183

דרושה קבלת עול מלכות שמים לצורך השראת הקדושה עצמה, וכאשר המצוות נעשות רק מצד אהבה אין "נמשכת" השראת הקדושה, למרות שיש ליהודי זה קבלת עול ב"סור מרע", היא:

יחסית לבורא אין לנברא ערך כלל. לכן, כאשר קיום המצוות הוא רק מתוך אהבה, רגש הקשור למציאות האוהב"י, מציאות הנברא, אין קיום מצוות זה (באהבה, לפי ערכו של הנברא) יכול להגיע ל"גילוי והמשכת אור אין סוף ברוך הוא" (גילוי הבורא), כי הבורא נעלה באין-ערוך מן הנברא. רק כאשר קיום המצוות הוא מתוך קבלת עול מלכות שמים, שאינה תלויה במציאות הנברא, אלא במציאות ה"מלך"9י, אז יש במצוה, כביכול, כוחו של ה"בורא", והיא יכולה להביא לידי "השראת הקדושה".

ויותר מכך: מהותו של "עבד" היא, שהוא קנוי לגמרי לרבו'י. תחושה של מציאות עצמאית מסויימת אצלו היא ההיפך מעבדות. לפיכך, כאשר קיום המצוות של "ועשה טוב" הוא "באהבה לבדה", יוצא, שעצם הימצאות רגש האהבה, הקשור למציאותו שלו, סותר לקבלת העול, למרות שקיימת אצלו קבלת עול לגבי "סור מרע", והוא ירא "שלא למרוד במלכותו יתברך"

וממילא סותר רגש זה את השראת הקדושה. לכן צריך גם "ועשה טוב", וכן האהבה שהיא "שרש לועשה טוב", להיות חדור בקבלת עול, שגם אהבת ה' תתעורר אצלו מפני הציווי "ואהבת את ה' אלקיך"* - כעבד שאין לו מציאות לעצמו מחוץ למציאות האדון.

ח. במשך "שש שנים" - הסרת האדנות הגלויה

לפי האמור לעיל מובנת ההשוואה בין "שש שנים תזרע...", בקשר לשמיטה, לבין "שש שנים יעבוד" של עבד:

מפני תלותו והתמסרותו המוחלטת של העבד לאדונו, שהוא קנוי לרבו בכל מציאותו, הרי כשם שלא ייתכן שיהיו לעבד רצונות משלו (ואפילו לא אהבה לאדונו, כדלעיל, אלא אם כן האהבה עצמה היא על פי ציווי האדון) - כך אין זה מעניינו לדאוג בעצמו לצרכיו: מוטלת על האדון חובה לכלכל ולספק לעבד את כל צרכיו% - העבד עצמו אינו צריך לדאוג לכך, כי הוא חלק מנכסי האדון.

לכן משווים בזהר בין "שש שנים תזרע..." לבין "שש שנים יעבוד" של עבד הפטור מעול מלכות שמים: כיון