בס"ד. שיחת ש"פ בא, ו' שבט, ה'תשכ"ה

135

בלתי מוגה

א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", "והתרה בו" – שכיון שמכת ארבה היא הראשונה שבה נצטווה משה להתרות בפרעה לאחרי ש"ויחזק ה' את לב פרעה" ⁵⁴⁶ במכת שחין, הוצרך הקב"ה להסביר לו את התועלת שבהתראה זו: "כי אני הכבדתי את לבו גו' למען שתי גו' ולמען תספר גו' את אשר התעללתי במצרים", היינו, שהקב"ה שם את מצרים ללעג ולקלס, שהכביד את לבם ולקח מהם את הבחירה (כעונש לפרעה, שהתרברב ואמר ⁵⁴⁷ "מי ה' אשר אשמע בקולו", ולכן הראו לו שכל עניניו, גם אלו שבדרך כלל יש בהם בחירה, הם רק כפי רצונו של הקב"ה, וכפי שהוכח בהתראה זו, שלמרות שהושפע ממנה, לא הי' לו התוקף לעשות כדבר משה ולשלח את בנ"י), וביחד עם זה, התרה בהם שאם לא יצייתו, יענשו. וטעם הדבר, כי, גם לאחר שהכביד ה' את לב פרעה, עדיין היתה בידו הבחירה להתחזק ולשוב בתשובה. וההוראה מזה, בנוגע לגודל מעלת התשובה, ש"אין לך דבר העומד בפני התשובה" ⁵⁴⁸ , ואפילו מי ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ⁵⁴⁹ , "אם דחק ונתחזק כו' מקבלין תשובתו" ⁵⁵⁰ , גם למי שמצד הנהגתו גרם לכך שנעשה לבו מטומטם רח"ל, במכ"ש מפרעה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 57 ואילך.

ב. ויש להוסיף בהוראה הנ"ל – בפרטיות יותר, בשייכות לכאו"א:

ובהקדמה – שמצינו בדרושי חסידות ד"ה להבין ענין טמטום הלב וטמטום המוח ⁵⁵¹ , ואין זה ענין ששייך למישהו אחר כו', ואילו אצלו הרי זה רק לימוד ענין נוסף בתורת החסידות.. אלא זהו ענין ששייך גם אליו ("דאָס מיינט מען אים אַליין").

וכפי שרואים בפועל, לדאבוננו, שלעתים רבים ("ניט אום שבת גערעדט") ישנו מעמד ומצב של טמטום הלב, והיינו, שתמורת זה

136

שהעבודה צריכה להיות מתוך הרגש הלב, ולבא פליג לכל שייפין ⁵⁵² , נעשה לבו אטום כאבן ⁵⁵³ , ואין לו חיות בעבודתו, שאינו מרגיש חיות בתפלה וכו', ועד שיש אצלו גם טמטום המוח, והיינו, שנוסף לכך שלאחרי שסוגר את הספר הרי זה כלא הי', הנה גם הלימוד עצמו הוא באופן ששום דבר לא נקלט אצלו ("עס קלעפּט זיך ניט צו אים").

וכאשר עושה חשבון בנפשו – טוען הוא – אינו מוצא סיבה לכך, ואינו יודע מדוע מגיע לו להיות במעמד ומצב כזה:

בודאי לא עבר היום על דבר איסור ח"ו, ונזהר לא רק מגסות הרע, אלא גם מדקות הרע, ואינו מוצא בעצמו איזה חסרון מיוחד, ואדרבה: ישאלו אצל חבירו – טוען הוא – אם יש בו איזה חסרון...

ואעפ"כ, הנה גם בהתחלת היום, עוד לפני שמתחיל לעסוק בעניני העולם, כך, שאין לו ענינים של העלמות והסתרים כו', אלא הכל פתוח כו', וכמבואר בענין "וישכם אברהם בבוקר" ⁵⁵⁴ , שבבוקר הוא זמן של התעוררות כו' – גם אז נמצא הוא במעמד ומצב ששום דבר לא נקלט אצלו כו'.

