע בהנהו דבמשנה ס"פ קונם יין. גבי קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח דמשום אומדנא אנו מפרשים דעד הפסח קאמר אע"ג דמשמעות לשונו דעד שיצא הפסח קאמר. ואמת הרמב"ן שם כתב דלא קיי"ל כר' יהודה ולא כר' יוסי בנו דאין הולכין בתר אומדנא אלא באומדנא דמוכח כההיא דפרק ז' היה טעון צמר והזיע כו' והר"ן שם כתב בשם הרא"ה דקיי"ל כוותייהו מיהו אפילו להרא"ה יש לחלק דהתם אין מבטלין הנדר לגמרי כ"א שמפרשים בו פירוש ע"י האומדנא. אבל לעשותו נדר טעות לגמרי י"ל דהרא"ה נמי מודה דאין עושין אותו נדר טעות אא"כ פי' דמש"ה נדר כההיא דגנבה את כיסי כו' מיהו באומדנא דמוכח י"ל דה"ל כאילו פירש:

(אך יש לחוש מצד שמחמת שהטעוהו אמר כן ואע"ג דל"ד למשנה דתרומות שלא טעה בשעה שמדבר כי נתכוין לדבר כן אך מ"מ כיון שהוא מחמת טעות י"ל דדומה לנדרי שגגות. אלא דהר"ן כתב דנדרי שגגות היינו כשיש טעות בעיקר הנדר שלא נתכוין לידור כלל או שנתכוין לידור אלא שפי' בשעת הנדר שנודר מפני דבר פלוני ונמצא שהדבר שקר. מ"מ י"ל באומדנא דמוכח ג"כ הוה נדר טעות):