1199

מדרגת ה"זמן", ומשום כך ירא הוא ואינו חפץ בשום אופן להנתק אפילו לרגע קט מאלקות. וביחוד, לפי המדובר*, שההחסרון בהתקשרותו הנגרם על ידי החטא, אין רשומו נמחק כליל, אף לאחר שיחזור בתשובה. מאחר ותשובה מסוגלת למחוק את החסרון והפגם אך ורק באותה דרגה אליה מגיעה התשובה ביחס לדרגתו אז, אבל קיימות דרגות נעלות יותר, שכאשר הוא ישיגם - נותר שם עדיין הפגם. לאור חישוב זה בודאי באפשרותו להתגונן מפני היצר הרע.

לפי זה יש להסביר את הנאמר "החכם עיניו בראשו" ולא "בסופו": יתרונו של החכם הוא בכך, שבראשו, מיד בתחלה (טרם הגיע זמן העונש), רואה הוא את ה"סוף", הוא נוכח בתוצאה - על אתר, בעת עשיית החטא - בפגם שבהתקשרות הנובע מן החטא.

יב. עיקר כוחו של "ירא חטא" להתגבר על היצר הרע ולהמנע מלחטא, בא לו מנטיתה הטבעית של נפש האלקית לאלקות. ומאחר וזו קשורה בעצם מהותה של נפש האלקית, נותנת היא ממילא כח באדם להתגבר על העריבות שבעבירה, כדי לא להפרד מיחודו ואחדותו יתברך.

כשיראת חטאו של אדם נובעת מהבנתו בלבד, מתוך כך שהוא מכיר

אבות פ''ב שיחות -

ב"לא טוב" ובפגם של הפרדו מאלקות - הרי ככל שתהא גדולה הבנתו בדבר, אין הוא יכול להיות בטוח שבכך ינצח את תאוות נפש הבהמית. שכן (נוסף על כך, שאין די כח ותוקף בשכל לבדו לנצח בכל עת את הרגש) יצר הרע הנו חכם להרע, וביכולתו ל"הוכיח" בראיות שכליות עד כמה הוא "טוב העץ גו'" וכי כדאי, ח"ו, לוותר על רוחניות תמורת תאוות גשמיות. לעומת זאת, בשעה שיהודי נוהג בתוקף של מסירות נפש שלמעלה מהשכל, אין באפשרות היצר הרע לעמוד כנגדו; כיון שמרגיש הוא שעבירה זו קשורה בעצם מהותו כנ"ל, ודאי בכחו להתגבר על היצר הרע, כי טענות היצר הרע הן דבר חיצוני לעצם מהותו של היהודי (כשם שעצם הרע אינו אלא דבר חיצוני) ואין בו תוקף עצמי כתקפה של הנפש האלקית5).

זה המובן של "עיניו בראשו" ו"רואה את הנולד". ההבדל שבין ראיה להבנה (שמיעה) והשגת השכל הוא בזה, ששכל אינו מגיע ואינו קשור בעצם הנפש. הרי ידוע שאף בשעה שאדם מבין דבר מסויים וההבנה היא אצלו אז בהנחה טובה, יתכן בכל זאת שינוי הנחתו השכלית על ידי השכלה אחרת הסותרת את ההשכלה הקודמת. לעומת זאת, בשעה שרואה את הדבר,