א

סימן רנו

(חולין דף נ') אביי ורבא דאמרי תרווייהו מקיפין בקנה (אם נמצאת פסוקה או קדורה כאיסר) וכ' הרשב"א (הובא בב"י סי' ל"ד וברמ"א שם סעי' ט' להלכה) הא דאמרי' מקיפין בקנה נראה שהוא במקום שא"א שנגע בו בסכין בשעת שחיטה שאפי' מותחין הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור. א"נ יש היכר בדבר שלא נעשה בסכין. אלא בחתך עץ או קנה. שאל"כ הא תלינן בסכין דדילמא בשני מקומות אשתחיט דכשירה בלא הקפה א"נ בנקדרה עכ"ל ור"ל בנקדרה מראין הדברים שלא נעשה ע"י שחיטה בב' מקומות. והש"ך שם סקט"ו משמע לי' מהרמ"א שם דגם בחסרה תלינן בסכין. והוקשה לי' ממ"ש הרמ"א בסי' כ"ד סעי' י"ט במצא טבעת הגרגרת על הסכין דטריפה. ותי' דהכא מיירי שיש הוכחה שנעשה ע"י הסכין. עוד תי' דהכא מיירי כשמותחין הקנה מתרמי החסרון כנגד חתך העור. ותי' זה צ"ע חדא דהרשב"א כ' בנקדרה לא תלינן בסכין ועוד דא"כ צ"ל דההיא דסי' כ"ד מיירי שאפי' כשמותחי' הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור וא"כ א"א למתלי בשו"א שחתך בשני מקומות. ואיך פסק בשו"ע שם דכשירה. ומיהו זה אינו מוכרח דיש לומר דשם מיירי ג"כ כשמותחי' הקנה עכ"פ מתרמי כנגד חתך העור אלא דשם בנמצא טבעת ס"ל לרמ"א דמראין הדברים שע"י דחיקת הסכין ומתיחת הסי' נעקרה טבעת זו ואינו בא ע"י שחיטה בב' מקומות (וע' לקמן). אמנם בעיקר הדין לתלות בסכין ששחט בשני מקומות. צריך להבין. הא פסק בשו"ע דנקובת הושט נבילה וכמו"כ פסוקת הגרגרת. ולפ"ז יש לומר דהוי ספק בשחיטה. ובס' בשחיטה לא תלינן לקולא אפי' היכא שמסתבר לתלות יותר לקולא. כמו בנמצא הסכין פגום לאח"ש שאין תולין אלא בשיבר בו עצם דודאי פוגם. אבל לא בחתך במפרקת או אפי' שאר עצמות דרך הולכה והובאה. אעפ"י שיש לתלות בהם יותר מבעור שהם מצויים לפגום יותר. אפ"ה לא תלינן כיון שאינו ודאי פוגם. הו"ל מה שנמצא פגום ריעותא ומצטרפת לחזקת איסור דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ולא מהני חזקת הסכין לומר דהשתא הוא דאיפגם. וא"כ ה"נ אעפ"י שיש לומר העמד הסימני' בחזקת קיימים ושלימים קודם שחיטה כרוב בע"ח. לא מהני מפני חזקת איסור דבהמה. וי"ל דהכא כיון דאיכא למתלי' ששחט בשני מקומות ואין כאן ריעותא כלל. הו"ל ס"ס ספק שאין כאן עיקור או פסוקה כלל אלא שזהו השחיטה. ואת"ל שזהו עיקור או פסיקה דלמא השתא הוא דנעקרה או נפסקה. ואף להאומרים דהיכא דאתחזק איסורא לא אמרי ס"ס לקולא. הכא לא מיקרי אתחזק איסורא דכנגד חזקת איסור דבהמה יש לנו חזקת הסימנים שהיו שלימים וקיימים קודם שחיטה כרוב בע"ח (וחזקה אלימתא היא. דלולי החזקת איסור דבהמה היינו מכשירין לגמרי מטעם חזקה זו אפי' היכא דאיכא ריעותא כגון בנמצאת פגומה. והראי' דבנדה אמרי' כל הנשים דיין שעתן לחולין אף להלל. משום חזקת טהרה דאשה אע"ג דאיכא ריעותא דהרי דם לפניך). אלא דכיון דיש לנו נגד החזקת היתר גם חזקת איסור דבהמה לא הוי כ"א ס' ומצטרף ס' השני שמא אין כאן עיקור כלל למהוי ספק ספיקא. והנה הכו"פ סי' ק"י בבית הספק שלו החזיק דעת הסוברים דספק ספיקא מהני במקום חזקת איסור. מהא דהתיר ר"ת ספק דרוסה שנתערבה מטעם ספק ספיקא. וס' דרוסה גם הסימנים בכלל וא"כ ס' דרוסה הו"ל ס' ניקב ואין לך ספק בשחיטה יותר מזה יעו"ש. ולפי הנ"ל אין ראייתו ראי' דהא שם יש ג"כ חזקת היתר דהיינו בחזקת שלא נדרסו. ואוקי חזקה להדי חזקה ואין כאן חזקה כלל לא לאיסור ולא להיתר ולכך שפיר מהני ספק ספיקא. וצ"ל דס"ל להכו"פ כיון דבהחזקת היתר איכא ריעותא. דעל הארי. ומצטרף להדי חזקת איסור ומבטל חזקת ההיתר לגמרי והו"ל ספק במקום חזקת איסור לבד. ואפ"ה כשנתוסף עוד ס' הו"ל ס"ס לדעת ר"ת הנ"ל. ומיהו אין זה מוכרח דיש לומר כנ"ל דעכ"פ החזקת היתר מהני נגד החזקת איסור למחשב כאילו אין כאן חזקה כלל לא לאיסור ולא להיתר (ובס' חו"ד השיגו ויתבאר לקמן). אמנם בעיקר ראי' זו אני תמה. דאיה איפ' נאמר דדרוסה בסימנים הוי נבילה כמו נקובת הושט. ומקרא מלא דבר הכתוב ובשר בשדה טריפה דקאי על דרוסה דהוי טריפה ולא נבילה אפי' בנדרסה בסימני' (דמהאי קרא ילפינן לכל הטריפות). וכה"ג מצינו בשני וושטים או שני קנים או חליף דשני עורות דפרש"י דשניהם נטולי' ואין לך נקובה גדולה מזו. אפ"ה אינה נבילה אלא טריפה משום דרואין כאילו אינן לפי שעתידין לנקוב ולינטל כמבואר ברשב"א בית שני שער שלישי. וז"ל דאי חליף טריפה כלומר דכיון שנתחלפו בודאי מחמת קלקול הוא ועתידין הן לינקב ולהכי לא הוי אלא טריפה אע"ג דנקובת הושט הוי נבילה. וה"נ בדרוסה וכ"ש הוא. דטעמא דדרוסה לא שהארס שורף וסופה לינקב אלא הארס שורף וסופה למות כמ"ש התוס' רפא"ט ד"ה דרוסת הנץ יעו"ש אם לא שנאמר שכוונת הכו"פ דבס"ד יש ג"כ ספק נקב דשמא נקב הדורס בצפרניו וניקב הושט אמנם לא משמע כן כוונתו מיהו בריש נדה אמרי' דהריעותא הרי חסר לפניך מצטרפת לחזקת טומאה והוי ודאי טמא לשרוף תרומה וקדשים. ולא אמרי' אוקי חזקה דמקוה להדי חזקת טומאה. ויהא פלגא ופלגא. וי"ל דהכא כיון דיש לומר דאין כאן ריעותא כלל שנשחטה בשני מקומות שפיר יש לומר דהוי ספק ספיקא. ועיין בשו"ע אדמו"ר נ"ע סי' י"ח סק"ג שמבואר כן. ומשמע עוד שם ברסי' י"ח ובסי' כ"ד (ריש ע"ב גבי שמוטה לדעת הרשב"א) דמוקמי' החזקת היתר להדי חזקת איסור דבהמה אפי' היכא דאיכא ריעותא ברורה דהרי פגומה או שמוטה לפניך. וצ"ל כמ"ש המל"מ והפ"י בפ"ק דחולין לחלק בין טומאה לשאר איסורין. דבטומאה דוקא מצטרפת הריעותא דהרי חסר לפניך לחזקת טומאה למיהוי ודאי טומאה. אבל באיסורין מהני החזקת היתר אפי' היכא דאיכ' ריעותא ברורה למהוי פלגא ופלגא:

עוי"ל דהכא שיש לומר שנשחטה בשני מקומות ואין כאן ריעותא כלל. אלים חזקת החזקת היתר להעמיד הסימנים בחזקת שהם שלימים וקיימים כרוב בע"ח ולא מוקמי' להדה חזקת איסור דבהמה. דהרי השחיטה בטלה וסלקה את החזקת איסור. אלא שלפי שנולד ריעותא באנו לעוררה וא"י לעוררה. אלא היכא דאתיילד ריעותא ברורה כמו בנמצא הסכין פגום דאיכא ריעותא ברורה. או עכ"פ ריעותא כמו ישב קוץ בושט. לדידן דלא קיי"ל כעולא וחשבינן גם זה לריעותא. דעכ"פ הוחל מעשה הטורף. אבל בכה"ג דאיכא למימר דאין כאן ריעותא כלל שנשחטה בשני מקומות לכ"ע מוקמי' הסי' בחזקת קיים כרוב בע"ח. וכן הוא מבואר בשו"ע אדמו"ר סי' כ"ד סקמ"ו בביאור לדעת השו"ע דבכה"ג שיש לתלות שנשחטה בב' מקומות ואין כאן ריעותא כלל. לא מוקמינן חזקת איסור להדי חזקה דהתירא יעו"ש. והיינו מטעם הנ"ל (ולא משום ס"ס). והיש מטריפין דשם ס"ל דזה אינו בא ע"י שחיטה בב' מקומות אלא ע"י שנעקרה טבעת זו ע"י דחיקת הסכין ומתיחת הסי'. אלא שא"י מתי נעקרה אם אחר שחיטת רובו או בתחילת שחיטה. או באמצע שחיטה. אבל עכ"פ ע"י עיקור נעשה. וכיון דאיכא ריעותא דהרי עיקור טבעת א' לפניך ה"ז ס' בשחיטה ופסול. משא"כ כשנמצא הקנה פסוקה דיש לתלותו שנעשה ע"י שנשחטה בב' מקומות מוקמי' הסי' בחזקת קיים כמו ברוב בע"ח כיון דיש לומר שאין כאן ריעותא כלל:

ומעתה בנדון שאלתינו דאיכא ריעותא דהרי נקובה לפניך הוי ספק בשחיטה. ומיהו מאחר שחתכו הושט בסכין ע"פ כל ארכו יש לדמות זה לההיא דסי' קצ"ט סעי' י"א בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ שאם נתעסק באותו המין אחר טבילה תולין בו. והיינו כיון שנתעסק באותו המין ליכא ריעות' כלל (ואף שלא נתעסק אלא בידיו ונמצא אותו המין בשארי מקומות אפ"ה תלינן שהידים הביאו לשארי מקומות). והטעם הוא כיון דנתעסק באותו המין לא מיקרי ריעותא לעורר החזקת טומאה. וה"ט נמי בסכין ששיבר בו עצמות לאח"ש והכא נמי י"ל כיון שנתעסק בחתיכת הושט הו"ל כנתעסק באותו המין וליכא ריעותא כלל. אלא שבההיא דסי' קצ"ט יש מחמירי' וצ"ל דס"ל דהטעם הוא כששיבר בו עצמות דכשירה. היינו משום דסכין איתרעי. בהמה לא איתרעי משא"כ בנמצא בו דבר החוצץ דהריעותא בגוף הטמא. ולהכי אפי' בנתעסק באותו המין אין תולין בו. וא"כ בנדון שאלתינו דהריעותא בגוף הנשחט אין לתלות בסכין שחתך בו הושט לפי סברא זו. ומ"מ נראה לצדד להקל כיון שיש פוסקי' מגדולי הראשונים ר"ת והרא"ש פ"ק דחולין והתוס' (עיין שו"ע דרז"ל סי' כ"ו) דנקובת הושט לא הוי רק טריפה ולא נבילה ושחיטה מועלת להוציא מידי נבילה. וכיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה כדאי' בפ"ק דחולין. ואפי' לפסק השו"ע דנקובת הושט נבילה. מ"מ לפי שיטת הרשב"א דהא דאמרי' בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת היינו טעמא משום דעליך הראי' שנעשה בה מעשה המכשירה. וא"כ בנמצא נקב בושט וא"י מתי נעשה אי קודם שחיטה או אח"ש לא הוי כלל ספק בשחיטה. כיון שעשה בה ודאי מעשה המכשיר. ואתה מסתפק אם נעשה בה מעשה האוסרה אדרבה עליך הראי' דנעשה בה מעשה הפסול. ואוקי הסי' בחזקת קיים קודם שחיטה כרוב בע"ח. ול"ד לסכין דאם נפגם מתחילה לא נעשה מעשה המכשיר ועליך הראי' שנעשה המעשה שהוא השחיטה בהכשר. וכן בנמצא שמוטה וא"י מתי. דאע"ג דאיכא למימר עליך הראי' שנעשה מעשה השמוטה קודם שחיטה כיון דאיכא לאוקמי אחזקתם. מ"מ כיון שהיא שמוטה לפניך וא"י מתי איכא למימר נמי עליך הראי' שנעשי' אחר השחיטה. כיון דהספק בגוף מעשה המכשיר שהיא השחיטה. דאי נשמטה קודם בודאי לא נעשי' מעשה השחיטה בהכשר דאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה בהכשר מפני שהסימני' מתנדנדים וא"כ עליך הראי' שנעשה מעשה השחיטה בהכשר. ועיין בביאור רז"ל סי' כ"ד סקל"ה לשיטת הר"ן בשם הרמב"ן דשמוטה שנעשי' קודם שחיטה השחיטה מועלת להכשיר' לגמרי וטעמא דמילתא משום דאפשר לאחוז הסימני' בידיו בשעת שחיטה ולשוחטם כראוי יעו"ש והיינו דוקא כשידע מזה. אבל בנמצאת שמוטה בודאי פסולה שא"א שתשחט כראוי מפני שהסימני' מתנדנדים. ומידי ספיקא לא נפקא. משא"כ בנקב בושט דמעשה השחיטה נעשה בודאי בהכשר:

