1183

לידי חולי" וכו', אלא שהוא מוסיף כי ערבות זו היא רק לגבי מי שמתנהג כך תמיד, ואילו אדם שהתנהג תקופה מסוימת לפי סדרים אחרים - זקוק להתנהגות שונה].

כך אנו מוצאים גם בהלכה למעשה, לדוגמא: ענין רבית*. נאמר "לנכרי תשיך", עד שלדעת מספר פוסקים, וכך פוסק גם אדמו"ר הזקן*, הרי זה מצות עשה מן התורה. ברם, יהודי שעבר על איסור רבית והלוה ליהודי שני ברבית - חייב להתרחק לגמרי מריבית ואסור לו להלוות ברבית אפילו לנכרי\י.

- כל הפרטים האמורים מהוים מציאויות של "שכן רע": אף שהדבר לכשעצמו אינו רע - הרי כשכן לאדם זה הוא רע, אסור לו ללמוד ממנו, משום שהוא זקוק לדרך עבודה שונה (או אף הפוכה). לפיכך מדגישה המשנה: "משכן רע" ואינה אומרת: "משכן רשע", משום שיתכן שזה (האדם, או הדרך, ההתנהגות) צדיק, אלא שכשכן לפלוני הוא "רע".

ח. לאחר ההוראה בקשר להתנהגות האדם לעצמו, שלכל יהודי "עבודתו" המיוחדת לו, והוא צריך להתרחק מכל אשר עלול להפריע ל"עבודה" המוטלת עליו - נותן התנא הוראה שניה, בקשר לאופן העבודה עם הזולת: "ואל תתחבר לרשע".

אבות פ'א שיחות 18

כאן בא דיוק הביטוי "ואל תתחבר", ולא: "הרחק" שכן אפילו כלפי "בריות בעלמא", ואפילו כלפי רשע, יש להתיחס אליהם באהבה וקירוב ולהשתדל להשפיע להטבת ההתנהגות שלהם". אלא שצריכה להיות זהירות

מקרבים את הרשע, אין להתחבר אליו ולהיות כמוהו, כי אם, להיפך, לעשותו לבלתי רשע.

ט. "עבודתו" של יהודי עם עצמו (היא באמצעות) קשורה עם הנשמה, וה"עבודה" של קירוב הזולת קשורה במיוחד עם הגוף. למרות שלאמתו של ענין ופנימיותו מקורה של העבודה עם הזולת היא דוקא מצד הנשמה9 - הרי הקירוב בפועל בא רק על ידי הגוף, באמצעות מעשה או דיבור.

הוראת "ואל תתחבר לרשע" היא, איפוא, לא רק ביחס ל"זולת" ממש, כי אם גם ביחס ל"זולת" עצמי, ל"זולת" שבאדם, ביחס ל"עבודה" עם הגוף. למרות שיש להתיחס בקירוב אל הגוף, כפי שידוע פירוש הבעש"ט* על הפסוק "כי תראה חמור שונאך גו' עזוב תעשוב עמו", שאפילו בשעה שחומר ("חמור") הגוף הוא "שונאך" - הרי הדרך שבה "ישכון אור התורה" - אינה שבירת הגוף בסיגופים, כי אם "עזוב תעזוב עמו" עם הגוף. - הרי, יחד עם זאת, צריכה להיות זהירות: "ואל