83

ה וחילוק זה שבין מחשבה לדיבור מצינו גם בהלכה :

אי' בגמראיי:; אתמר חסמה בקול (,בשהיתה שוחה לאכול הי' גוער בה"9) כו" ר' יוחנן אמר חייב (משום ,לא תחסום שור בדישן": ) עקימת פיו הויא מעשה (עוהויא ליי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליוי :י ), ריל אמר פטור קלא לא הויא מעשה.

ובתוס' הקשויי: תימא דבפ"ג דשבועות אמר ר' יוחנן אומר הי' ךרי משום ר"י הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירן בשם, והלא ךיי גופי' קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה וא"כ נשבע וכו' אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו מעשה. וי"ל דלא קאמר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבורי' קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה וכו'.

ולכאורה: הרי מפורש בגמרא טעמו של ר"י ד,עקימת פיו הוי מעשת", ולפי פי' התוס' החיוב הוא לא מחמת עקימת השפתים שנחשבת מעשה, כ'א משום דבדיבורו -- הבהמה עושה מעשה 1

להלן הביאו בתוס' קושיית הגמ' (במס' סנהדרין *י: ) על דברי ר"י דד עקימת שפתיו הוי מעשה -- איך קאמר דמגדף ועדים זוממים ,אין בהם מעשה": ,והא חסמה בקול לר"י חייב,

יתרוג

(ומשני) שאני עדים זוממים דישנם בראי'". ומבואר בתוס', דקושיית ה* גמרא אינה על הדין דמגדף -- כי מגדף דלא קעביד מעשה בדיבורי', אין מקום לדמותו ל,חסמה בקול" שע"י דיבורו קעביד מעשה; אלא הקושיא קאי על דין עדים זוממים +דבדבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון",

אבל לכאורה לפי סברת התוס' הנ"ל -- שהטעם דחסמה בקול נחשב מעשה (אינו בשביל הדיבור עצמו, אלא) שע"י דיבורי' קעביד מעשה (ועד"ו בעדים זוממין ,מתחייב הנדון) 6 - מה מתרץ בגמרא ,שאני עדים זוממים דישנם בראי' " (ופרש"יי: עיקר חיובא בא ע'י ראי' שמעידין שראו וראיי לית בה מעשה"): הן אמת ש;ראיי לית בה מעשה", אבל סו"ס עי"ז מתעביד מעשה -- שמתחייב הנדון, ומאי שנא מחסמה בקול דחשיבא מע" שה לפי שע'י דיבורו נעשה מעשה!ו

ו והביאור בזה: אין כוונת התוסי שהאדם נענש על מעשה שנעשה ג"י אחרים (אלא שהוא הי' סיבה וגרם לזה)

[והטעם: אין עונשים מלקות אלא אם כן האדם עובר הל"ת ע"י מעשה שלו*יי, ולכן בנדו"ז שהוא לא עשה מעשה (רק גרם שהבהמה תזקוף את ראשה ותדוש בלי אכילה) אין להלקות

5 כך פרש"י, אבל הרמב"ן (במלחמת ה' לסנה' שם) כ': דמאי ישנו בראי' והלא דבורן גרם להם ולא ראיתם והם לא ראו מעולם מה שאמרו שהרי זוממין הן (וגורס .וישנם באיה" כברי"ף וכו').

ולפרש"י וכן' הפי' ב,ישנם בראי'* דעי דים זוממים לוקין על שקר שבגדר רא".

*25) עיין שבת (קנג, ב) : דעביר מעשה בגופיי.