44

4 לקוטי

ועד"ז יש להקשות גם בסיפא דד ענינא, במה שאמרו לר' שמלאי בביי מדרשא ש,אבי הבן מברך שתים", וגם בהסיום בגמ' ,והלכתא אבי הבן מברך שתים" -- וכי מנינא אתא לאשמעינן ! והלא לא היתה הבעה בשתי הברכות, אלא באחת (שחחיינו), ולא הול"ל אלא ,אבי הבן מברך שהחיינו".

ד גם צריך להבין: מהי השייכות של מצות פדיון הבן וברכתה (שלכן סודרה בסיום) למסכת פסחים?

בפי' הרשב"ם מבואר, ,משום דאיירי מתניתן בשני מיני ברכות באדם אחד ומעשה אחד התלוי זה בזה כגון פסח וזבה שחגיגה באה עם הפסת משום הכי נקט נמי להאי עובדא דאבי הבן מברך שתים".

אמנם זה אתי שפיר בנוגע להגמרא: אבל עצ"ע בהרי"ף והרא"ש, שגם הם הביאו הלכה זו במס' פסחים, ודרכם הם הלא הוא ,שמאספים פסקי הלכות מש"ס לאותו מסכת שעסקה בדין זה" (ולא הי' להם להביאה אלא במס' בכורות לחודא):י1 אלא ודאי שדין הניל בפדיון הבן יש לו שייכות מיוחדת למס' פסחים.

ה. והביאור בכל זה: המצוה ד" פדיון נעשית ע"י שלשה משתתפים: אבי הבן הפודה את בנו, הבן -- הנפדה, והכהן המקבל דמי פדיון.

והנה השתתפות הכהן, בזה שמקבל דמי הפדיון (ועי"ז נפדה הבכור). אין ענינה עשעליו הוטל החיוב לפדות בכור מישראל, אלא שהוא חלק או תנאי במצות הפדי': שאין הפדיון נעשה

6) וכמו שהקשה בקרבן נתנאל שם.

כ"א ע"י נתינת הכסף להכהן''י

בנוגע לאבי הבן הפודה ושל בנו הנפדה, י"ל בב' אופנים:

א) מצות הפדי' היא על הבן, אבל היות שא"א לו לפדות את עצמו בקטנותו *י, בעת חלות המצוה, הטיד לה התורה את המצוה על האב לפדות את בנו, ונכנס במקומו בחיוב זה.

ב) מעיקרא דדינא חיוב הפדי' הוא על האב -- מצות הפדיון היא מצות האב *י.