אכילתו ושתייתו היא מתוך עריבות ("מיט אַ געשמאַק") – "עסן, עסט זיך, טרינקען, טרינקט זיך", "טיי" או "דזשוס" עם עוגי' ("קיכל"), ובאופן ש"מקפיד" על השיעור הראוי... כדי שיוכל לברך (לא רק ברכה ראשונה, אלא גם) ברכה אחרונה, ועד"ז בנוגע לשינה – "שלאָפן, שלאָפט זיך", גם בשבת אצל השולחן... וכמו"כ כשמדובר אודות ההתעסקות בעניני העולם, מסחר וכו', אזי מתחכם למצוא כל מיני תחבולות וערמומיות ("שווינדלעריי"), והכל יודעים שערמומיותו היא הגדולה ביותר ("ער איז דער גרעסטער שווינדלער פון אלע שווינדלער'ס"...);

ואילו כאשר מתיישב ופותח את הספר, ללמוד את השיעורים שלו בגמרא, חומש עם פירוש רש"י, תניא וכיו"ב – לא נקלט במוחו שום דבר!

וכל זה – לא רק בשעה שמדובר אודות ענין שנוגע לעבודה בפועל, שאז יש ליצה"ר סיבה להפריע לו, אלא גם כאשר מדובר אודות הלימוד כשלעצמו, מצד מצות תלמוד תורה, הנה גם אז נמצא במעמד ומצב שלא נקלט אצלו מאומה!

137

וכיון שאין זה באשמתו – טוען הוא – אלא הקב"ה הוא ש"הכביד את לבו", הרי אינו יכול להתווכח ("אַיינקערן זיך") עם הקב"ה!...

ובכן, טענה זו היא שקר וכזב, ובלשון הכתוב ⁵⁵⁵ : "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", כי, לאמיתתו של דבר הרי זה באשמתו – שהנהגתו לפנ"ז לא היתה כדבעי, ובגלל זה נענש בטמטום הלב ועד לטמטום המוח.

ולדוגמא:

בבוא יום הש"ק ויש ברצונו (לא לדבר דברים בטלים ח"ו, אלא) ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות, ואעפ"כ מרגיש שלבו אטום כו' – צריך לידע, שישנו כלל "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" ⁵⁵⁶ , וכיון שכן, הי' צריך להתכונן לכך בערב שבת, וההתחלה של "ערב שבת" היא מיד לאחרי הבדלה של יום הש"ק שלפנ"ז.

ובנוגע לפועל, הרי ידע איניש בנפשי' כיצד היתה אצלו אמירת "קריאת שמע על המטה" אתמול, וכיצד היתה אצלו תפלת מנחה, ההתבוננות בתפלה וכו'.

וא"כ, מהו הפלא שלאחרי כן אין לו חיות והרגש בתפלה?! – הרי זה ע"ד המבואר בתניא פרק טו"ב ש"אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד את ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל כו'"!...

ועל זה באה ההוראה האמורה, ש"אין לך דבר העומד בפני התשובה", ובמכ"ש ממה שכבר הי' לעולמים אפילו קודם מ"ת, בארץ מצרים, "ערות הארץ" ⁵⁵⁷ , ואצל פרעה מלך מצרים, שממנו התחילו כל הצרות של בנ"י, באמרו "הבה נתחכמה גו'" ⁵⁵⁸ , ושעבדם בעבודת פרך, ועד שהי' משקע ילדי ישראל בבנין כו' ⁵⁵⁹ , ואעפ"כ, הנה גם לאחרי שה' הכביד את לבו, הי' יכול לשוב בתשובה.

ולכן, הנה גם לאחרי שהענישו אותו מלמעלה שנמצא במעמד ומצב של טמטום הלב כו', שזהו מה שנדבק בו בחי' פרעה, עליו לדעת,

138

שרצונו של הקב"ה – שאומר "נצחוני בני נצחוני" ⁵⁶⁰ – שידחוק ויתחזק וישוב בתשובה.

ויש לו נתינת-כח שלא להתפעל ממה שנדבק בו בחי' פרעה – בדוגמת הנתינת-כח והזירוז המיוחד של הקב"ה למשה רבינו, שלא יתיירא מהתוקף דקליפת פרעה, "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו גו'" ⁵⁶¹ ; ועד"ז בנוגע לכאו"א מישראל, שיש בחי' משה בנפשו ⁵⁶² , שזוהי נקודת היהדות כו', שצריך לגלותה ולהמשיכה בהנהגתו בפועל ע"פ התורה, החל מקיצור שולחן ערוך, דרך החיים ונתיב החיים וכו'.

* * *

ג. ע"פ האמור לעיל (ס"א) אודות גודל מעלת התשובה – יש להוסיף ולבאר גם מ"ש כאן " בא אל פרעה", ולא " לך אל פרעה":

החילוק בין ב' לשונות אלו הוא – ש" לך אל פרעה" פירושו לילך למקום שבו נמצא פרעה עתה , וכמו "לך אל פרעה .. המימה .. על שפת היאור" ⁵⁶³ ; ואילו " בא אל פרעה" פירושו לבוא למקומו הקבוע של פרעה, לביתו.

וכמ"ש בעל הטורים ⁵⁶⁴ : "כשהי' אומר לו לבוא לביתו (של פרעה), הי' אומר לו בא, וכשהי' אומר לו לילך אליו המימה, הי' אומר לו לך".

ולהעיר, שע"פ פשוטו של מקרא הרי זה דבר הפשוט, עד כדי כך, שרש"י אינו צריך להבהיר זאת.

ולכאורה אינו מובן: איך הלך משה לביתו של פרעה, בה בשעה שזהו מקום שיש בו תוקף הקליפה ביותר, "התנים הגדול גו'"?!

והגע עצמך:

משה רבינו לא התפלל בתוך העיר, כפי שפירש רש"י – בפשוטו של מקרא – על הפסוק ⁵⁶⁵ "כצאתי את העיר", "אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גילולים". ובהתאם לכך מפרש רש"י מ"ש בפרשתנו ⁵⁶⁶ "ויאמר ה' אל משה גו' בארץ מצרים לאמר החודש הזה לכם גו'" – שציווי זה נאמר "חוץ לכרך .. ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים, דיבור חמור כזה לא כ"ש".

139

[וזהו גם הטעם לכך שהגאולה ממצרים היתה צריכה להיות ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמ"ש ⁵⁶⁷ "ויוציאנו ה' ממצרים", "לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו" ⁵⁶⁸ – כמבואר בכתבי האריז"ל ⁵⁶⁹ שמצד תוקף קליפת מצרים, עד כדי כך, שבהיותם במצרים היו בנ"י שקועים במ"ט שערי טומאה, הנה אילו הי' בא לשם מלאך או שליח כו', הי' הוא עצמו נשקע שם כו', ולכן הי' מוכרח הקב"ה בכבודו ובעצמו לבוא לשם ולהוציא את בנ"י, ואז, הנה ברגע אחד נעשו מציאות חדשה (וכמו בענין התשובה, שברגע אחד נעשים מציאות חדשה)].

ואילו כאן – הולך משה לביתו של פרעה, תוקף הקליפה!

בשלמא בנוגע להליכתו אל פרעה "המימה .. על שפת היאור"18 – יש מקום לומר שעל שפת היאור לא היתה שורה טומאה וכישוף כו', וע"ד שמצינו בנוגע לנבואת יחזקאל "על נהר כבר" ⁵⁷⁰ (אע"פ ש"משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות כו'", ולא היתה הנבואה שורה אלא בארץ ישראל ⁵⁷¹ ), "שנדבר עמהם בחוצה לארץ .. במקום טהור של מים"26; אבל כיצד הי' יכול לילך לביתו של פרעה, מקום תוקף הקליפה?!

אך הענין הוא – שהליכתו לפרעה היתה בשביל ענין התשובה, וכאשר מדובר אודות ענין התשובה, אזי אין שום הגבלות!

ד. בהמשך השיחה ⁵⁷² דובר בארוכה אודות חלקן של נשי ישראל בהבאת הגאולה,

– הקשורה עם מולד הלבנה, כיון שישראל דומין ללבנה ⁵⁷³ [וכשם שמולד הלבנה הוא באופן ד"כזה ראה וקדש" ⁵⁷⁴ , כך גם בישראל, שתיכף ומיד כשנולד הרי הוא קדוש], "מונין ללבנה" ⁵⁷⁵ , ו"עתידים להתחדש כמותה" ⁵⁷⁶ –

כפי שהי' ביצי"מ, שנוסף לכך ש"אף הן היו באותו הנס" ⁵⁷⁷ , ומה גם שגזרו עליהם גזירות מיוחדות – "שלא היו מניחים בנות ישראל לטבול כו'" ⁵⁷⁸ , ועד שגם כאשר שברו את התנגדותו של פרעה לשלח את

140

בנ"י ממצרים, באמרו "לכו עבדו את ה' אלקיהם" ⁵⁷⁹ , הוסיף ואמר "לכו נא הגברים גו'" ⁵⁸⁰ , ולא הנשים, הנה עוד זאת – ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" ⁵⁸¹ , עי"ז שהקימו דור ישרים יבורך כו'.

וענין זה התחיל ע"י מרים – כמסופר בגמרא ⁵⁸² ש"עמרם גדול הדור הי' ("ראש סנהדרין באותה שעה" ⁵⁸³ , ו"נצטווה .. במצות יתרות" ⁵⁸⁴ ), כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ⁵⁸⁵ , אמר, לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן, אמרה לו בתו כו'" (אף שהיתה ילדה קטנה, ומחוייבת בכבוד אבי'), ופעלה עליו ש"עמד והחזיר את אשתו", "עשה לה מעשה ליקוחין כו'", ועי"ז נולד משה, מושיען של ישראל.

וכן הי' גם בפורים ובחנוכה – שנוסף לכך ש"אף הן היו באותו הנס", נעשה הנס ע"י אשה: בחנוכה – ע"י יהודית, ובפורים – ע"י אסתר ⁵⁸⁶ .

* * *

ה. ישנו מאמר שנמצא בביכל שיצא לאחרונה מן השבי', ולפי צבע הנייר וצורת הכתב נראה שהוא מאדמו"ר הזקן או אדמו"ר האמצעי, אבל יתכן גם שזהו כתב-יד של א' המעתיקים, וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהמעתיקים, כל אחד בדורו, היו משתדלים לחקות את צורת הכת"י של בעל המאמר, והיו עושים זאת באופן טוב כ"כ עד שלפעמים יש צורך בראי' והוכחה שאין זה גוף כתב-יד קודש, אלא העתקה בלבד ⁵⁸⁷ .

ו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין כו' שהאותיות שבתורה הם כו'.

* * *

ז. נתבאר פירוש רש"י בסיום פרשתנו, על הפסוק "ולטוטפות בין עיניך", "תפילין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. ומנחם חברו עם והטף אל דרום ⁵⁸⁸ , אל תטיפו ⁵⁸⁹ , לשון דיבור, כמו ולזכרון בין עיניך האמורה בפרשה ראשונה ⁵⁹⁰ ,

141

שהרואה אותם קשורים בין העינים, יזכור הנס וידבר בו" – שהנפק"מ בין ב' הפירושים (פי' הא', ש"טוטפות" הוא ע"ש שהם ארבעה בתים, ופי' הב', שהוא לשון דיבור) היא בנוגע לדור המדבר, אם קיימו מצות תפילין אם לאו, כי ⁵⁹¹ :

אצל דור המדבר היו רק שתי הפרשיות "קדש" "והי' כי יביאך", ולא הפרשיות "שמע" "והי' אם שמוע", שנאמרו ב"משנה תורה" לדור שנכנסו לארץ (וכפי שמביא גם רבינו הזקן בתניא ⁵⁹² ש"צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש כו'").

