ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךקו"א יורה דעהסימן קפז(א)

(א)

סימן קפז

(א) וגם טהורה כו'. כן^א כתבו רש"י^ב והר"ן^ג דהדם טהור. ורמב"ן^ד ומרדכי^ה כתבו דהיא טהורה. וכן הוא בהגהות מיימוניות^ו אם תמצא טהורה עיין שם. ובספר התרומה בסימנים^ז כפל לשונו טהורה ומותרת כו' טמאה ואסורה כו'. וכן הרמב"ם^ח כפל לשונו טהורה ומותרת כו'. וכ"מ בהדיא ברשב"א^ט ורא"ש^י במחלקותם על הראב"ד^יא, במ"ש דהאידנא אף במן הצדדין צריכה לישב ז' נקיים, מכלל דלדידהו סבירא להו דאינה צריכה ז' נקיים. דאף אם תימצי לומר דסבירא ליה להראב"ד דכיון שצריכה לישב ז' נקיים יש לאוסרה על בעלה, דאין לחלק ביניהם כמ"ש בכרתי ופלתי^יב לדעת רמ"א^יג, אם כן ממילא לדידהו אינה צריכה ז' נקיים (ומ"ש בכרתי ופלתי ס"ק [ז] דאלף שפופרת^יד כו', דבריו צריכים עיון גדול, מלבד שסותרים זה את זה, שבס"ק ה' העלה שאין לחלק בין לבעלה בין לטהרה לגמרי). וכ"מ עוד בהדיא בתורת הבית הארוך (סוף שער ד'^טו), הובא ב"י^טז, במ"ש גבי רואה מחמת מכה דאינה צריכה שפופרת^יז מדתניא פרק תינוקת כו'. וכ"מ עוד בתשובת הר"ן סי' מ"ט^יח.

עיין שם^יט שהתיר אף ברואה אחר כך^כ. ופשוט הוא^כא, דמאי שנא דם שתראה מדם שראתה. ומה שכתב הראב"ד, הובא ב"י (עכשיו שאין אנו בקיאין בין בראשו לצדדין כו' גם רפואה כו' מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר בדיקה זו ורפואה זו) עד שתבעל ותחזור לקלקולה^כב, לא קאי אלא ארפואה זו^כג. ואם תימצי לומר דקאי נמי אבדיקה זו, יש לומר משום דסבירא ליה דאף מן הצדדים טמאה בזמן הזה, כמ"ש הרא"ש והרשב"א והר"ן^כד בשמו, הילכך אין להקל שלא להוציאה מבעלה אחר הבדיקה אלא משום שיש לומר גם כן שנתרפאת לגמרי ולא תראה עוד, הואיל ולא נמצא עכשיו על המוך כלום, ומה שנמצא על הצדדים מקרה הוא כיון שלא הוחזק בג' פעמים, ואין לאוסרה בשביל כך אף שגזרו על דם הצדדים. אבל אין לומר דהראב"ד מיירי בבדיקה שלא נמצא כלום לא על המוך ולא על הצדדין, וסבירא ליה כריצב"א^כה דאמרינן נתרפאה, וסבירא ליה כהרמב"ן^כו דאפילו בפעם אחת שחזרה וראתה בידוע שלא עלתה לה רפואה כדלקמן סעיף ט'. דהא הראב"ד כתב אחר בדיקה זו^כז, והתם על כרחך לא מיירי בכהאי גוונא, מדכתב שאין אנו בקיאין בין בראשו לצדדין מכלל שנמצא על הצדדין. ועוד דבלא נמצא כלל על כרחך סמכינן אבקיאתנו, שהרי בדיקת הזבה להפסיק טהרה וז' נקיים בדיקה אחת^כח ודאי הוא מדאורייתא וסמכינן עלה^כט, כל שכן בזו שאינו אלא משום וסתות דרבנן^ל.

והנה מדהחליט הראב"ד שלא לבדוק בשפופרת בזמן הזה, מכלל דסבירא ליה דלא מהניא בדיקה אלא כשנמצא על הצדדים ולא כשלא נמצא כלום^לא. אבל מהרשב"א ורא"ש ור"ן דלא השיגו עליו בזה, אין ראיה דסבירא להו הכי, דיש לומר דעדיפא מינה וקושטא דמלתא קאמרי, דאפילו נמצא דם בצדדין טהורה. ומשום הכי הביא רמ"א בדרכי משה^לב והש"ך^לג דעת ריצב"א להלכה, ולא חששו להראב"ד, הואיל ונדחו דבריו. וכן משמע בהדיא ברמב"ם סוף פ"ד, עיין שם שכתב (גבי רואה מחמת תשמיש ג' פעמים לג' אנשים אסורה) עד שתבריא כו' (כיצד בודקין לידע) אם נתרפאה כו' (מביאין שפופרת כו'), ור"ל דכשלא נמצא דם כלל בידוע שנתרפאה, וכשלא נמצא על המוך כלום אלא על צדדי השפופרת בידוע שהוא מן הצדדים^לד. ומשום הכי (בסיפא כשלא נמצא על המוך כתב בידוע שהדם שהיא רואה מדוחק הצדדים כו') לא כתב הדם שהיא רואה מחמת תשמיש כמ"ש בתחלה (ברישא), אלא שהדם שהיא רואה סתם, וקאי בין אשעת תשמיש בין על זה שנמצא בצדדי השפופרת. ולא הוצרך לפרט דבלא נמצא כלל טהורה, שסמך על שסתם להיתר בלא נמצא על המוך כלום, דמשמע אפילו נמצא על הצדדים, וכל שכן בשלא נמצא כלל דאמרינן דנתרפאה, כמובן מתחלת דבריו. וכבר נודע דרכו ששנה דרך קצרה וסמך על המבין^לה. וכיון דהרמב"ם סבירא ליה כהריצב"א הוה ליה הראב"ד יחיד לגבייהו, ומשום הכי לא חששו לו רמ"א וש"ך. ואף שהרמב"ן^לו סבירא ליה נמי כהראב"ד^לז, הרי לא פירש הטעם מפני שאין אנו בקיאין כו', ואפשר^לח דסבירא ליה כמו שכתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן בשם הראב"ד דאף דם הצדדים טמא האידנא^לט.

אבל בב"י^מ לא הביא דברי הריצב"א, וגם לא הבין כך דעת הרמב"ם, עיין שם^מא ובכסף משנה^מב, דמשמעות לשונו שם הוא אף שלא נמצא דם כלל (בידוע שהוא מן הצדדים), ובפרט ממה שהקשה מאצבעות וכחות^מג (למה תלינן בשלא נמצא על ראש המוך נימא אין כל האצבעות וכחות שוות), דבנמצא על צדדי השפופרת לא קשה מידי, ואין צריך לדחוק כל כך (כמ"ש הב"י וטעמא דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש^מד), דיש לומר בפשיטות דכיון דחזינן דאתא דם מצדדין מהיכי תיתי ליחוש שמא בא גם מהמקור הוה ליה ספק וודאי כו', כמ"ש בתשובת מהרי"ו סי' כ"ה, ועוד דאשה בחזקת טהורה כו'^מה והכא דם הצדדים לפניך, אלא שבאת לחוש לאצבעות וכחות לומר שמא תראה מהמקור, ואין להוציא אשה מחזקתה בשביל חששא, כמ"ש הרשב"א^מו גבי מכה דמספק אל תאסרנה לעולם. ומ"ש בב"י (כיון שהיא למודה לראות על ידי תשמיש) גם כן תראה (על ידי המכחול) כו', היינו אם הדם מן המקור. ואף אם תמצי לומר שדעת הב"י אינו כן, הרי הב"ח^מז כתב כן בהדיא. ואף דיש לומר דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דכחות ואצבעות לא שייך במקור^מח, הרי באמונת שמואל סימן כ"ג השיג עליו בזה, ואפילו הכי כתב בסימן א' דעל ידי תשמיש היתר נתברר שהדם מהצדדים (אלא ודאי דאפילו הכי טפי איכא למתלי בצדדים מבפנים). וכן כתב הט"ז (ס"ק ט"ו) ^מט. וכן דעת הגהות שערי דורא^נ. דאף שפתח דבריו לצרף דעת ר"ח^נא, ור"ח לא התיר בלא שבעה נקיים, מכל מקום סיים דבריו לסמוך ע"ד הרשב"א^נב, והרשב"א מיירי בלא שבעה נקיים. וסיים שם^נג דאף המרדכי^נד מודה להרשב"א בכהאי גוונא^נה, דתלינן במכה כמו בבתולים עד שתחייה המכה, והיינו בלא נקיים. ומדכתב וכל שכן^נו הכא, מכלל שגם מ"ש בסמוך לפני זה כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדים כו' הוא לטהרה אף בלא נקיים, כמ"ש בתשובות אמונת שמואל שם לדעת הגהות שערי דורא ע"ש^נז. ובפרט לפי דעת רמ"א שאין לחלק בין להתירה לבעלה בין לטהרה לגמרי, כמ"ש בכרתי ופלתי סק"ה^נח. ומלשון תלייה (שבהגהות שערי דורא) אין ראיה, דהכי נמי תניא^נט תולה במכתה, ואפ"ה אינה צריכה ז' נקיים. וצירוף דעת ר"ח הוא כדי להורות בפשיטות שאין צריך לשאול לרבותיו כלל ע"ש. אלא שרמ"א בדרכי משה^ס השמיט מ"ש בהגהות שערי דורא בלא תלייה אחרת כו' כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדין כו', כי לא רצה לסמוך ע"ז למעשה רק בצירוף דעת הרשב"א עם דעת ר"ח, כמו שהעתיק בדרכי משה שאלולי דעת ר"ח לא הייתי מיקל כו'^סא, ואם כן אין להקל בלא ז' נקיים אף בלידה, וכל שכן בלא לידה, וכדעת ריצב"א שהביא בדרכי משה דתלינן שנתרפאה ולא שבא מן הצדדין. וסתימת לשון הגמרא ופוסקים שלא פירשו ואם לאו בידוע שמן הצדדים, דמיירי דוקא שנמצא בצדדין, מסייע להו להגהות שערי דורא והב"ח והט"ז והאמונת שמואל. והלכך אף שחזרה וראתה אחר כך טהורה כמבואר בהגהות שערי דורא.

