466

בנדו"ד שענינה של פעולה זו (דשריפת הכסות) הוא איבוד והשחתת הכסות - שהרי תועלת השומר (שלא יישן עוד פעם) באה מצד איבוד כסותו -- הוה זה (כמו) דרך השחתה, ויש בזה האיסור דבל תשחית.

ור ויובז זה בהקדים מ"ש רבינו הזקןיי [בתור הקדמה להדין ,בל המשבר כלי או קורע בגדים ... עובר בל"ת שנאמריי לא תשחית"] וז'ל: ,כשם שצריך להזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו, כן צריך להזהר במאודו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו". שבלשון זה -- ,כשם שצריך להזהר בגופו ... כך צריך להזהר במאודו כו'" -- הוא מחדש ששני איסורים אלו -- יש להם גדר אחד.

והנה בהל' נזקי גוף ונפש"י כתב רבינו הזקן, ש,מותר להתענות לתשובה", כי ,צער זה טובה היא לו להציל נפשו כו'", והיינו, שהגם שהטובה (להציל נפשו) באה מצד הצער -- מ"מ מותר, לפי שצער זה טובה היא לו.

ואותו הדבר הוא גם בנוגע לצער את אחרים, שמותר להכות את משרתו כשאינו שומע בקולו [אם התנה כן עמו מתחלה כששכרו] ,הואיל והיא לטובתו" (אף שטובתו היא מצד ההכאה).

ומכיון שהאיסור דבל תשחית הוא אותו הגדר דנזק הגוף -- מובן מזה, שכאשר

הוא מאבד איזה דבר בשביל טובתו של מי שהוא [שברשותו"], גם כאשר הטובה

באה מצד איבודו של הדבר -- וכבנדו"ד, שטובתו של השומר (שלא יישן עוד פעם) באה מצד איבוד כסותו -- אין בזה האיסור דבל תשחית ,הואיל והיא לטובתו".

(משיחת ער"ח מנ"א תעשל"

... מאשר אני קבלת מכתבו מט"ו מנ"א עם המצורף אליו, ואזכירו על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר נבג"מ זי"ע למילוי משאלות לבבו לטובה, ושיבשר טוב בכל הענינים שכותב, כולל ועיקר -- שבטלה התכנית לחפור מתחת לביהמ"ק, מחילות וכו' ואפילו לספקן.

... בכבוד ובברכה לשמור על הק' שלא יגעו בו ולא בספקו וס"ס, כי ,ממי שהזהיר על המקדש" אתה מתיירא, ובהצלחה

(ממכחב ר"ח אלול תעשל" (]