ה

אך מה שיש לחוש הוא משום דממ"ש רומע"ל מחמת שלא היה שפוי בדעתו משמע שראו שאין דעתו מיושבת. א"כ כיון שידוע שלא היה דעתו מיושבת בשעה שצוה לכתוב הגט דבכה"ג בגט פקח ופקחת אין בדבריו כלום כמבואר בב"י סי' קכ"א סד"ה ובעל העיטור. וז"ל והיכא שנתברר לנו שהיה מטורף בשעת הציווי כו' בטל הוא לכ"ע עכ"ל וכ"כ הב"ש שם רס"י קכ"א והפר"ח שם סק"ט והג"פ ס"ק י"ז ותחלת ס"ק ט"ו אף שבתוס' פרק מש"א (ד"ע ע"ב) סד"ה התם. כתבו. ופעמים ששכ"מ אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי עכ"ל משמע בפירוש אף כשאינו בדעתו יש ספק אם חשוב שוטה או אינו חשוב שוטה כלל. וטעם הספק היינו כמ"ש הרא"ש או שמא אפי' לר' יוחנן כישן דמי משום דלא מחוסר מעשה דרגיל שתתיישב דעתו ממילא כו'. ועיין מענין תונבא הוא דנקיט ליה בגמ' פב"ת דיומא (דף פ"ג ע"א) ופרש"י תונבא שטות. אשטורדישין מחמת חוליו עכ"ל. והט"ז בא"ח ה' יוה"כ סי' תרי"ח סק"ב פי' שהוא מטורף. וצ"ע דא"כ מהו זה שכ' התוס' כאן או שמא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה. דכוונתם לומר דלכן אין דינו כשוטה. והרי אדרבה ענין תונבא הוא שטות וטירוף. אך ראיתי במתורגמן ערך תנב הביא מ"ש בת"י באיוב סי' (ל"ג כ') ע"פ וזהמתו חייתו לחם. ומתונבא דנקיט ליה מרחיקא נפשיה מזונא. והמ"צ פי' וזהמתו ענין מיאוס ותיעוב ובדרז"ל חולין דף ק"ה מעבירין הזוהמא ר"ל המיאוס והלכלוך. וכן פרש"י וזהמתו חייתו לחם ממאסתו נפשו וחייתו של חולה כל מאכל. א"כ לפ"ז גם עד"ז מ"ש הת"י ומתונבא דנקיט ליה מרחיקא נפשיה מזונא. אין תונבא פי' שנטרפה דעתו כ"א שכל אוכל תתעב נפשו ולכן אומר החולה שאין צריך לאכול. ובערוך ערך תנב כ' תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה. פי' כעין טרידות דעת בעלמא. והביא הת"י הנ"ל והש"ס דפרק יוהכ"פ הנ"ל וממס' נדה פרק בנות כותים (דף ל"ז ע"ב) והא תונבא בעלמא הוא דנקיט לה. ורש"י שם פי' תונבא אשטורדישון שאינה מרגשת בצערה מחמת שעמומית החולי עכ"ל. ושעמום בכתובות פרק אע"פ (דף נ"ט ע"ב) במשנה שהבטלה מביאה לידי שעמום פרש"י שעמום שגעון. והרמב"ם בפי' המשנה שם כ' ופי' שעמום בהלה. תרגום ובתמהון לבב ובשעמומית לבא עכ"ל. והוא בפ' כי תבא (כ"ח כ"ח) ושם פרש"י אוטם הלב אשטירדישון בלע"ז והיינו כמו שפרש"י בפ"ת דיומא (דף פ"ג ע"א) תונבא אשטורדישון בלע"ז כנ"ל הרי לפרש"י ג"כ תונבא זהו ענין תמהון לבב. וכן פי' הרע"ו בפי' המשנה. ובערוך ערך שעמום כ' וז"ל בפרק אע"פ שהבטלה מביאה לידי שעמום. ואת המהומה תרגום ירושלמי וית שעמומיתא. ובתמהון לבב ובשעמומית לבא עכ"ל. נשמע דלפי' הערוך והרמב"ם תונבא אינו ענין מטורף ממש שיהיה דינו כשוטה אלא ענינו רק טרדת הדעת בעלמא. ולפ"ז אתי שפיר מ"ש התוס' ומספקא אי חשבינן לי' כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה. ור"ל דאינו שוטה כלל כ"א שיש לו טרדת הדעת. ומ"ש הרא"ש דרגיל שתתיישב דעתו ממילא היינו נמי מה"ט כיון דאינו בלבול המוח ממש כמו בשוטה רק טרדת הדעת רגיל הוא שיתיישב דעתו ממילא. וא"כ כיון שזהו ספק היה מקום להקל בגט חרשת בצירוף תרי טעמא. הא' דה"ל ספק דרבנן. דקדושי חרשת קיי"ל שהם רק דרבנן ואף שי"ל כיון בחזקת אשת איש עומדת א"כ גם בדרבנן אזלינן בספיקו להחמיר כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס סעיף כ' ואף שהמנחת יעקב שם חולק על הש"ך באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא י"ל קדושי חרשת חשוב כמו יש לו עיקר בדאורייתא כיון שר' אליעזר מחמיר יותר ועיין תוספות בשבת ר"פ מי שהחשיך אך זהו אם היה הספק באיסור אשת איש שפיר יש להחמיר מטעם חזקה ומשום דחומרא דאשת איש שאני. אבל בנד"ז שמת בעלה אחר הגט והחשש משום איסור זקוקה ליבם דהוה הדרבנן באיסור לאו וגם אין שייך איסור אשת איש ממש וגם ע"י הגט אתרעי החזקה דאיסור יבום דהרי ממ"נ אסורה ליבום מצד הגט שפיר י"ל דמשום עיגון אזלינן בספק דרבנן זה להקל מה גם בצירוף טעם הב' משום דחרשת גמורה י"ל אינה בת דעת יותר מספק שוטה. כיון אדרבה בכל מקום חרשת חשיבא כמו שוטה. מיהו נ' מלשון הפוסקים שהביאו דברי ר"י היינו סה"ת וסמ"ג עשין נ' ושא"פ דהספק הוא רק אם צוה לכתוב בעודו שפוי ואח"כ בשעת כתיבה אינו בדעתו אז הספק שמא אע"ג דאינו בדעתו כלל שמא הגט כשר. אבל אם בשעה שצוה לכתוב הגט לא היה בדעתו משמע דאין ספק דהגט אינו כלום. שהרי כן מבואר בסה"ת סי' ק"ל וז"ל מכאן אומר רבינו יצחק בר"ש שהכותב גט לשכיב מרע יזהר שלא יתקלקל בחליו בשעת כתיבה דפעמים שאינו בדעתו והוי כמו מטורף ואינו יודע מה מדבר. ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם לא סמיה בידן והוי פעמים שוטה ופעמים חלים עכ"ל הרי מבואר דדברי ר"י הם אמורים על שעת כתיבה. וכן הביא דבריו הסמ"ג והגמי"י פ"ב מה"ג בהלכה י"ו ס"ק צ'. וכ"כ באגודה פמש"א סי' קכ"ו אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה כו'. משמע מכ"ז היכא דבשעת הציווי לא היה בדעתו ע"ד הנ"ל א"צ חקירה דהגט אינו כלום ומזה לא היה ר"י צריך לדבר כלל. וכ"כ הב"י סי' קכ"א סד"ה ובעל העיטור. והיכא שנתברר לנו שהיה מטורף בשעת ציווי כו' בטל הוא לכ"ע עכ"ל וכ"כ הב"ש ס"ק א'. והפר"ח סק"ט. והג"פ ס"ק י"ז ותחלת ס"ק ט"ו וכמש"ל. וצריך להבין מאחר שמדברי ר"י מובן היטב דאף כשהשכ"מ אינו בדעתו אינו ודאי שוטה כ"א ספק משום דשמא תונבא בעלמא דנקטא לי' וכישן דמי. וכן מבואר בהדיא ג"כ בדברי הר"ן דרבינו יצחק מחשיב זה לספק משום דשמא תונבא כו'. וכמו שנת' לעיל דתונבא הוא ענין טרדת דעת בעלמא. וכענין מרה שחורה עמוקה. וא"כ הוא לענין גט חשוב כפקח. וע' תשוב' בית אפרים חאה"ע סס"י פ"ט. וא"כ ראוי לומר דה"ל ספק ולא ודאי אינו גט. ולכאורה י"ל הטעם משום דהתוספות סיימו תונבא בעלמא נקיט ליה וכישן דמי. ור"ל כמו דס"ל לריש לקיש גבי קורדייקוס ואע"ג דשם פליג ר' יוחנן עליה היינו משום דישן לא מחוסר מעשה. וקורדייקוס מחוסר מעשה. ולכן גבי שכ"מ ס"ל לר"י די"ל ג"כ דחשוב אין מחוסר מעשה. כיון דזהו רק תונבא. ועוד דרגיל שיתיישב דעתו ממילא. וכיון דעכ"פ הטעם רק משום דה"ל כישן דאינו מחוסר מעשה. זה מספיק על שעת כתיבה ונתינה שאז כשר בישן. והיינו כשצוה בעודו ער. אזי אף אם בשעת כתיו"נ הוא ישן כשר. לכן גם שכ"מ כשאינו בדעתו בשעת כתיבה ונתינה אם נאמר שזהו רק תונבא ולכן כישן דמי הגט כשר. אבל אם בשעה שצוה לכתוב הגט לא היה בדעתו משמע דאין ספק דהגט בטל דלו יהא כישן הרי אם בשעת שינה דיבר מתוך השינה לכתוב גט אינו כלום. ולכן ה"נ כיון דמחמת התונבא הוא כישן דמי אין ציוויו כלום. והטעם שנחשב כישן אף שהוא ער ואינו ישן. צ"ל משום כיון ענין התונבא היינו טרדת הדעת ביותר בעניני המחלה וענין מהומה ושעמום. ע"כ י"ל דאינו מרגיש כלל במה שמדבר בענינים אחרים. וה"ל כמו שאומר מתוך השינה כתבו ותנו גט לאשתי דה"נ מאחר שדעתו טרוד לגמרי בענין אחר עמוק. אף שאינו שוטה כלל. עכ"ז מרוב טרדתו אמרינן דזה שמצוה לכתוב גט זהו כמדבר מתוך השינה ר"ל שאין דבור זה בדעת והשכל. כ"א בלי הרגשה ודעת:

קיצור אך מה שיש לחוש הוא כיון שגם בשעת הציווי לא היה שפוי דבכה"ג בגט פקחת ס"ל להב"י והב"ש והפר"ח דהגט בטל. הגם כי בתוס' משמע דשכ"מ אף כשאינו בדעתו יש ספק אם הוא כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה ותונבא פי' בערוך כעין טרדות דעת בעלמא ואם היה זה ספק יש להקל בגט חרשת. אך מהסה"ת וסמ"ג ושא"פ משמע דהספק רק אם הוא כן בשעת כתיו"נ אבל אם הוא כן בשעת הציווי הגט בטל. והטעם י"ל דאף אם הוא תונבא עכ"ז י"ל דכישן דמי. ובשעת כתיו"נ לא איכפת לן מה שהוא ישן. אבל אם בעת הציווי הוא ישן ומדבר מתוך שינה לכתוב גט לאו כלום הוא: