לג, ב

אכלו מות יומת חרה לו מאד על דבר זה על אשר נשמרים ממנו כ"כ. ויש בדבר זה משל עמוק כמו שידוע בעניני המלחמה של המלכים שעושין עיר מצור בחומה וחיל סביב בכמה עניני' של חפירו' מתחת לחומה ומגדלו' רבות. ויש בזה שכל וחכמה עמוק' וכל זה לנגד השונא שלא יבא בעיר ואיך שיוכלו להבריחו כו'. אך האומני' העוסקים בזה נעלם מהם כל הפרטים למה עושין כך. אבל השונא יודע היטב מכל פרט ופרט שבמלאכ' החוזק הזה שהוא רק להנצל ולהשמר ממנו בכל מיני אופנים שונים ואותן האופני' של השמירה מבין דוקא השונא מפני ידיעתו וחכמתו איך להזיק את העיר בביאתו שם בתחבולות שונות כו' שלזה נעשו אופני השמירה דוקא וד"ל. והנמשל מובן מטעם שהנחש דווקא ידע בטוב ענין השמירה שנשמרים ממנו וע"כ נצטווה שלא לאכול מעה"ד כו' כי הוא בחי' המנגד כו' ולזה נתחכם בערמה כו' וד"ל. וע"כ הנחש ידע סוד עה"ד ולא האדם כו' כי שרש הנחש בעה"ד טו"ר מבחי' הרע שבו במורגש דוקא וכאשר הזהירו ה' לאדם שישמור א"ע מעה"ד כ"כ חרה לו מאד כי הבין והשיג הכוונה בזה כדי שלא יתער' הרע בטוב כלל וכלל וכאשר ירחיקו את הרע כ"כ שלא יהיה לו צד קירוב כלל וכלל אל הטוב בזה יחרה לו ביותר. (כמו עד"מ כאשר ירחיקו ויגרשו את השונא תגבר שנאתו יותר כעובדא דקמצא ובר קמצא (גיטין נה, ב) וכן בדיחוי בשתי ידים יגרמו שיצא לתרבות רעה לגמרי כמו אלישע לגחזי וכן (חגיגה טו, א) באלישע אחר ששמע חוץ מאחר יצא לתרבו' כו'. וכך כאשר שמע הנחש שהרצון להרחיקו מן הטוב האלקי לגמרי אשר מזה הטעם נשמרי' ממנו כ"כ וצוה שלא יאכלו שלא ידעו ממציאות רע כלל וכלל. לזאת חרה לו ביותר ועשה בערמה להכשיל לאדם שיתקרב אל הרע יותר ויהיה גם הוא בחלקו וגורלו כו' וד"ל):

(יג) אך עדיין יש להבין היא גופא למה חרה לו כ"כ אם מפני שהשיג שרשו שהוא בכליון המות והוא מה ששמע שהזהיר ביום אכלך ממנו מות תמות הלא כבר ידע מזה אלא בהכרח לומר שזהו הטעם שבהיות שרצה שיהי' לו תיקון וא"א שיהי' לו תיקון כ"א ע"י שיאכל אדם מעה"ד ויתערב רע בטוב כו' ע"כ חרה לו על אזהרה זאת. ובאמ' לולי האזהרה לשמור כ"כ עד שאמ' מות תמות לא הי' הנחש מסית כ"כ לאדם וראי' מן העבר שלא הסית רק אחר שהזהירם לשמור א"ע כ"כ ע"ז חרה לו והוא אשר הזהירו שלא ירגיש וידע ממציאות הרע כלל. וע"כ נתן הנחש עצות בנפשו דמוטב לפניו יותר שיאכל אדם מעה"ד להיו' תערובו' טו"ר ויקבל הוא יניקה כל הימי' משלא יאכל מעה"ד כלל. דהגם שמבואר למעלה שיבוררו כל הניצוצו' דתוהו ע"י תו"מ עד ימות המשיח דכתי' ואת רוח הטומאה אעביר כו'. וכמ"ש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לפי שיבורר ממנו הכל וכמשל העלוקה כנ"ל. וא"כ הרי כשיאכל אדם מעה"ד בזאת תהא מפלתו ואבדון שלו לגמרי לעתיד והוא רצה שיהי' לו תיקון ולא ילך למיתה (כשעיר לעזאזל כו') וכעשו שאמר (בראשית כה, לב) הנה אנכי הולך למות כו'. אך זה טוב יותר לפניו מאופן הראשון שהוא ע"י עבודת האדם בג"ע ולא ידע מעה"ד כלל. שאז ממילא כל ניצוצות קדושים