178

אך הימצאותו עם בנידישראל בגלותם כדי לשמרם מפני "שבעים זאבים" היא להיפך! הוא נמצא שם כדי לסייע להם, והוא בודאי אינו ב"גלות".

לכן אומר רש"י, שהכוונה היא לענין אחר, "שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם", שהוא אכן נמצא, כביכול, בצרה של גלותם, ולכן יש צורך ב"ושב ה' אלקיך את שבותך".

ד. דוקא מפסוקנו לומדים שה' נמצא עם ישראל בגלות

לפי זה מובנים דברי רש"י "רבותינו למדו מכאן...", למרות שיש פסוק מפורש, לכאורה - "עמו אנכי בצרה":

מהפסוק "עמו אנכי בצרה" יודעיםי רק?י, שמפני אהבתו של הקדוש-ברוךהוא לישראל, הרי כשישראל נמצאים בצרה ר"ל, צר לקדוש-ברוך-הוא, כביכול

[ולפיכך הוא נראה למשה "מתוך הסנה", קוץ דוקר, כדי להראות, שהוא משתתף בצערם של ישראל* -

נצבים א שיחות 1606

צרותיהם של ישראל ר"ל גורמים לו צער ו"דקירה"];

אך העובדה שצרותיהם של ישראל גורמים לו זאת אין משמעותה שהוא בגלותיי, אלא שהצער של ישראל גורם

לו צערי*. אך מכאן, מן הפסוק בפרשתנו "ושב הו" אלקיך" לומדים רבותינו

"שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם", שהשכינה עצמה נמצאת, כביכול, ביחד עם ישראל בגלות*.

ה. גאולת ישראל ביחד עם גאולת הקדוש-ברוך-הוא

אך לפי זה מתעוררת השאלה: אם גם הקדוש-ברוך-הוא נמצא "בצרת גלותם", כביכול, כיצד הוא יוציא את עצמו ביחד עִם ישראל מן הגלות, והרי מובן וידוע, ואף בן החמש רואה זאת, ש"אין חבוש מתיר עצמו"%*?

על כך אומר. רש"י "וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו": לפני שהקדושברוך-הוא הכניס את עצמו לגלות, הוא כתב (וזה היה פעם אחת, במדבר), שכאשר יגיע הזמן של "נגאלין", לא