106

16 לקומי שלא הי' מרגיש במציאותו של הגשם, ושכל מהותו היתה נפשו האלקית :

פעם נתארח אצלו אורח חשוב, אשר לרוב חשיבותו החליטו בני ביתו דאדה"ז שיחלוקו ביניהם את פרטי העבודה דהבישול וסידור המאבלים לכבודו, וכך הוה. אבל פרט אחד נשכח בעת סידור החלוקה: מי מאנשי הבית יזכה בהטלת מלח בתבשיל. ולכן כשכאו"א נזכר אח"כ ע'יד המלח, רצה כ"א לזכות בזה והטיל את מנת המלח במאכל מבלי לספר מזה להשני.

כאשר הובא התבשיל לפני אדה"ז והאורח -- אכלו אדה"ז כרגיל ; אבל האורח טעם את המאכל וסלקו הצדה. וכששאלו אדה"ז למה אינו אוכל, השיבו שהוא ממולת ביותר... ענהו אדה"ז שעוד בהיותו במעזריטש פעל על עצמו שלא להרגיש טעם במאכל.

ואף שדרגה נעלית כזו שייכת לבני עלי' כאדמו"ר הזקן, אמנם כיון שהגיע סיפור זה אלינו, הרי זו הוכחה שעכ"פ בזמנים מיוחדים ובמעמד ומצב מיוחד, אפשר (ובמילא צריך) להיות מעין זה בכאו"א וגם באיש פשוט ''.

וגם מי שא"א לו להגיע לדרגא כזו (שלא ירגיש הגשמיות מצד גודל יחודו באלקות) אפילו בזמנים מיוחדים, הרי עִכ"פ יבול לפעול בעצמו שיהי? כ"כ מוטרד בעבודת ה,דעהו" עד שעי"ז לא ירגיש את הגשמיות. וכנראה במוחש שאם האדם הוא במצב של

יטוייכ שיחות התרגשות עצומה ביותר. אינו מרגיש טעם המאכל וכיו"ב.

ט וזהו החידוש די"ט כסלו בענין .יפוצו מעינותיך חוצה" בהנהגתו של ה,עולם קטן זה האדם":

בלשון .יפוצו מעינותיך חוצה* מודגשים שני ענינים: א) שהמעינות עצמם נמשכים בבחי' ,חוצה" יי, ולא רק שהמעינות פועלים בהחוצה; ב) המשכתם של המעינות בבחי' חוצה היא באופן ד,יפוצו" -- התפשטות הכי גדולה ורחבה, עד שלא נשאר מקום פנוי מהם (כשישנו מקום שה" מעינות אינם מגיעים שם, הר"ז הוכחה שהתפשטותם היא מוגבלת -- ואין זת אמיתית ענין ד;יפוצו").

ובגוגע לעבודת האדם: בכאו"א מישראל ישנו ,המעין", שהיא הנשמה הגזורה מתחת כסא הכבוד", ועוד למעלה מזה -- ,טהורה היא*

-- הנה ,מעיין" זה צריך להיות אצלו בגילוי גם בענינים הגופניים שבו, אשר (מצד עצמם) הם בחינת <חוצה", מחוץ לתחום נשמתו.

וגילוי זה של מעין הנשמה בד ענינים הגופניים, צריך להיות באופן ד,יפוצו מעינותיך חוצה" ובשני הפרטים הנ"ל: א) שהנשמה לא רק שולטת על הגוף ועניניו, אלא שהיא עצמה נמצאת בהם. דהיינו : שעבודתן היא לא רק בבחי' ,כל מעשיך לשם שמים", כי אם למעלה מזו, שבהם עצמם הוא עובד את ה' -- ,בכל דרכיך דעהו" (וכנ"ל סעיף ו6: ב)