ב

אך צ"ע ממ"ש בחה"ר פ"ב דקדושין דף נ' בד"ה ואסיקנא כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין כו' הוי דברים. ובנ"ד אם רצתה ג"כ אין זה לבטל שום דבר רק לקיים הקדושין שנתרצית עליהם תחלה ע"י קבלת הציפתא ולחילוקו של הפנ"י א"ש דדוקא בנזיר ותרומה מהני כה"ג דלא בעינן עדים משא"כ הכא בקדושין מ"מ ליכא עדים. ולדרכי ג"כ יתכן דדוקא בנזיר ותרומה שהוא דבר שבינו לבינו מהני דברים שבלב משא"כ בקדושין ומקח וממכר לא מהני כלל הדברים שבלב אפי' לקיים דבר דבשביל שיש בלב המקנה להקנות אינו נקנה לחבירו עד שיאמר בפי' כו' וכעין זה חילק בריב"ש בתשו' סי' קצ"ה הובא בי"ד סי' רי"ח בין נדרים שבינו לבין עצמו דאזלי' בתר כוונת הנודר ובין נשבע לחבירו דלא אזלי' בתר הדברים שבלב. ואע"ג דשם ר"ל דבנשבע לחבירו לא מהני הדברים שבלב לבטל מ"מ כיון דע"כ הוכרחנו לחלק דלגבי בינו לבין עצמו מהני ג"כ לבטל ממילא שיש לחלק כן ואפי' בענין לקיים דבר כו' וע"ש בהריב"ש (סד"ה ועוד שאף אם) שנסתייע בחילוקו זה מהרמב"ן פי"נ ופסקו כן בשו"ע י"ד סי' רי"ח. ובעיקר הוכחת הרשב"א לא הבינותי דמה שהביא מתרומה צ"ע דבהדיא מבואר בגמ' לחלק ביניהן בזה בקדושין (דף מ"א ע"ב) בין תרומה וקדשים לקדושין וגרושין כמש"ש מה להנך שכן ישנם במחשבה. וא"כ איך נלמוד אם דברים שבלב מהני בתרומה שכמ"כ מהני בקדושין כיון דבהדיא מבואר בגמ' לחלק ביניהן בזה ממש. ומ"ש דא"כ איך אתי למיפשט מיקריב אותו ר"ל מה ענין קרבנות דמהני בהו דברים שבלב לקדושין צע"ג דאדרבה א"כ הראי' כפולה ומכופלת כיון דאפי' בקדשי' דמהני מח' לבד כשאין אומר בפיו להפך אפ"ה כשאומר בפיו להיפוך בטלים הדברים שבלב א"כ כ"ש בקדושין דלא אזלי' בהו בתר דברים שבלב לבד שאין מועילים כשאומר בפיו להיפך. וצ"ל דכוונתו רק להביא ראי' שהסוגי' מדברת בכה"ג שאמרי פיו מורים להיפך. אמנם מ"מ מה דמשמע מיני' לכאורה דכשאין אמרי פיו להיפך אזלי' בתר דברים שבלב לבד ונסתייע בזה מתרומה אינו מובן שזהו נגד הגמ' הנ"ל דמשמע דתרומה וקדשים לחוד ישנן במח' ולא קדושין וגירושין ובפ"ג דשבועות (דכ"ו ע"ב) מבואר בהדיא דאפי' שבועה לא גמרינן מתרומה וקדשים. ואהא דנזירות צ"ל דשאני דהוי יד המוכיח וגם דבר שבינו לבין עצמו משא"כ דבר שבינו ובין חבירו כ"ש דבר שבינו לחבירו כקדושין וגירושין ומקח וממכר שצריך עדים. ועיין בחה"ר עצמו גבי מה לתרומה שכן ישנן במח' כו'. ועוי"ל דודאי דברים שבלב דקאמר הרשב"א דהוי דברים כשאין אומר בפיו לנגד היינו דוקא כשיש הוכחה גמורה דלזה נתכוין כאהא דנזירות וכמש"ש בחה"ר בפי' בד"ה בעידנא דזבין דאם לא אמר כן קודם המכר אפי' דברים שבלב לא הוי כו' ע"ש. וצ"ע בשדיך לשיטתו והכא בציפתא הוי כשדיך אבל להריב"ש סי' קצ"ה הנז' לעיל אתי שפיר דמ"מ הוי דברים שבלב ולא מהני כלל בקדושין. אבל צ"ע בתשו' מהר"מ שבמיי' ה' אישות סי' ד' והביא דבריו הרמ"א בש"ע סי' כ"ז ס"ג בהג"ה ואפי' נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והוא והיא אומרים שכוונו לשם קדושין הוו קדושין. אך עיין בט"ז סי' כ"ז סק"ו במה שהשיג ג"כ באמת על מ"ש רמ"א שם סעיף ג' בהג"ה ואפילו נתן לה בשתיקה כו' ואף על דברי תשו' מהר"מ הנ"ל דהא דברים שבלב אינן דברים. ועיין מזה ג"כ בחמ"ח שם סק"ט ובב"ש שם סקי"ב. והנה הרשב"א עצמו דף י"ג גבי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כ' ואפי' מודה דלשם קדושין נתכוונה אינה מקודשת עכ"ל. הרי כיון דיכולה לומר כו' ואין כאן מעשה המוכיח שרצונה להתקדש ולכן אין הקדושין כלום ולהכי אף שאומרת שלשם קדושין נתכוונה אינו כלום דה"ל דברים שבלב ואינן דברים:

קיצור. יש להקשות ממ"ש הרשב"א פ"ב דף נ' דדברים שבלב הוי דברים כשאין סותרים אמרי פיו. וא"כ ה"נ אם בלבה היתה להתקדש מאחר שקיבלה הציפתא תחלה להתקדש לו אמאי לא יהיו קדושין. ועפ"י דברי הריב"ש סי' קצ"ה יש לחלק דבדבר שבינו לחבירו לא אזלינן בתר הוכחה כ"ש בקדושין דבעינן עדות ממש: