69
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
14 לקוטי לפי האמור לעיל ניתן להסביר זאת, שכיון שגם נתינת הרשות ליציאה ממצרים מוגדרת בתורה במילים "בהוציאך... ממצרים", וזה?' היה מיד לאחר חצות הלילה, לכן סוברים בית שמאי, שצריך לומר "בצאת ישראל ממצרים" לאחר אכילת הפסח, שזמנה'' עד חצות' (זמן נתינת הרשות, המכונה "יציאה").
אך קשה להסביר כך את דעת בית שמאי. כי לפי זה הם היו צריכים לקבוע, שיש להמתין באמירת פרק זה עד לאחר חצות, ולא מיד לאחר אכילת הפסח, שסיומה אפשרי גם לפני חצות. מדוע הם סוברים, שיש לומר זאת מיד לאחר אכילת הפסח - גם לפני חצות3'?
ג. למי "בבח" או לפי "'בפועל'
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר, שאנו מוצאים מחלוקות רבות בין בית שמאי לבין בית הלל, שהבסיס להן הוא, שבית שמאי סוברים ש"אזלינן
בא גב
בתר בכח", ואילו בית הלל סוברים ש"אזלינן בתר בפועל"'. לדוגמאל:
א) "חלות דבש*' מאימתי מיטמאות משום משקה (מאיזה שלב הן נחשבות כמשקה לענין קבלת טומאה), בית
הערות
- 0. בקה"ע לירוש' שם (וכ"ה גם במנחת בכורים לתוספתא שם): "דסברי ב"ש דהגאולה והיציאה בחצות היתה". ואפשר, שהכוונה בזה היא לענין נתינת רשות, כבפנים.
- 1. או: לפי ש"כל כמה דמצינן למקרבי' מקרבינן" (מנחת בכורים שם).
- 2. זבחים פ"ה מ"ח.
- 3. בקה"ע שם: "ואוכל הפסח עד חצות ואח"ב אומר בצאת ישראל, דסברי ב"ש כו'". אבל, בשום מקום לא נזכר שאמירת הלל (לב"ש) היא דוקא לאחר חצות.
- 4. ראה בית האוצר - להר"י ענגל - מע' א בלל כז. מע' ב כלל ב. לאור ההלכה - להרש"י זוין - "לשיטות ב"ש וב"ה" (ולא נתבאר שם הצריכותא). לקוטי שיחות ח"ז ע' 114 ס"ה ואילך (ושם, שזהו גם טעם פלוגתת ב"ש וב"ה (נדה פ"י מ"ח) בדין "הרואה יום אחד עשר". עיי"ש. וראה גם לקמן הערה 28; 61 - בשוה"ג). וראה בארוכה הדרן על ששה סדרי משנה (קה"ת תשמ"ח. נדפס בהוספות לס' השיחות תשמ"ח ח"ב).
- 5. לכאורה אפשר לומר, שזהו גם הטעם דפלוגתת ב"ש וב"ה (ב"מ ספ"ג) בדין "החושב לשלוח יד בפקדון בש"א חייב. ובה"א אינו חייב עד שישלח בו יד" (ראה בית האוצר שם).
- 7. אבל ממה שאמרו בירוש' (שבועות רפ"ח) "בעומדת ברה"ר וחשב לגוזלה.. אם עד שלא משך דברי הכל פטור", מוכח שגבי שליחות יד גם ב"ש סברי דלא אזלינן בתר בכח*, ומה שמחייבים "בעומדת באבוסו" - הוא מטעם אחר. (וראה צפנת פענח מהדו"ת בהשמטות (ע' 180) שטעמא דב"ש הוא: הרי בתחלה הי' מקום זה שהחפץ מונח שם, רשותו של המפקיד "וע"י מחשבתו שכלתה שמירתו, נעשה רשות הנפקד, והוי זה שמשיכה צורית" - והרי גם "משיכה צורית" היא משיכה בפועל. וראה לקמן הערה 53).
- 6. עוקצין פ"ג מי"א.
- 9. *) וי"ל הטעם כי מכיץ שהחפץ הוא של המפקיד, הרי מחשבתו של הנפקד אה יכולה לפעול בחפצו של המפקיד שיהי' קנוי לו עי"ד אבל אין להביא ראי לזה מעניני טומאה ואיסור וכו" (רמב"ם הל' כלים פכ"ה הי"א (ובמליימ שם פכ"ד ה"ז). כלאים פ"ז מ"דדה. וראה תוס' יבמות פג, ריש ע"ב. ועוד) - כי שאני גזילה וגניבה וכ" דאמרה תורה שהחפץ יוצא מרשותו של הנגזל ונעשה דהגזלן. ואכ"מ.
מצוטט ב־2 עמודים
- לקוטי שיחות 223 לקו"ש ח"ו ע' 69
- תורת מנחם בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ז לקו"ש ח"ו ע' 69
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 1 עמודים.