ומיהו^סב היינו דוקא כשאין לחוש לקביעת וסת מורכב, אבל כשיש לחוש לקביעת וסת מורכב מתשמיש והפלגה^סג או חדש חיישינן ליה, ולא אמרינן דמן הצדדים הוא אף ששמשה ולא ראתה אחר כך, דהוה ליה כבדיקת שפופרת ועדיפא מינה, כמו שכתב רמ"א בסי' זה^סד *, מכל מקום גם שפופרת לא מהניא היכא דאיכא למיחש לוסת כמבואר בט"ז שם^סה, וטעמו ונימוקו עמו, דבכהאי גוונא אין הוכחה דמן הצדדים הוא מדלא ראתה עכשיו בשעת תשמיש או בבדיקת השפופרת, דאימא משום דלא הגיע שעת וסתה הוא. וכן כתב באמונת שמואל סי' א'. והלכך^סו צריכה נמי לישב ז' נקיים אפילו בפעם אחת שראתה מחמת תשמיש משום חשש וסת החדש. אלא^סז דאם לא ספרה ז' נקיים עד שהגיע יום זה בחדש שלאחריו ולא ראתה, דשוב אינה חוששת לו אף על פי שלא שמשה כדלקמן בש"ע^סח, שוב אינה צריכה ז' נקיים לפי שיטה זו, אחר בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום או ששמשה ולא ראתה.

[* הג"ה: והוא הדין אחר בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום. והא דלא פירשו בגמרא ופוסקים לחוש לוסת אחר הבדיקה^סט, משום דמיירי גם בשנמצא בצדדים.]

ואין לומר דהב"י וב"ח וט"ז לא סבירא להו כמ"ש האמונת שמואל סי' א', לטהר כל הראיות שרואה אחר בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום. וטעמא משום דאיכא למיחש שמא פירסה נדה תחתיו, ולא מחמת תשמיש הוא^ע כלל דנימא שהוא מן הצדדים, אלא שנתקלקל וסתה ואירע לה נדתה בשעת תשמיש^עא. ואף שראתה כן ג' פעמים אין זו חזקה שראתה מחמת תשמיש, דהא קיימא לן^עב וסתות דרבנן, והיינו להחמיר ולא להקל^עג (ואף לפי מ"ש התוס' ריש פ"ט (דף נ"ט ע"ב) ד"ה דילמא כו' מדלא חזאי (קודם עשיית צרכיה או אחר כך אם כן הדם לאו ממילא אתי אלא על ידי מי רגלים) כו'^עד, ואם כן אף ברואה מחמת תשמיש יש לומר כן. והא דלא נאסרה בפעם אחת משום דאמרינן מקרה הוא ולא תראה עוד^עה. מכל מקום ביאת היתר או בדיקת שפופרת אינה מועלת אלא משום חזקת וסתות^עו, דאם לא כן איכא למימר מקרה הוא שאירע לה לראות מחמת תשמיש כמה פעמים, ולעולם הוא מן המקור אלא שבביאה זו לא אירע לה^עז). דזה אינו, דאם כן בראיות הראשונות שראתה מחמת תשמיש נמי נימא דלמא לאו מחמת תשמיש הוא אלא שאירע לה ראיית נדה בשעת תשמיש^עח, ואמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים. ואין לומר משום דממה נפשך מותרת לבעלה, דמכל מקום אמאי טהורה היא, כמ"ש רש"י ורמב"ם ושאר פוסקים כדלעיל^עט. ואין לומר דהיינו בנמצא על צדדי השפופרת, חדא דהב"י לא סבירא ליה הכי, דאם כן קושייתו מאצבעות וכחות ותירוצו אינו כלום^פ, וגם דלא כהלכתא, כיון שהעיקר תלוי משום שנמצא על צדדי השפופרת ולא משום דרוב נשים כו'. ועוד דאף שנמצא על צדדי השפופרת דילמא השתא הוא דחזאי^פא מחמת השפופרת, אבל בשעת תשמיש אירע לה ראיות נדתה ולא מחמת תשמיש כלל^פב, דהא קיימא לן וסתות דרבנן^פג.

אלא ודאי צריך לומר^פד, כמו שיתבאר לקמן^פה, דרואה מחמת תשמיש ספק שקול הוא אם בא מן המקור או מן הצדדים^פו, ולא דמי לשאר דם הנמצא בפרוזדור שחזקתו מן המקור^פז. והא דלא מוקמינן לה אחזקת טהרה, יש לומר^פח כמ"ש התוספות^פט גבי מן הלול ולחוץ ספיקו טמא, משום דעל ידי צירוף החזקה עם קורבא דמוכח ומיעוטא דלא שכיחא הוה ליה פלגא ופלגא, והכי נמי אף מן הלול ולפנים, או בכותלי בית הרחם למטה לרש"י וסייעתו, על ידי צירוף חזקה ה"ל פלגא ופלגא, משום דאיכא למיתלי בדוחק האבר בצדדים כמ"ש הרמב"ם^צ ורמב"ן^צא, ומהני כמו קורבא דמוכח. דכולה סוגיא (דף י"ז) מוכחא דכל היכא דאיכא למתלי לקולא נגד הרוב תלינן בצירוף החזקה למהוי פלגא ופלגא, דמשום הכי אמרינן דילמא שחתה ודילמא נזדקרה, אלא דבמסקנא לא חיישינן להכי משום דלא שכיחא עיין שם בתוס'^צב, אבל למתלי בדוחק האבר בצדדים מילתא דשכיחא ומסתבר טפי מלתלות במקום שאינו דוחק בה *. ואף שיש לומר שלא ראתה מחמת תשמיש כלל^צג, מכל מקום כיון שראתה בשעת תשמיש איכא סברא מעליא למתלי בתשמיש^צד. דאף רש"י^צה ריש פ"ט (דלא סבירא ליה מ"ש התוס'^צו מדלא חזאי כו'), יש לומר דמודה להתוספות שם בכהאי גוונא^צז דהוה ספק שקול (והתם מיירי לטהרה לגמרי^צח, ואף גם זאת לר' מאיר ולא לרבי יוסי, כמ"ש בסימן קצ"א^צט בשם הרשב"א), ולא גרע מקורבא דמהני בצירוף חזקה למהוי ספק שקול^ק. ואם כן כשיש עוד רגלים לדבר שלא בא מן המקור, מדלא נמצא על המוך כמ"ש הב"י, שוב אינו ספק שקול, או דהוה ספק שקול בלא צירוף החזקה ומוקמינן לה אחזקתה. ועיין ש"ך בכללי ספק ספיקא דין ל"ג, ובסי' נ"ג ס"ק י"ד, דספק שאינו שקול לא מהני אפילו בספק ספיקא^קא, דלא כמשאת בנימין סי' ס"ט (עיין מג"א בא"ח סי' תס"ז^קב). ועיין ש"ך בכללי ספק ספיקא דין ל"ה^קג, דספק ספיקא דרואה מחמת תשמיש צריך להיות ספק ספיקא גמור כשאר ספק ספיקא, ולא מקילינן בה משום וסתות דרבנן. אם כן מבואר להדיא דספק הצדדין הוא ספק שקול [ב]רואה מחמת תשמיש^קד.

[* הג"ה: ועוד דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש כמ"ש הב"י^קה. אלא שאינו מובן דהא רוב נשים אינן רואות כלל אף מהצדדין, אם כן חזינן דממיעוטא היא. וצריך לומר כמ"ש הרא"ש^קו דמן הצדדים הוא ממכה, ולא שייך רובא ומיעוטא אלא בדבר שהוא טבע בעלי חיים ולא במקריים המתיילדים^קז, כי היכא דלא אמרינן רוב בהמות עולין עליהן זכרים (בבכורות דף כ'). אלא דעל כרחך רמ"א^קח לא סבירא ליה הכי מדחשיב הצדדים ומכה שבמקור לב' ספיקות. ועיין ר"ן^קט שכתב גם כן דאין דרכה של אשה כו', אלא דהיינו לומר שלא תראה עוד^קי, אבל לומר שראתה מן הצדדים אין הכי נמי חדוש הוא שחידש הב"י.]

והא דתנן^קיא נמצא על שלו כו' על שלה כו'. בלאו הכי נמי קשה לדעת הרמב"ם^קיב, דסבירא ליה דכל הפרוזדור חוץ מן הלול ספק טומאה הוא, וכל שכן בקינוח מבחוץ^קיג. אלא ודאי דמתניתין מיירי דארגשה^קיד ממש^קטו, כדאוקימנא ריש פ"ח^קטז, ואף למסקנא^קיז קיימי הני אוקימתא, כמבואר ממה שכתב הרמב"ם פ"ה ה' י"ז^קיח. והוי מצי למימר ולטעמיך^קיט כמ"ש התוס' בכמה מקומות. ולא אמרינן^קכ אימא הרגשת שמש הוא אלא בלאחר זמן, דמסייעה חזקה שלא לטמאותה למפרע, דליכא רובא דעדיף מחזקה כנגדה, אבל לטהרה לגמרי לא אמרינן הרגשת שמש הוא לקולא^קכא כיון דליכא חזקה דמסייעא, דהא רובא עדיף מחזקה^קכב, ורוב דמים מן המקור. ולא אמרינן דהוא ספק שקול אלא בדלא ארגישה ממש, דאף שחזקתו בהרגשה לפי דעת הרמב"ם, להכי מהניא חזקה ומיעוטא למהוי פלגא ופלגא, אבל בדארגישה ממש לא אמרינן אימא הרגשת שמש הוא, אלא בדאיכא חזקה לחודה בלא רובא כנגדה. ומה שסתם הרמב"ם בסוף פ"ה מהל' שגגות (נמצא על שלה כו' וחייבים קרבן כו') ולא פירש דהרגישה, משום שסמך^קכג על מ"ש בהדיא ריש פ"ט מהלכות איסורי ביאה אין האשה (טמאה כו' עד שתרגיש) כו', ומ"ש שם הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כו', היינו ודאי טומאה מן הלול ולפנים וספק מן הלול ולחוץ, כדמסיים כמו שביארנו, ור"ל בפ"ה^קכד שמבואר כן בהדיא (נמצא בפרוזדור כו'), ואם כן ממילא משמע דמ"ש בסוף פ"ה מהל' שגגות דחייבין חטאת בנמצא על שלה על כל פנים^קכה היינו כשהרגישה, ואף בנמצא על שלו^קכו, יש ספק שמא הוא מן הלול ולחוץ^קכז. והשתא אתי שפיר מ"ש רש"י (דף י"ח^קכח) (דללישנא דבתר חששא כו' אפילו בקרקע פרוזדור איכא לספוקי), ולא קשה מידי מ"ש התוס' (שם) ד"ה כאן כו' (מנמצא על שלו כו'^קכט) ע"ש. והתוס' סבירא להו דאף דאוקמינן בדארגישה אפשר^קל שהוא מן הצדדים. ורש"י ורמב"ם לא סבירא להו הכי כמ"ש לעיל סי' קפ"ג^קלא:

הערות

א. לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.
ב. סו, א ד"ה מן הצדדים. וראה שו"ת צ"צ סי' קכ (שהוא ביאור כללות הקו"א שלפנינו) אות א.
ג. בחדושיו שם ד"ה מכאן.
ד. פ"ו הי"ט.
ה. במס' שבועות רמז תשלה (א, ב).
ו. פ"ד אות ס.
ז. סי' קז.
ח. פ"ד הכ"ב.
ט. תורת הבית הארוך שער ב (ו, ב). וראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות ב.
י. פ"י סי' ג.
יא. שער הספירה פ"ג.
יב. ס"ק ה. הובא גם לקמן (ד"ה אבל). ובפנים ס"ק כד.
יג. ס"ה.
יד. אינן מועילים לטהרה מנדה.
טו. כג, סע"א.
טז. ד"ה ואם יש לה.
יז. הרי שכמו מכה מטהרת לגמרי (כדלקמן בפנים ס"ק כ), כך בדיקת השפופרת.
יח. שחולק גם הוא על הראב"ד דלעיל, והתיר מטעם מכה בצדדים. וראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות ג.
יט. בא להוכיח מה שהובא בפנים משו"ת אמונת שמואל, שגם הדם שתראה אח"כ בתשמיש אמרינן שבא מהצדדים.
כ. לענין הרואה במי רגלים, שלמד מדין שפופרת שתולין במכה שבצדדים.
כא. שגם בבדיקת שפופרת מתיר אף ברואה אח"כ.
כב. רואים לכאורה, שלגבי הדם שתראה אח"כ אין אומרים שבא מהצדדים.
כג. מ"ש בדיקה זו ורפואה זו כוונתו לרפואה דלקמן ס"ט, שדן בה, ולא בבדיקת שפופרת.
כד. הובאו לעיל.
כה. הובא ונתבאר בפנים, וש"נ.
כו. פ"ו הי"ט (לענין הרפואה דלקמן ס"ט).
כז. ואם נאמר שהכוונה שבדיקת שפופרת שהובאה לעיל שם, הרי התם כו'.
כח. ראה טור ושו"ע סי' קצו ס"ד.
כט. וכן הוכיח בסדרי טהרה ס"ק ו ד"ה מ"מ. סי' קצד ס"ק ד ד"ה ועוד נראה.
ל. כדלדעיל סי' קפד בפנים ס"ק ה, וש"נ.
לא. ראה קנה בשם (בירורי השיטות סי' ג).
לב. ס"ק ב.
לג. ס"ק יא.
לד. וכן מפרש דברי הרמב"ם בסדרי טהרה סוף ס"ק ו. אמנם לקמן יתבאר פירוש הב"י ברמב"ם. ולעיל במהדו"ב (ד"ה ומיהו) יתבאר באופן אחר. וראה אהלי יוסף (נו, סע"א). פרדס חב"ד יב ע' 77.
לה. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רב.
לו. פ"ו ה"כ.
לז. שבזמן הזה אין בודקין בשפופרת.
לח. שבאמת מתיר מעיקרא דדינא בבדיקת שפופרת אף בלא מצאה כלום, ואמרינן מהצדדים (כדלקמן), אלא דסבירא ליה כו'.
לט. וכ"ה בחידושי הרמב"ן סו, א (אלא שכתב שם גם הא דאין אנו בקיאין כו').
מ. ד"ה ואם רוצה לבדוק (שלא העתיק מהריצב"א דאמרינן נתרפאה). בהבא לקמן ראה אהלי יוסף (נו, ג).
מא. בב"י שהועתק לעיל בפנים ס"ק יב.
מב. פ"ד הכ"ב.
מג. ראה גם לקמן (ד"ה ואין).
מד. ראה לקמן הגהה ד"ה ועוד.
מה. ראה אהלי יוסף (סג, ג).
מו. שער ד (כג, סע"א). וכדלקמן ס"ק כ.
מז. ד"ה ומ"ש בכדי. הובא גם בפנים.
מח. ובזה לא קיי"ל כוותיה, וכדלעיל בפנים ס"ק ד-ה.
מט. ראה פרי דעה טורי כסף ס"ק ו וס"ק טו.
נ. סי' טו, והיא תשובת רבנו יוחנן למהרי"ל. וכמובא בפנים.
נא. שסובר שרואה מחמת תשמיש נאסרה רק כשהוא מיד כשנשאת.
נב. שמתיר במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם, כדלקמן ס"ק כג.
נג. בהגהות שערי דורא שם.
נד. שבועות רמז תשלה (א, ג): דוקא שיודעת שיצא הדם מן המכה תולה בה.
נה. שכבר אתחזוק בכחות היתר וכו'.
נו. בתחלת דבריו שם: ויש לתלות להיתר, ולא נאמר שיחלוק כ"כ לר"ח אפילו בלא חילוק טעם תליה אחרת, רק שאמר כיון שהוחזק באותה כח היתר כשבא דם לאחר מכן בא מן הצדדין ולא מן המקור. וכל שכן הכא שיש לתלות במכת הוולדות ונתחלשו והוכו הצדדין ונכאבו.
נז. שכתב: תהיה מותרת לעולם כשתראה חוץ מראיית וסתה ממש. וראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות ו.
נח. שהובא לעיל בתחלת הקו"א.
נט. סו, א.
ס. ס"ק ז (שהעתיק את לשון הגהות שערי דורא, והשמיט שורה זו).
סא. ושינה מלשון הגהות שערי דורא (בסופו שם): כי לולא דעת ר"ח לא הייתי רוצה להניח הדבר שלא יהא נשאל לרבותינו.
סב. האמור לקמן הוא גם בפנים (ד"ה ומיהו).
סג. כדלקמן בשו"ע ס"י-יא.
סד. סוף ס"י.
סה. סוף ס"ק טו.
סו. כיון שגם בפעם אחת חוששת לוסת החדש, א"כ עדיין אין הבדיקה בתוך החדש מועלת להוכיח שהוא מהצדדים, ולכן צריכה כו'.
סז. האמור לקמן הוא גם בפנים (ד"ה ואף).
סח. ס"י וס"ק מב, וש"נ.
סט. אף שכל פעם שראתה ג"פ מחמת תשמיש, חוששת לוסת החדש מראיה הג', ואין בדיקת השפופרת שבאמצע החדש מועלת, עד שיגיע יום זה כו'.
ע. ולכן אף שמותרת לבעלה, צריכה ספירת ז' וטבילה.
עא. כדלעיל בפנים ס"ק ח (לענין קודם שיש לה חזקה ג"פ).
עב. כדלדעיל סי' קפד בפנים ס"ק ה, וש"נ.
עג. ראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות ט.
עד. כדלקמן סי' קצא ריש ס"ק א, וש"נ.
עה. כדלקמן בפנים סוף ס"ק לט, וש"נ.
עו. והיינו אחר שהוחזקה ג"פ רצופים (משא"כ לעיל בפנים ס"ק ח).
עז. וכן נאמר גם אחר שראתה ג"פ מחמת תשמיש ואחריהם - ביאת היתר או בדיקת שפופרת, שמקרה הוא כו', ולכן מותרת לבעלה וצריכה ספירת ז' וטבילה.
עח. או באופן הב', שמקרה הוא כו'.
עט. בתחלת הקו"א, וש"נ.
פ. כדלעיל (ד"ה אבל), וש"נ.
פא. מהצדדים.
פב. או באופן הב' הנ"ל, שמקרה הוא כו'.
פג. דהיינו להחמיר ולא להקל, כנ"ל.
פד. זה שאומרים חזקת וסתות אף לקולא (אף שוסתות דרבנן), לומר שביאת היתר או בדיקת שפופרת אחר שראתה ג"פ מחמת תשמיש מוכיח שהוא מהצדדים (ואין חוששים שפירסה נדה תחתיו כו' או מקרה הוא כו', להצריכה ספירת ז' וטבילה). וראה שו"ת צ"צ סי' קד אות ג וסי' קכ אות ז ואילך.
פה. בפנים ס"ק כד.
פו. בזה מבאר את דעת הב"י (בשיטת הרמב"ם) וסיעתו. אמנם לעיל במהדו"ב (ד"ה ומיהו) מסיק (לדעת הרמב"ם) דלא הוי ספק השקול, אלא רגלים לדבר שהשמש הוציא דם בתשמישו ומשמושו, וכשבדקה בשפופרת אין תולין שהדם שראתה בשעת תשמיש בא מהצדדים, אלא שנתרפאה, ולכן באותיום חייבים בקרבן (אף בלא הרגשה, דלא כמו שיתבאר כאן, לקמן ד"ה והא). וכן מסיק במהדו"ב שם בהגהה הב' (ד"ה ומיהו היינו וד"ה והנה).
פז. כדלעיל סי' קפג בפנים ס"ק א, וש"נ.
פח. וכן נתבאר לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה והא).
פט. יז, ב ד"ה ואין. וכדלעיל שם סוף ס"ק א.
צ. פ"ד הכ"ב.
צא. פ"ו הי"ז.
צב. סד"ה מן הלול.
צג. אלא פרסה נדה בלא עת.
צד. וא"כ יש ספק השקול שמא בא מהצדדים. אמנם לעיל מהדו"ב (ד"ה ומיהו) מסיק, שמטעם זה גופא רגלים לדבר שבא מחמת תשמיש (ולא מהצדדים).
צה. נט, ב ד"ה דלמא.
צו. שם ד"ה דלמא. וכדלקמן בפנים סי' קצא ס"ק א, וש"נ.
צז. דאמרינן רגלים לדבר למתלי בתשמיש, וא"כ הוה ספק השקול שמא בא מהצדדים.
צח. ולכן אין רש"י סובר סברא זו, דמדלא חזאי כו'.
צט. ס"ק א (ד"ה והנה, בשם הרשב"א). וס"ק ד (אף בדעת רש"י).
ק. ראה שו"ת צ"צ סי' קי אות ג. סי' קלז אות ז.
קא. וראה גם לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה והלכך). אבל ראה לעיל סי' לא ס"ק טו, ובאו"ח סי' תסז סל"ב, וש"נ. כללי הפוסקים וההוראה כלל עא.
קב. ס"ק יח.
קג. לענין ספק ספיקא דלקמן בפנים ס"ק יד. וראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות א.
קד. ראה שו"ת צ"צ סי' קי אות ג.
קה. ד"ה ואיכא למידק. וכדלעיל בפנים ס"ק יב. ונתבאר לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה ועוד דמיירי). וראה גם לקמן ס"ק יח.
קו. פ"י סי' ג. וראה גם לקמן שם (ד"ה אי נמי).
קז. וכ"ה לקמן ס"ק י (ד"ה ומ"ש בתורת). וראה שו"ת צ"צ סי' רכו אות ה. סי' ערה.
קח. סעיף ה. וראה גם לקמן קו"א ס"ק ז. וכ"ה לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה אי נמי), שלפי ביאור זה לא הוי ס"ס.
קט. סו, א ד"ה מכאן.
קי. ולכן כשנתגרשה מהראשון מותרת לשני, בלי בדיקת שפופרת.
קיא. יד, ב (אותיום טמאין וחייבין בקרבן. ואין אומרים שהוא רק ספק השקול). וראה שו"ת צ"צ סי' קד אות ב. סי' קי. סי' קכב אות ד.
קיב. פ"ה ה"ה. וכדלעיל סי' קפג בפנים ס"ק א.
קיג. אהא דתנן (יד, א) אותיום טמאין וחייבין בקרבן, תניא (יד, ב) וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה, וראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב (ד"ה ולפי דעת) אם הכוונה קינוח בחוץ או בכותלי הרחם, ובכל אופן אינה טמאה ודאי. ועד"ז הקשה במהדו"ב (ד"ה ומיהו).
קיד. ראה לעיל קו"א שם (סד"ה ועיין רש"י, שלדעת התוס' מיירי בהרגשה). וכאן מפרש כן גם לדעת הרמב"ם. אמנם במהדו"ב (ד"ה ומיהו, והגהה הב' ד"ה ומיהו היינו) חזר מזה וביאר דלמסקנא מיירי בלא הרגשה ממש, ומ"מ אין תולין שבא מהצדדים. וראה שארית יהודה סוס"י י. אהלי יוסף (סב, ג ואילך).
קטו. משא"כ בדין רואה מחמת תשמיש מיירי בלא הרגשה, דהוי ספק השקול ומועלת בדיקת שפופרת לומר שמהצדדים. וראה לעיל בפנים ס"ק ב (לדעת הרז"ה), שגם רואה מחמת תשמיש ג"פ מיירי בהרגשה.
קטז. נז, ב (שהני ג' משניות מיירי בהרגשה).
קיז. דמשני שם: ואע"ג דלא ארגשה כו' דאימור ארגשה ולאו אדעתה.
קיח. לענין מי רגלים (ואפילו הרגיש גופה כו'). וכ"ה אף לענין נמצא על שלו כו' (ולענין עד שהיה נתון תחת הכר, ראה לקמן קו"א ס"ק י ד"ה ומ"ש בתורת, אם גם למסקנא מיירי בהרגשה). אמנם במהדו"ב שם, ביאר שרק לענין מי רגלים מיירי בהרגשה אף למסקנא (שרק בזה כתבו הרמב"ם).
קיט. שגם לדעת המקשה צריך לפרש דמיירי הכא בהרגישה. וראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב בהגהה הב'.
קכ. בגמרא שם (שאף בדארגישה, אותיום חייבין בקרבן ולאחר זמן פטורין, דאימא הרגשת שמש). וראה גם לעיל בפנים ס"ק י.
קכא. לומר שבא מהצדדים, כדלעיל (ד"ה אלא).
קכב. גמרא יח, ב. וכדלעיל מהדו"ב (ד"ה ומשום), וש"נ.
קכג. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רג.
קכד. הלכה ה (וכדלעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב ד"ה ועיין רש"י), וש"נ.
קכה. דהיינו בקינוח בכותלי הרחם לבד, כדלעיל.
קכו. שהאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה (רמב"ם שם ה"ד).
קכז. ואין לחייבם קרבן אלא בהרגישה. אמנם במהדו"ב (ד"ה ומיהו) מבאר הטעם, שכאן חייב אף בכותלי הרחם, ואף בלא הרגשה ממש.
קכח. ע"א ד"ה בקרקע.
קכט. שחייבין בקרבן. ורש"י יתרץ דמיירי בהרגשה כנ"ל (ולפי מסקנת רבנו במהדו"ב ד"ה ומיהו, דלא מיירי בהרגשה, ראה מה שביאר בדעת רש"י בהגהה הב' שם סד"ה ומיהו היינו).
קל. לרש"י (שחוששין אף בקרקע) יש לחשוש אף בהרגשה שמא מן הצדדים.
קלא. קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י), שלרש"י ורמב"ם מיירי האי סוגיה (יז, ב – יח, א) רק בדלא ארגישה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 2 עמודים.

שולחן ערוך [ז] מאותו ספר בכורות כ, ב
שו"ת ד בכורות דף ך