138

ב"ליקוטי הש"ס": "כי בעולם שלאחר המיתה תלמידי חכמים עוסקים בתורה עולין מדריגה למדריגה ומישיבה לישיבה... כי כמו שה' יתברך אין לו סוף, כך תורתו אין לה סוף".

לפי זה מובן הטעם לגירסא "תלמידי חכמים אין להם מנוחה..." = כי רק התורה, או בביטוי הידוע - ה"חפצא" של מצות תלמוד תורה - הוא בבחינת "אין לה סוף"5, ולכן אין מנוחה וסוף גם לעליותיהם של ה"גברא" של מצות תלמוד תורה - תלמידי החכמים העוסקים בתורה. לעומת זאת המצוות, למרות שגם הן ציוויים של הקדושברוך-הוא שהוא אין סוף, בכל זאת הן עצמן מוגבלות', ואדרבה: צריכה להיות הגבלה - הן בכלל המצוות שעליהן אנו מצווים "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו", "לא תוסיפו ולא תגרעו"* (לעומת מצות תלמוד תורה, שחייבת להיות באופן של תוספת

כ' מר"חשון שיחות -

בהבנה וכו' - כנאמר בהלכות תלמוד תורה'), והן בכל מצוה בפרט: תפילין - דוקא ארבע פרשיות, ולא חמש וכדומה''.

לכן גם אצל ה"גברא" של המצוות האחרות - מארי עובדין טבין - יש סוף ומנוחה.

כלומר, שני האופנים של מנוחה וחוסר מנוחה, מקבילים לשתי הבחינות: גבול, ובלי גבול.

. חובת הגברא בתורה ומצוות

בדומה לכך יש הבדל בין התורה לבין המצוות לגבי אופן חובת האדם בהם - גברא: חובת תלמוד תורה אינה מוגבלת, כדברי הרמב"ם'' "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין...", וכן זמן חובת האדם בכך הוא תמידי?'. ואילו במצוות, יש לכל מצוה הגבלות משלה בזמן קיומה, או מקום מסויים וכדומה.