ועפ"ז: לפי הפירוש ש"טוטפות" הוא ע"ש שהם ארבעה בתים, יש צורך בארבע פרשיות (שלכן ישנם ארבעה בתים) כדי לקיים מצות תפילין, ועכצ"ל, שדור המדבר, שהיו להם ב' פרשיות בלבד, לא היו יכולים לקיים מצות תפילין; משא"כ לפי הפירוש ש"טוטפות" הוא לשון דיבור, ובמילא אין כאן הכרח שיהיו ארבע פרשיות בארבעה בתים – יכולים שפיר לומר שדור המדבר קיימו תפילין ע"י כתיבת ב' הפרשיות "קדש" "והי' כי יביאך" (ולאח"ז ניתוספו גם הפרשיות "שמע" "והי' אם שמוע").

ונתבאר גם, שענין זה תלוי בפלוגתא שהביא רש"י על הפסוק ⁵⁹³ "והי' כי יביאך": "יש מרבותינו שלמדו מכאן שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר, והאומר שקדשו, מפרש ביאה זו, אם תקיימוהו במדבר תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם".

ח. ונתבאר גם ה"יינה של תורה" וההוראה בפועל מב' הפירושים הנ"ל:

בנוגע לד' הפרשיות שבד' הבתים (כפי' הא'), ידוע ⁵⁹⁴ שהפרשיות "קדש" "והי' כי יביאך" הם כנגד המוחין חכמה ובינה, והפרשיות "שמע" "והי' אם שמוע" הם כנגד מוח הדעת שכולל חסד וגבורה, והיינו, שלא די בענין המוחין כפי שהם לעצמם (חו"ב), אלא צ"ל גם פעולת המוחין בהולדת המדות אהבה ויראה כו', ועד שיומשך למעשה בפועל.

וכמודגש בפרשיות "שמע" "והי' אם שמוע" עצמם – שבהמשך

142

לענין ד"שמע גו' ה' אחד" ⁵⁹⁵ , נאמר גם "ואהבת גו'" ⁵⁹⁶ , ועד למצוות מעשיות – "וקשרתם גו' וכתבתם גו'" ⁵⁹⁷ , כולל גם הזהירות שלא יהי' מעמד ומצב ד"וסרתם ועבדתם גו'" ⁵⁹⁸ .

וכמו"כ צריך להיות נמשך גם בענין הדיבור (כפי' הב') – שזוהי הפעולה על הזולת, ע"י הדיבור עמו כו', ומה גם שבמצות תפילין מודגשת ביותר הפעולה על הזולת, כפי שדרשו חז"ל ⁵⁹⁹ על הפסוק ⁶⁰⁰ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", "אלו תפילין שבראש", והיינו, שקיום מצות תפילין צריכה להיות באופן שגם הזולת ("כל עמי הארץ") רואה כו', ובלאה"כ אינו מקיים המצוה כו'.

וכן הוא בנוגע להאמור לעיל אודות גודל ענין התשובה כו' – שלא די בעבודתו בעצמו, בבחינת "אני את נפשי הצלתי", אלא צריך לפעול זאת גם על הזולת, ולא לחשוב שהזולת אינו כערכו, וא"כ כיצד ירד ממדריגתו לפעול עליו, אלא כשם שהוא הי' רוצה שיוציאו אותו ממ"ט שערי טומאה, ולא ישאירו אותו שם, כך צריך להתנהג גם ביחס לזולת, כמאמר הלל הזקן ⁶⁰¹ "דעלך סני לחברך לא תעביד".

ועי"ז פועלים את הגאולה ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו, בקרוב ממש.

______  ______