209

למקורה ולשרשה - "והרוח* תשוב אל האלקים אשר נתנה"%. וכיון שאפילו צדיק גמור, אשר "עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים" בכל זאת אינו מגיע בעבודתו ל"מעלת דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי", כי "הגוף אינו יכול לסבול"* - לכן צריכה להתעורר גם אצל צדיק גמור תשובה, לשוב לדרגתו הנעלית לפני הירידה. וצערו זה על הריחוק ממעלת הדביקות שהיתה לפני כן גורם לו לבכי, כלומר, שאין הוא יכול לשאת זאת.

בכך מובן מדוע נאמר "כל מי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלימה", כי גם הבכי של הצדיקים הגמורים נובע מכך שנשמתם "ירדה ממקום כבודה ונתגשמה", והוא אותו סוג* בכי ככל ישראל.

שבין ר"ה ליוהכ"פ - ראה לעיל הערה 19) מצ"ע. אלא שעיקרה הוא ביוהכ"פ.

2) קהלת יב, ז.

3) לקו"ת ריש פרשתנו.

4) תניא פל"ז מח, סע"א ואילך.

וע"פ המבואר בד"ה גדולים מעשה צדיקים תרפ"ה (נדפס בסה"מ - קונטרסים סוף כרך ב') ספ"א ובלקוטי לוי יצחק לתניא שם, נמצא, שהיראה והאהבה שלמטה - הגם שהם בבח" פנימיות (לשון הקדש), וגם כשהם כאחד (שזהו מצד גילוי כחות עצמיים דוקא), אינם מגיעים אפילו לדחילו ורחימו של הנשמה למעלה, הגם שהם רק בבחי' חיצוניות (לשון תרגום), ולא רק שאינם מגיעים אליהם - ובאופן ד"לא מינה ולא מקצתה", אלא ש"אין ערך ודמיון ביניהם כלל".

5 לקו"ת ר"ה נה, ד.

6) אף שיש חילוקי דרגות בזה (וראה לקמן סעיף ח').

האזינו א

. הצדיק מצטער על שאינו מגיע לתכלית

אך יש להבין:

ירידה זו, הכרוכה בכך ש"הגוף אינו יכול לסבול", אינה תלויה, לכאורה, בבחירת האדם, שהרי אם כן, בודאי היה הצדיק הגמור מתקן גם זאת בעבודתו המושלמת. לפיכך, שוב קשה: מדוע בוכה הצדיק הגמור על "ריחוק" שלא הוא גרם, ושאין בכוחו לתקנו?

אילו היה הצדיק הגמור חושב על תועלת עצמו, ניתן היה להסביר זאת: כיון שבהיותו כאן למטה הוא בדרגה נמוכה יותר מאשר לפני כן, הרי צר לו על מצבו זה, למרות שאין זו אשמתו כלל. אך לאמיתו של דבר, הצדיק הגמור מתמסר לחלוטין למימוש הכוונה העליונה?, והרי כוונה זו היא שנשמתו תהיה כאן למטה באופן של ירידה והגשמה, ואם כך, מדוע הוא מתמרמר ובוכה על ירידה זו, ביודעו שזוהי הכוונה העליונה%?

על כך אפשר להשיב: הכוונה של ירידת הנשמה למטה אינה הירידה