114

1-0 לקוטי משירסק". כי בית הלל סוברים שהקובע הוא המצב "בפועל", ולכן הדבר נקרא משקה רק "משירסק". ואילו בית שמאי סוברים שמספיק "בכוח", ולכן די בכך ש"יהרהר", או "משיחרחר", כי כבר אז הוא בגדר משקה "בכוח", והוא יכול כבר להיטמא משום משקה.

ב) "מצות חנוכה... בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". ומסבירה הגמרא, לפי אחת הדעות, "טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין".

מדוע סוברים בית שמאי "כנגד ימים הנכנסין", ואילו בית הלל סוברים "כנגד ימים היוצאין"? הדבר מובן לפי האמור לעיל: כשהעיקר הוא ה"בכוח", מתחשבים בימים הנכנסין, הקיימים בכוח. לכן אומרים בית שמאי "יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך", היום הראשון כולל בכוח שמונה ימים, היום השני - שבעה, וכך הלאה. אך כאשר העיקר הוא ה"בפועל", מתחשבים בימים היוצאים, שכבר היו בפועל. לכן אומרים בית הלל "יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" - כי ביום הראשון

מצורע ג

קיים "בפועל" רק יום אחד, ביום שני - שני ימים, וכך הלאה*5*.

ט. שיטת בית שמאי בשתי המחלוקות

אחד ההסברים לכך, שהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל צריכה להיות מפורטת הן לגבי חלות דבש והן לגבי נר חנוכה, על"אף שהטעם למחלוקות זהה, הוא:

כדי שמחלות דבש יצא משקה בפועל (ולא יישאר רק בכוח, כבעת ה"הרהור") נדרשת פעולה - פעולת הריסוק. ואילו בימי חנוכה, באים הימים ש"בפועל" מאליהםלי.

ולפיכך, אילו היתה השיטה של בית שמאי, ש"אזלינן בתר בכוח" מפורטת רק לגבי חנוכה, אי אפשר היה להסיק מכך שזוהי שיטתם גם לגבי חלות דבש. כי אפשר היה לומר, ששיטתם חלה רק במקרה הדומה לחנוכה, כאשר מצד ה"בכוח" כבר "מושלם" גם ה"בפועל", ואין נדרשת פעולה כלשהי, אלא זהו ענין של זמן.

ומצד שני, אילו היה הכלל הנ"ל מופיע רק לגבי חלות דבש, אי אפשר היה להסיק מכך לגבי חנוכה. אפשר