151

וצלה"ב : בנוגע לתפלין פסק אדמו"ר הזקן *י +מי שחלץ את תפיליו . . והי' בדעתו . . אם בשעת חליצת התפלין הי' דעתו לחזור ולהניחם מיד וחוזר ומניחן מיד אי"צ לחזור ולברך .. אבל אם עשה צרכיו בינתיים כיון שבעת ההיא לא הי' יכול להניח תפלין א"כ אינו מועיל כלום מה שהי' בדעתו כו' (ו)צריך לחזור ולברך . . כאילו לא הי' בדעתו כלל".

ולכאורה מאי שנא מברכה"ת שפסק כאן דמרחץ ובה"כ לא הוי הפסק והיסח הדעת'י [ומה שלדיעה הב' גם אם הפסיק בשינת קבע אי"צ לחזור ולברך, הרי"ז (לא מפני דלא הוי הפסק, אלא) משום דלא איכפת לגו ההפסק, מאחר ש,ברכה"ת היא כברכת השחר כו""].

ואין לחלק דתפלין שאני לפי שבתפלין אסור שיהיו מונחים עליו בבה"כ כו' -- שהרי גם ת"ת דינו כן, וכפסק אדה"ז'י ,כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאומרה . . בד בהכ"ס או בבית המרחץ ואפי' .. לד הרהר בלבו אסור אפי' בד"ת כו" *י.

שעצם העגין הוי מהי"ת וחכמים תקנו פרטי הדברים הנוסת והזמן כו' (וכמו במלאכת חוה"מ -- ראה פירש"י חגיגה ית, א. ובאנציק' תלמודית בערכו. ועד*ז בנומן לתפלה -- ראה שו"ע אדה"ז סי' קו ס"ב. ועוד). וכ"ה במנ"ח שם ,רק חז"ל תקגו נוסח הברכה ותקנו שנים או שלשה ברד כות. כו'".

6) הל' תפילין סי' כה סכיט-ל.

7) וכקושיית ביאור הגר"א סמ"ז ס"י על הג"מ.

8) הל' ק"ש ר"ס פה.

9) ועפ"ז מובן מה שכ' כאן בברה*ית שוה שאינו חשיב הפסק ,לפי שאף שבעודו במרחץ ובה"כ אינו מסיח דעתו מללמוד אח"כ", ולא כ' כבאגור (הובא בביאור

האזינ\וג

ג. והנה מצינו דין מיוחד בתפלין דאסורין בהיסח הדעת, דכתב אדה"ז ₪ ,אסור להסיח דעתו מהתפלין . . ק"י מציץ יי . , ואינו נק' היסח הדעת אלא בשעומד בשחוק או קלות ראש כו'.י אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק כו' ואין דעתו על התפלין ממש אי"ז נק' היסח הדעת" (ורק .מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל" *י).

ולכאו' אינו מובן: יסוד האיסור הוא, כנ"ל, ,ק"ו מציץ מה ציץ כו" אמרה תורה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין כו עאכו"כ* -- ולמה לא ייקרא היסח הדעת רק ,כשעומד בשחוק או קלות ראש", אבל ,כבשעוסק כו' ואין דעתו על התפלין ממש אי"ז נק' היסח הדעת"+:1

והנה בדוחק הי' אפשר לתרץ שלדיעה זו** דין היסח הדעת בתפלין אינו שלא יסיח דעתו כפשוטו, אלא גדרו -- היסח לקצה ההפכי דשימת דעת, כגון שחוק וקלות ראש שהם