והנה בס' חו"ד פסק כן דנקובת הושט לא מיקרי ספק בשחיטה וכמו"כ בשמוטה מכח סברת הרשב"א הנ"ל. והכריח סברה זו דהרשב"א מהא דמשני הגמ' חולין דף מ"ג ב על עולא דלא דמי לשתי חתיכות דהתם אתחזק איסורא והכא לא אתחזק איסורא. ומאי משני הא נקובת הושט נבילה. וכיון דיש ספק אי ניקב הושט הרי ג"כ אתחזק יעו"ש. א"ו דלא הוי ספק בשחיטה אלא בספק שהה או דרס דבשהה ודרס לא עשה בה מעשה שחיטה דלא זהו מעשה השחיטה דאמר רחמנא ומש"ה שחיטתו פסולה. משא"כ בנקובת הושט שעשה בה בודאי מעשה השחיטה. וכמו"כ בנמצאת שמוטה וא"י מתי. שנעשה בה בודאי מעשה השחיטה יעו"ש. והנה מה שדימה שמוטה לנקובת הושט לדעתי לא דמי כלל דבשמוטה הו"ל ס' בגוף מעשה השחיטה דאי נשמטה קודם שחיטה בודאי לא נעשי' השחיטה בהכשר כנ"ל שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה בהכשר שהסימני' מתנדנדי' וא"א שתשחט בהכשר. ואף גם בנקובת הוושט שבודאי נעשי' מעשה השחיטה בהכשר מ"מ לאו כ"ע ס"ל סברת הרשב"א. דיש לומר בפשוט דה"ט דאמרי' בהמה בחזקת איסור עומדת דהיינו כל זמן שלא נשחטה היא בחזקת איסור שאינה זבוחה ועד שיוודע לך בבירור שיצא מאיסור זה אסורה ונקובת הושט שלא מהני בי' השחיטה הרי היא בחזקת האיסור שהי' לה. וכמשי"ת לקמן שכ"ה דעת הרמב"ם. ומה שהכריח סברת הרשב"א מהגמ' דמשני התם אתחזק איסורא. דלפ"ז ה"נ אתחזק איסורא דנקובת הושט לא מהני בי' שחיטה. יש לומר דהכי פירושו דהתם בשני חתיכות איתחזק איסורא ר"ל דאע"ג דאיתחזק חתיכא דהתירא ג"כ מ"מ לא בטלה וסלקה החתיכה דהתירא החתיכה דאיסורא ושניהם שקולים משא"כ הכא דהשחיטה בטלה וסלקה החזקת איסור ופריך משוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה דג"כ יש לומר דהשחיטה בטלה חזקת האיסור דהרי הסכין בחזקת בדוק. ואפ"ה כיון שנמצאת פגומה חוזר וניעור החזקת איסור ע"י הריעותא שנמצ' הסכין פגומה. וה"נ הריעותא דקוץ צריך לעורר החזקת איסור. ומשני התם איתייליד ריעותא ר"ל דהתם יש ריעותא ברורה ושפיר מעורר החזקת איסור דבהמה. משא"כ כאן בישב לה קוץ אין בה ריעותא ואינו מעורר החזקת איסור. ולפ"ז לדידן דלא קי"ל כעולא וישב קוץ נמי מיקרי ריעותא מעורר החזקת איסור דבהמה והוי ס' בשחיטה וכש"כ היכא דנמצא נקב בושט דהוי ריעותא ברורה דודאי הוי ס' בשחיטה אפי' לעולא. מיהו לשיטת הרשב"א הנ"ל בודאי דלא הוי ספק בשחיטה כנ"ל:

שוב ראיתי בתשו' בית אפרים בח"ש שעל טריפות הריאה. שהשיג על החו"ד וס"ל דנקובת הושט ושמוטת הגרגרת הוי ספק בשחיטה. אפי' לסברת הרשב"א הנ"ל. והיינו כיון דע"כ נעשה בו מעשה החדש דהיינו הנקב או השמוטה עליך הראי' ג"כ שנעשה אח"ש יעו"ש. ולדעתי לסברת הרשב"א נקובת הושט בודאי לא הוי ספק בשחיטה כיון דמעשה השחיטה נעשי' בהכשר צריכין אנו לומר שנעשה הנקב אח"ש דאי קודם השחיטה הוא נגד החזקה. שחזקה שהם שלימים וקיימים קודם השחיטה (משא"כ אח"ש):

ומיהו בשמוטה יפה השיגו. אבל לא מטעמי'. אלא משום דשמוטה הוי הספק בגוף מעשה המכשיר כנ"ל. וכן ראיתי בפתחי תשובה שהביא בשם שו"ת חתם סופר וז"ל דהא דס' בשחיטה להחמיר היינו ספק שהה או דרס או נמצא הגרגרת שמוטה וכה"ג שהספק במעשה השחיטה. משא"כ מה שאינו תלוי במעשה השחיטה הבהמה בחזקת רוב הבהמות עומדת שאין ושטן נקוב. ונהי דיש לה חזקת דאינו זבוח עד שנתברר שנעשה מעשה השחיטה כהוגן. מ"מ כל שנעשה כהוגן. והספק בניקב הושט סמכינן ארובא כמו בכל הטריפות:

הרי מבואר דעתו דשמוטה הוי ספק במעשה השחיטה עצמה וכנ"ל. אלא דנראה מדבריו דזה פשוט לכ"ע וכאלו אין חולק בזה (והוא ע"פ שיטת הרשב"א הנ"ל וס"ל דכ"ע ס"ל סברת הרשב"א). אמנם מצאתי וראיתי בשו"ע אדמו"ר סי' ל"ג ס"ק כ"ג בביאורו שיטת הרמב"ם ורש"י דחיישי לשמא הבריא ונתרפא. הוא מטעם דס"ל דהוי ספק בשחיטה. ול"ד לשאר טריפות דלא חיישי' לשמא נתרפאו. יעו"ש. ונימוקו עמו. דהנה הרמב"ם כ' שמפני שהדרוסה נאמרה בפירוש בתורה ולכן החמירו בה בספיקיה. והוצרך לזה משום קושי' התוס' פא"ט דף מ"ג ד"ה קסבר עולא כו' אמאי לא נימא בס' דרוסה נשחטה הותרה. ותירצו דדרוסה שכיחא. והרמב"ם לא ניחא לי' בזה. והוכרח לומר דבדרוסה החמירו משום חומר האיסור שכל הטריפות הלמ"מ הן. ודרוסה נאמרה ונכתבה בפירוש בתורה וכמ"ש הט"ז רסי' כ"ט. ובגמ' משוה שם ישב קוץ בוושט לס' דרוסה וע"כ צריך לומר דס' נקובת הוא ג"כ משום חומר האיסור משאר טריפות והיינו משום דס"ל דס' נקובת הושט הוי ס' בשחיטה:

מיהו בנידון שאלתינו יש להקל מטעמים הנ"ל. כיון דיש פוסקים דנקובת הושט הוא רק טריפה ולא נבילה. ואפי' אי הוי נבילה. מ"מ לסברת הרשב"א הנ"ל. ספק בניקב הושט. לא הוי ס' בשחיטה כנ"ל. ואפי' לסברת הרמב"ם דהוי בשחיטה. יש לומר בנד"ד דהוי כנתעסק באותו המין דהרבה פוסקים ס"ל להקל כנ"ל. ועיין בשו"ע אדמו"ר סי' ל"ג סקי"ג שכ' שצ"ע אם יש לצדד בישב קוץ בושט אפי' בה"מ נגד פי' השו"ע בשמא הבריא דהיינו נתרפא יעו"ש ולכאורה הוא משום דחש לדעת הרמב"ם דזהו הוי ס' בשחיטה. אמנם י"ל דדוקא שם בפי' הבריא נתרפא חשש אף בהפ"מ. משום דגם לדעת התוס' דס"ל דנקובת הושט טריפה ס"ל דפי' הבריא הוא נתרפא וכמש"כ בשיטת התוס'. ומה גם שהשו"ע פסק ג"כ דחייש' להבריא ונתרפא לכן חשש שם אף בהפ"מ משא"כ בנדון שאלתינו: