ד

מיהו באמת סברא רחוקה היא זו דמאחר אם הא"י שחט בהמה טהורה חשיבא חיה ולא מתה אף ששחט בסכין טוב ויפה. ואף אם שחט כל שני הסימנין איך נאמר דאם שחטה ישראל שחיטה כזו ואפילו רק רוב שני הסימנין ולא כולן חשיבא כמתה. הלא לגבי דבר התלוי בטבע החיות הבעל חי דהיינו ענין נטילת החיות ממנה ע"י שחיטת השני סימנין קנה וושט. א"א להכחיש החוש שאין הפרש בין אם השוחט ישראל או א"י. דממ"נ אם הענין שע"י שחיטת שני הסימנין עדיין אינו יוצא כל החיות כ"ז שמפרכסת. כך לי אם שחט ישראל או א"י. אעכצ"ל דמ"ש בתוספות רפ"ו דחולין לחלק ביניהן היינו רק לענין העמדה והערכה. וכמו שביאר זה הפמ"ג במשבצות רס"י כ"ז וז"ל ועיין תוספות חולין (דף פ"ד) ד"ה בעינן שכתבו בשם ה"ר שמעיה דבטמאה הוה כחיה לא בטהורה ה"פ כיון דהתורה התירה לאכול מיד ויצא מידי אבר מן החי א"כ תו ודאי לא הוה בכלל העמדה ג"כ. אבל לומר בטהורה הוה מתה מיד בשחיטת רוב שני סימנים. זה לא ניתן להאמר כלל דאטו טהורה כיפי תלו לה כו' עכ"ל. וכ"ד הת"ש סי' כ"ז סס"ק ה' שכתב אבל בהדיא מבואר בגמרא דאינו קרוי מתה אחר שחיטת ב' הסימנים כו'. וכן בחידושי הרשב"א רפ"ו דחולין משמע דרק לענין העמדה והערכה חשיבא כמתה כשנשחטה הטהורה שחיטה כשרה. ולכן פ"ק דחולין דף כ' בד"ה אמר ליה אביי ותיקשי לי כ' וז"ל ובהמה נמי אפילו נשחטו בה שנים או רוב שנים כו' הרי היא כחיה לכל דבריה כו' ע"ש. והקושיא שנת' לעיל מהא דהותזו ראשיהן פ"ק (דכ"א) דמשמע דהיינו בשחיטת שני סימנים לבד כבר תירץ ע"ז בכ"מ ספ"א מהט"מ. וביש"ש פ"ק דחולין סס"י מ"ג כ' דאיירי בנחתכה המפרקת בלא רוב בשר עמה דהוי נבלה אפילו ברוב שני סימנים לרב אשי. אבל שחיטת סימנים בלא מפרקת אפילו שחט כל שני סימנים בבהמה טמאה כו' אינה מטמאה משום נבלה כו' עכ"ל. עכ"פ לדברי היש"ש אין מהסוגיא הנ"ל שום סתירה לדין הפסוק דבשחיטת שני סימנין לא חשוב כמתה. הן אמת בחידושי הריטב"א רפ"ו דחולין כ' אבל בישראל בטהורה כו' חשיבי כמתה עכ"ל. לכאורה משמע דמפרש דברי הר"ר שמעיה כפשטן דחשיבא כמתה ממש אך זהו דוחק גדול כנ"ל בשם הפמ"ג. ואף אם נאמר כן עכ"ז לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה יש טעם להקל אף ע"פ דבריו כיון דאינה חשובה מתה רק מגזה"כ. דהא כששחט א"י טהורה חשיבא כחיה. א"כ לא שייך לומר שנתקשה הבשר לענין דלא מהני ליה מליחה. דהא ע"ז ליכא גזה"כ. וא"כ ודאי לא שייך ענין נתקשה בשרה שלא יצא דמה ע"י מליחה רק אם שהה ג"י אחר שתצא נפשה ממש. ועוד דגם בישראל בטהורה כיון דאסורה עכ"פ עד שתצא נפשה אף שאין חייבין עליה משום אבר מן החי. מ"מ עכ"פ זה האיסור ג"כ משום קצת חיות שיש בה. וכדמשמע בת"ש סי' כ"ז סק"ד. ועוד דאף אם האיסור משום לא תאכלו על הדם. א"כ עדיין לא שייך שיתחיל להתקשות דמה כו'. כיון שנקרא אז על הדם. ועוד דאפילו אם נאמר שזהו כענין שאמרו בגמרא פרק העור והרוטב (דקכ"א ע"ב) לחזקיה יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה יעו"ש. וכיון דלכלל מתה לא באה יספיק שלא לחוש לאיסור ג' ימים בלא מליחה דסגי בו הדחה תוך ג"י. כ"ש זה שעדיין לא באה לכלל מתה עדיף טובא מהדחה. וכ"ז אף לפ"ד הריטב"א דבשחוטה חשוב כמתה אבל לדעת רוב הפוסקים חשיבא כחיה ממש רק לענין העמדה והערכה לא חשיבא כחיה. וזהו עיקר. ע"כ פשיטא דאין שום חשש כלל לענין ג"י בלא מליחה. וכן הביא בספר פתחי תשובה סי' ס"ט ס"ק כ"א בשם שו"ת ברית אברהם חלק יו"ד סי' כ"ט וז"ל על דבר עוף השוהה למות אחר שחיטה כמה שעות ונשתהה ג' ימים בלא מליחה מאיזה זמן מונין השלשה ימים אם משעת שחיטה או משעה שתצא נפשה וכ' מתחלה לחלק לענין הבני מעיים דהוי כמנחא בדיקולא ראוי למחשב הג"י משעת שחיטה משא"כ שאר הבשר והאריך בזה והעלה להקל גם בבני מעיים דיש לחשוב משעה שתצא נפשה עכ"ל: