1336

הוספות / ט''ו באב שחות 1

כה"ג שואלת מבתו של מלך, מוכח דשיטת הירושלמי הוא גם בבת סגן וכו' - ששואלות משלמעלה מהן (ורק בבת מלך מודה להבבלי, כי אין שייך שם באו"א).

ולכאורה, שיטת הבבלי אינה מובנת: מאחר ששאלת הכלי לבן הוא בכדי להתנאות כו', שהיופי מביא, עפ"י דרך הטבע, את הנישואין כו', הרי צריך להיות הסדר שכל אחת תשאל מזו שלמעלה ממנה - וכן ברוחניות הענינים, הרי המשכת הכלי לבן הוא מבחינת יחידה, בחינה שנעלית מכחות הנשמה שבגוף?

ויש לבאר טעם שיטת הבבלי: בשאלה ממי שלמעלה ממנו, יש בזה משום בושת', כי השואל הוא רק מקבל ולא נותן. משא"כ, כששואל ממי שלמטה ממנו, הרי זה שלמטה ממנו הוא ג"כ מקבל - הנאה שנתקבל ולובש לבושו כו' (וע"ד הדין בקדושין ז, א), ובמילא אינו מתבייש ע"י השאלה*. ואף שלצורך השידוכין צריכה להתנאות בבגדים נאים יותר, והבושת שבהשאלה היא רק לשעה קלה ובאי"ע להתועלת שבשידוכין שהוא לזמן ארוך, אעפ"כ, מכיון שהבושה היא מיד בשעת השאלה (ובודאי) והתועלת (בספק ו)תבוא רק אח"כ, אין התועלת (אף שהיא גדולה) דוחה את הבושת דעכשיו (אף שהיא קלה).

עפי"ז פלוגתת הבבלי והירושלמי היא: שיטת הבבלי היא שדנין ומכריע המצב בהוה, ושיטת הירושלמי - שצריך להשוות גודל ערך הענינים, ודבר שהוא חושב יותר, אף שבא לאחר זמן, מכריע הוא את דבר הקל, אף שהוא נמצא עבשיו.

ויש לבאר עפ"י הידוע שירושלמי הוא בחי' אור (ישר), ובבלי הוא בחי' בירור מן החושך - במחשכים הושיבני? - והעלם (אור חוזר)!. והנה במצב של אור וגילוי, אפשר (לברר ספקות), להשוות לאמתתם ולשקול כל דבר וענין, שאז דבר קל נדחה בשביל התועלת שתגיע עי"ז אח"כ. אבל בזמן החושך אשר "אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה", אין אנו יכולים (ולכן - אין רשאים) לברר (הספק), הגדול והקטן עפ"י שכלנו עד כדי לדחות את הקטן - כ"א צריך להשתדל בכוחות עצומים לתקן את כל הבא לידו, אף שלכאורה דבר קטן הוא''.

ועפי"ז יומתק גם ההמשך דסיום מס' תענית שהוא בבבלי דוקא - עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו כו' - לדלעיל מיני: